מתי ובאיזה מקרים ההלכה משתנה ומתי לא?
הרבה מקרים אני רואה שההלכה עברה שינויים ממה שנהוג היה פעם. למשל פעם היו מחמירים בדברים מסוימים, כמו שיער אסוף לנערות או איסור ללכת בבגדים אדומים, והיום לא מקפידים על כך. ולהפך, היו מקלים בדברים והיום מחמירים, כמו שבעה נקיים. ויש דברים שלא השתנו בכלל, למשל שעושים פדיון הבן לבכור ולא לבכורה למרות שבימינו לא רואים את הבנים כעליונים על הבנות. האם יש שינויים בהלכה? איך זה נקבע?
תשובה
שלום לך,
השאלה שהעלית בעניין שינויים בפסיקה מעסיקה רבים מאתנו, ובעיקר בדורות האחרונים, עם ההשתנות הנרחבת הן בתחומי החיים השונים, והן בערכים על פיהם אנו חיים.
מכיוון שאנו מצומצמים באורך הדברים, ומאחר ומדובר בנושא מקיף ומפורט, אשתדל לענות בקווים כלליים, תוך הזמנה כמובן להעמיק וללמוד את הנושא ממקורות נוספים. בכל שאלה בדין פרטי את מוזמנת לפנות ולברר את טעמי הפסיקה באופן ספיציפי.
כדי להציע קריאת כיוון בנושא, מצאתי לנכון להביא את דברי בעל התניא, המתאר את מערכת המצוות כביטוי מעשי ו"לבושים חיצוניים" לחכמתו של הקב"ה, ולחסדו עמנו על מנת שכל נפש תוכל להשיג חכמה זו ולקיימה, ובלשונו – "ואף שהתורה נתלבשה בדברים תחתונים גשמיים הרי זה כמחבק את המלך" (תניא פרק ד). כלומר, אף כשאנו חוקרים ולומדים את טעמי המצוות והתאמתן לחיינו, אנו בראש ובראשונה באות מתוך עמדה של קבלה מוחלטת והתבטלות מלאה בפני נותן התורה, מתוך הבנה, שהמצוות נשגבות מהבנתנו, ומקורן בחכמה האלוקית.
שינויים הלכתיים נעשים מתוך זהירות רבה (ויש מי שיאמר מתוך יראת הוראה, או אף קיפאון), ומתוך שקלול כלל המרכיבים והתוצאות האפשריות, שקילת הנסיבות והצרכים שהתעוררו, ושיקולים חינוכיים וערכיים שונים – סך כל המכלול הזה יביא לתהליך שבסופו הכרעה. שיקולים ציבוריים מטא-הלכתיים ליוו תמיד פסיקת הלכה ושינויים בהלכה המקובלת, ולא אחת קיים בקרב הפוסקים חשש לרפורמה, או ל"מדרון החלקלק", שבו יותרו איסורים מפורשים. גם שיקולי השקפה, אמונות ודעות, משפיעים על הפסיקה (ראי למשל המחלוקת בעניין אמירת הלל ביום העצמאות, או בעניין העליה להר הבית).
בפתח דבריי אציע הגדרה, ולפיה בכל הכרעת הלכה בנושא עקרוני, אנו שוקלים ומכריעים בין שני ערכים שונים, ששניהם יקרים ללבנו, ושניהם מחייבים אותנו על פי ההלכה. דוגמה מוכרת היא ההכרעה כי פיקוח נפש דוחה שבת. פסיקה זו לא היתה מובנת מאליה, וחכמינו מתלבטים מניין שאכן כך (מס' יומא דף פה).
מכיוון שקיבלנו בסיני הן את התורה שבכתב, והן את כללי התורה שבע"פ, המתחדשת בכל דור ודור, הרי שיש בידינו שני בסיסים: הקבוע – תושב"כ והמשתנה – תושב"ע (הלכה מלשון הליכה), כשעיקר תפקידו של היסוד המשתנה, הוא התאמת הכללים הכתובים בתורה לשינויי המציאות המתחדשת תדיר. דוגמה מוכרת לכך מן הדורות האחרונים, היא שאלת השימוש בחשמל בשבת, תוך השוואתה לפרטי ההלכה המוכרים, כגון אבות המלאכות האסורות בשבת.
