מה חמור יותר – עירוב בשר בחלב או הלבנת פנים? מאת: הרבנית שורלה רוזן
מה חמור יותר – עירוב בשר בחלב או הלבנת פנים?
תשובה
איסור הלבנת פנים נלמד מן הפסוק "לא תשנא את אחיך בלבבך הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא" (ויקרא יט:יז). חכמים דורשים שמצווה להוכיח אדם אחר אך יש לעשות זאת בנועם ובאופן בו הדברים יעלו על ליבו ולא יביישו אותו. "יכול אפילו את מוכיחו ופניו משתנות? תלמוד לומר 'ולא תישא עליו חטא' (ספרא, קדושים,ב) דהיינו: מצוות התוכחה יכולה להפוך לחטא כאשר מכלימים ופוגעים. מכאן נלמד שזהו לאו מן התורה, או, איסור, לבייש אדם אחר (רמב"ם ספר המצוות, סמ"ג, ספר החינוך)
חכמים מפליגים בחומרת איסור הלבנת פנים: הגמרא בברכות מג ע"ב לומדת ממעשה תמר ויהודה שתחת לבייש את יהודה, תמר מעדיפה לשלם בחייה. ואומרת הגמרא: "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים".
ר' אלעזר המודעי במשנה מסכת אבות ג:א סובר כי המלבין פני חברו ברבים אעפ"י שיש בידו מצוות ומעשים טובים, אין לו חלק לעולם הבא.
כמו"כ הגמרא בבבא מציעא נ"ח ע"ב מביאה את המימרא המפורסמת "כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים" משום שכשאדם נפגע קשות הרי הוא מחוויר וכל הצבע נעלם לו מהפנים ונחשב הדבר כאילו שפכת את דמו.
מכל שהובא כאן עולה שחז"ל ראו בביוש אדם אחר איסור חמור, על אף שהגמרא אומרת שאין מקבלים עליו מלקות משום שהוא לאו שאין בו מעשה. כלומר: דיבור אינו מעשה של ממש ולכן אי אפשר ללקות עליו. אולי משום כך