במקרים רבים שינוי במציאות הוביל לשינוי בהלכה, מכיוון שטעמה השתנה. כלומר, לא ההלכה השתנתה, אלא הנסיבות לקביעתה, ומשאלה השתנו, גם החיוב ההלכתי התבטל. קביעה זו קיימת באופן מובהק במקרים, שבהם הידע המדעי שבימינו התגלה כסותר את זה של חז"ל. דוגמאות להלכות שהשתנו: ההיתר להרוג כינים בשבת, משום שהן נוצרות מזיעה, ולא מזכר ונקבה (שבת דף קז, ע"ב, ושו"ע אורח חיים סימן שטז, סעיף ט), האיסור לחלל שבת להצלת עובר בן שמונה ימים, שכן הוא מוגדר כנפל שלא יחיה (שבת דף קלה, ע"א), ועוד.
ביחס להלכות מסוג זה, יש מי שינסה להוכיח, כי הסתירה אינה קיימת, אלא שהטבע שהיה בזמן חז"ל השתנה – "השתנות הטבעים" (מגן אברהם סימן קעג, סק"א, שו"ת חת"ס יורה-דעה סימן קא). דעת מיעוט סוברת, כי הידיעות הגיעו לחכמינו ברוח הקודש במשך אלפיים שנות תורה, והן הידיעות הנכונות והמחייבות, למשל בקביעת סימני הטריפות בבעלי חיים (שו"ת הרשב"א חלק א סימן צח, שו"ת הריב"ש סימן תמז, חזון איש יורה דעה טריפות סימן ה אות ג על פי הרמב"ם בהלכות שחיטה פרק י הלכה יג).
אולם קיימות גם תפיסות אחרות. לפיהן, יש לחלק בין קביעותיהם של חכמינו המבוססות על האמתות המדעיות והרפואיות שרווחו בתקופתם – ובין פירושיהם לתורה ופסיקותיהם להלכה. רק אלה מחייבות אותנו באופן מוחלט (ר' אברהם בן הרמב"ם בהקדמתו לעין יעקב חלק א על אגדות הש"ס).
באופן דומה, קבעו חז"ל חזקות שונות, המבוססות על הנורמות החברתיות ועל הנחות פסיכולוגיות, שהיו מוכרות להם, למשל: אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות (יבמות דף קז, ע"א), אין אדם פורע חובו תוך (לפני) זמנו, טב למיתב טן דו (כתובות עה, ע"א) ועוד. גם כאן בדומה לקביעות המדעיות, בחזקות אלה אין קדושה, ואיננו מחוייבים לקבל אותן, כאשר הן אינן מקובלות בחברתנו.
תחומים אחרים שבהם התחוללו שינויים, ונדרשההתאמה של ההלכה למציאות המשתנה, הם למשל תנאים חברתיים, וביניהם החיים בין הגויים. האיסור לחלל שבת לשם הצלת נכרי התחלף בהיתר ואף בחיוב להצלתו, בשל דרכי שלום, והחשש לנקמה ולחילול השם. אך היה גם מי שראה בזה הנהגה לכתחילה, זאת משום שהגויים שבימינו השתנו, והם מחוייבים למוסר ולדרך ארץ, ולפיכך ההלכה לא דיברה עליהם, והם נחשבים "כישראל גמור לדברים אלו" (בית הבחירה בבא קמא דף קיג ע"ב, ודף לז, ע"ב). גם היחס לבני עמנו, שאינם שומרים תורה ומצוות, הנו כיום מכיל ומקרב, מתוקף הרחבת דין 'תינוק שנשבה', זאת בניגוד ליחס המחמיר כלפיהם בעבר (בעניין זה תוכלי לקרוא את תשובתי בנושא שתיית יין שמזג מחלל שבת).
מצוות נוספות שהתבטלו ע"י חלק מהפוסקים, בעקבות התבטלות טעמן המוצהר, הן למשל: נטילת מים אחרונים, מכיוון שאיננו משתמשים במלח סדומית (תוס' ברכות נג, ע"ב), נטילת ידיים לפני אכילת מאכל שטיבולו במשקה, משום שאיננו נוהגים דיני טהרות בזמן חורבן הבית (טור אורח חיים סימן תעג), ואיסור שתיית מים מגולים, מחשש שמא נחש הטיל בהם ארס, כשאין נחשים מצויים (שולחן ערוך יורה דעה סימן קטז סעיף א).
שינויים באורחות החיים הביאו גם הם לשינויים בפסיקה, למשל ביטול האיסור למחוא כף בשבת, שמא יבוא לתקן כלי זמר (ביצה דף לו ע"ב), שם מסבירים התוס' (ביצה ל, ע"א) שאנו איננו בקיאים במלאכה זו, ולכן הגזירה אינה חלה עלינו. באופן דומה התיר הרמ"א (שו"ת הרמ"א סימן קכה) לערוך קידושין בשבת, שהרי הטעם: שמא יכתוב כתובה או שטר אירוסין, אינו חל לגבינו, שהרי איננו בקיאים בכך, ולכן מקובל, שאף היודע לכתוב אינו כותב בעצמו. גם בדינים מדאוריתא מוסכם, כי שינוי הנורמות החברתיות גורר בעקבותיו שינויים בדין, כמו למשל דיני עבדים, אשת יפת תואר, ייבום ועוד.
במקרים אחרים, שבהם הקפדה על ההלכה עלולה לגרום לנזק או להפסד, חיובה בוטל – אם כי אין בזה מחיקה מוחלטת של ההלכה, אלא מעין השהיה עד להשתנות התנאים בחזרה. למשל, איסור מכירת בהמה לגוי, מה שגורם לנזק כלכלי (שולחן ערוך יורה דעה סימן קנא סעיף ד), וכן איסור הלוואה בריבית לגוי, מה שאינו מאפשר פרנסה ליהודים בגלות (תוספות בבא מציעא דף ע עמוד ב), גם האיסור לנידה לטבול בלילה מהווה סכנה במקומות מסויימים, ולכן הותרה בהם הטבילה ביום השמיני (מס' נידה דף סז, ע"ב).
גם בדוגמה שהעלית בעניין ירושת הבנות, הקפידו חכמינו שלא לעקור את דין התורה.לכן אין הבת יורשת, אך יכול האב לתת לה במתנה מחצית מחלקו של הבן, וזהו 'שטר חצי זכר' (שולחן ערוך חושן משפט סימן רפא סעיף ז), וכן תיקנו שהאב ייתן לבנותיו עישור נכסים מהירושה (כתובות דף סח, ע"ב, רשב"ם בבא בתרא דף קי ע"א, שולחן ערוך אבן העזר סימן קיג סעיף ד).
שינויים מסוג אחר נעשו במטרה למנוע עבירות, שעלולות להתלוות לקיום המצווה, למשל עקירת חכמים את המצווה מהתורה של תקיעת שופר בשבת ונטילת לולב בשבת, מחשש לטלטול (רמב"ם שופר, סוכה ולולב פרק ב הלכה ו, ופרק ז הלכה יג). במקרה אחר פסק בעל עקידת יצחק (בראשית שער כ פרשת וירא) כנגד מיסוד הזנות ע"י בית הדין של הקהילה, מה שעשוי להקל מחטאי האנשים הנזקקים לכך, על מנת שלא להפוך עבירה פרטית לחטא הקהל כולו.
גם בתחומים ערכיים ומוסריים סטו חכמים מן ההלכה המחייבת "מפני תיקון העולם", כמו תקנת הפרוזבול ע"י הלל הזקן, וביטול למעשה של שמיטת החובות בשנת השמיטה, כדי לעודד מתן הלוואות בשנה הששית (מס' גטין דף לד, ע"ב). גם רשב"ג נלחם בהפקעת מחירים ע"י ביטול קרבנות היולדת, המחוייבים מן התורה (כריתות פרק א משנה ז). ורבותינו התקינו כתובה לאשה "כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה" (כתובות דף לט ע"ב). באופן מובהק אנו עדים לשינוי היחס כלפי נשים בעקבות שינויים החלים במציאות החיצונית, אך גם שינויי ההשקפה והערכים. כבר הגמרא מתארת מגמות שונות בנושא: מצד אחד ההלכה מתירה לנשים לקרוא בתורה, אך זה נאסר משום "כבוד הציבור", כלומר בושתו עקב בורותו (מגילה כג, ע"א), ומצד שני התירו לנשים לסמוך על הקרבן כדי לעשות להן נחת רוח (חגיגה טז ע"ב).
תחום לימוד התורה לנשים מתפתח והולך בניגוד גמור לנורמות ולאיסורים שנהגו בעבר, תוך הסתמכות על דברי הרמב"ם, המנמקים את האיסור במציאות החברתית, שבה נשים לא התפתחו ונותרו ברמה למדנית נמוכה, שלא איפשרה להן לימוד תורני מעמיק (הלכות תלמוד תורה פרק א הלכה יג). זאת בשונה למשל משיטת רש"י, הרואה בעיה מהותית בלימוד נשי, שאינה תלויה בנסיבות משתנות (סוטה דף כא ע"ב).
אף בנושא שיש עליו הסכמה נרחבת, כגון האיסור על נשים להעיד (שולחן ערוך חושן משפט סימן לה סעיף יד), יש מי שסבור שהן כשרות להעיד, אם כעיקר הדין, ואם במקרים שבהם אין עדים אחרים (תרומת הדשן סימן שנג, שו"ת נודע ביהודה מהדורא תניינא – חושן משפט סימן נח, תומים סימן לה סק"ט). גם במקרה זה שינוי המציאות, עקב יציאתן של נשים למרחבי הפעילות החברתית והכלכלית הביאה לשינוי הלכתי בתחום העדות (שו"ת הריטב"א, סימן קל"ט, אור זרוע ח"ג, פסקי בבא קמא, סימן שנ"ג). מלבד זאת, יש מי שראה בכך פטור, ולא איסור (מלכי בקודש ח"ד, עמ' ק"ז, חת"ס שבועות ל, ע"א בשם הרי"ף), ויש להניח, כי שינוי עתידי בעניין איננו מופרך.
הבאנו לעיל דוגמאות לאינדיקציות שונות שחוללו שינויים בהלכה למעשה, ואולם נשאלת השאלה כיצד מתבצעים השינויים הללו, ומי מכריע בדבר נחיצותם. כללים שונים נקוטים בידינו בבואנו ללמוד הלכה, למשל – יחיד ורבים, הלכה כרבים, הלכה כבתראי, הלכה כרבי עקיבא מחברו, הלכה כבית הלל, הלכה כרב באיסור, וכשמואל בדין, ועוד. ויחד עם זאת, גם לדעה שלא נפסקה יש מקום, והיא אינה מתבטלת מן העולם. כך מנסח הראב"ד את המשנה: ולמה מזכירין דברי היחיד בין המרובין הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרובין? שאם יראה בית דין את דברי היחיד יסמוך עליו… למה מזכירין דברי היחיד בין המרובין לבטלה? שאם יאמר האדם כך אני מקובל יאמר לו כדברי איש פלוני שמעת (עדויות פרק א משניות ה – ו), וכך משמע גם מלשון התוספתא (עדויות פרק א הלכה ד): שמא תיצרך להן שעה ויסמכו עליהן.
לבית הדין ישנה סמכות להשהות, או אף לבטל מצוות מהתורה, לפי ראות עיניו, ולפי שיקוליו בהתאם למצב העם (רמב"ם הלכות ממרים פרק ב הלכה א). כאשר בית דין רואה לנכון לחדש גזרה, תקנה, או מנהג, הוא מוזהר להיות קשוב אל העם, ובהתאם לכך לחייב, או לפטור, ואף ביכלתו לבטל תקנות של בית דין קודם, הגדול ממנו (רמב"ם הלכות ממרים פרק ב הלכות ה-ז). דוגמה לדבר ניתן למצוא בדברי הרב קוק אל רבני זמנו, בבקשתו מהם להפעיל שיקול דעת, ולא לאסור את המותר, מעשה שיביא את הציבור להתיר את האסור (שו"ת אורח משפט אורח חיים סימן קיא). כלומר, פסיקת ההלכה אינה מנותקת מהעם, היא מתווה לו דרך, אך בו זמנית קשובה למצבו. לא פעם, במצבי ספק, נשלחו חכמים לצאת ולהתבונן כיצד נוהג העם (עירובין דף יד ע"ב, ובירושלמי במספר מקומות, למשל במס' יבמות פרק ז הלכה ג), וכך לפסוק.
מצד שני, שאלות שונות מעסיקות וצפות במרחב הציבורי, והן משקפות מגמות הצומחות מלמטה ע"י העם, או אף מייצרות אותן לאו דווקא בדרך המקובלת. למשל בעניין התרופפות ההקפדה על איסור אכילת קטניות בפסח (בקרב מי שנהג בהן איסור), או ביטול שמירת שבעה נקיים, וטבילה "מדאוריתא" בלבד.
לסיום דברי, אביא את דברי הגמרא במסכת חגיגה (דף ג, ע"ב):
בעלי אספות – אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה, הללו מטמאין והללו מטהרין, הללו אוסרין והללו מתירין, הללו פוסלין והללו מכשירין. שמא יאמר אדם: היאך אני למד תורה מעתה? תלמוד לומר: כולם נתנו מרעה אחד – אל אחד נתנן, פרנס אחד אמרן, מפי אדון כל המעשים ברוך הוא… אף אתה עשה אזניך כאפרכסת, וקנה לך לב מבין, לשמוע את דברי מטמאים ואת דברי מטהרים, את דברי אוסרין ואת דברי מתירין, את דברי פוסלין ואת דברי מכשירין.
ובמילים שלנו – עצם קיומם של שבעים פנים לתורה, מלמד על דרכים שונות להתבוננות באותם המצבים, מה שמאפשר לכל אדם להתקשר אל הפוסק שדרכו קרובה ללבו, לאמץ את דרכו, וכדברי רבותינו: עשה לך רב.
לסיכום,
ראינו כמה נתיבים שבהם ההלכה משתנה: שינוי במציאות המשנה את טעם ההלכה, או ביטול סיבתה; תנאים חברתיים שונים; מצבים שבהם המשך ההקפדה על ההלכה הספציפית עלול לשאת מחיר כבד.
לצד זאת, ראינו שקיימת זהירות גדולה מפני שינויים מפליגים, שעלולים לנתק את הקשר הרציף אל הדורות שלפנינו.
עידית
הרחבה:
על חשיבות התורה שבעל-פה למדנו מדברי חז"ל: לא כרת הקדוש ברוך הוא ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה (גטין דף ס, ע"ב). כלומר, העשיה האנושית של פירוש מצוות התורה שבכתב, ותיווך התורה האלוקית למציאות האנושית המשתנה, היא העיקר. וניתן להסביר זאת מדברי רבותינו, שבמספר מקרים "נשתכחה תורה מישראל", כלומר, מסורת הקבלה נקטעה, ורק בסיוע לימוד אישי באמצעות מידות לוגיות נלמדה ההלכה מחדש (סוכה דף כ, ע"א).
כתב הרמב"ם: "בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה, והם עמודי ההוראה ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל, ועליהן הבטיחה תורה שנאמר על פי התורה אשר יורוך זו מצות עשה, וכל המאמין במשה רבינו ובתורתו חייב לסמוך מעשה הדת עליהן ולישען עליהן. כל מי שאינו עושה כהוראתן עובר בלא תעשה שנאמר לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" (רמב"ם הלכות ממרים פרק א הלכות א-ב). החיוב לציית להוראת חכמים, הנו חיוב מדאוריתא, ויש בזה מצוות עשה ומצוות לא תעשה, כפי שנלמד מהפסוקים: וְעָשִׂ֗יתָ עַל־פִּ֤י הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר יַגִּ֣ידֽוּ לְךָ֔ מִן־הַמָּק֣וֹם הַה֔וּא אֲשֶׁ֖ר יִבְחַ֣ר ה֑' וְשָׁמַרְתָּ֣ לַעֲשׂ֔וֹת כְּכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר יוֹרֽוּךָ: עַל־פִּ֨י הַתּוֹרָ֜ה אֲשֶׁ֣ר יוֹר֗וּךָ וְעַל־הַמִּשְׁפָּ֛ט אֲשֶׁר־יֹאמְר֥וּ לְךָ֖ תַּעֲשֶׂ֑ה לֹ֣א תָס֗וּר מִן־הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר־יַגִּ֥ידֽוּ לְךָ֖ יָמִ֥ין וּשְׂמֹֽאל (דברים פרק יז פסוקים י-יא).
הפוסקים שבכל דור נשענים על קודמיהם, ומחויבים לפסקיהם (ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה קעד, ומצות לא תעשה שיב, ספר החינוך מצוות תצה, תצו), כאשר ישנם מנגנוני שינוי מאוזנים ומתונים, חלקם עוסקים כפי שתיארנו לעיל, ב"עקיפת" הדילמה שבין הפסיקה ובין המצב החדש שהתעורר, תוך בידול התנאים שהביאו להלכה מסויימת בשונה ממציאות ימינו, ואחרים מתמקדים בסמכות בית הדין, או הרב לשנות מדברי קודמיהם. נדגיש, כי ישנה סמכות לבית הדין בכל מקום שהוא להעניש בענשי ממון וגוף (כולל מיתה) "למיגדר מילתא", כשמדובר בצורך שעה (שולחן ערוך חושן משפט סימן ב סעיף א). על-פי דברינו לעיל, ישנה סמכות לעקור או להוסיף מעבר לדיני התורה וחכמים, לפי ראות עייני הדיינים שבדור, כאשר זה מוגדר בהוראת שעה זמנית, אך משך הזמן אינו מוגבל, וידועים דברי חז"ל: יפתח בדורו כשמואל בדורו (ראש השנה דף כה ע"ב).
דוגמה לכך קיימת בהלכות דיינים, שם מוסכם על הכל, שמאז ביטול הסמיכה, בטלו מאתנו גדרי דיינים סמוכים, ואנו פועלים במעין "תקנות לשעת חירום" מכח שליחותם של הקדמונים (בבא קמא דף פד ע"ב). אולם במקרים מסויימים אנו חורגים מסמכותנו, ופועלים כדיינים סמוכים, כגון בדיני הלוואות, על מנת שלא למנוע מאנשים להלוות, בדיני כתובות, כדי לעודד נשים להינשא, ובגיור, כדי שלא לנעול דלת בפני גרים (תוספות מס' סנהדרן דף ג, ע"א, טור חושן משפט סימן א, קצות החושן סימן לד ס"ק א). גם חרם דרבנו גרשום, האוסר לגרש אשה בעל כרחה, או לשאת אשה שניה (שולחן ערוך אבן העזר סימן א סעיף י, וסימן קיט סעיף ו) התקבל כהלכה מחייבת, בניגוד להיתר שבתורה.
בקרב הפוסקים ישנן חלוקות שונות בין מצוות התורה שבעל-פה, לדברי הרמב"ם בהקדמתו למשנה (פרק ד) ישנן חמש מדרגות, שעל הראשונות שבהן חולק הרמב"ן (בהשגותיו לספר המצוות, שורש ב), וסובר שהן מדאוריתא:
- פירושים לתורה שבכתב, כגון – שעין תחת עין, הכוונה לממון, שכיבוד הורים כולל גם כיבוד האח הבכור, או שפרי עץ הדר הוא אתרוג.
- הלכה למשה מסיני, מספר הלכות שעברו במסורת שבעל-פה ממשה רבנו, ואין להן מקור כתוב, כגון, תפילין מרובעות ושחורות, שיעורים, וכתיבת תפילין על קלף.
- הלכות שנלמדו בי"ג מידות שניתנו למשה בסיני, כמו קל וחומר, גזירה שווה, כלל ופרט ובנין אב.
- גזירות וסייגים שהוסיפו חכמים להרחקה מאיסורי התורה, למשל – מוקצה בשבת, או הרחקות בין בשר לחלב.
- תקנות שתקנו חכמים למצבים מסויימים על פי צרכים שהתעוררו.
לרשימה זו ניתן להוסיף מנהגים שונים שהתקבלו בעם, כגון, איסור אכילת קטניות בפסח בקרב עדות מסויימות.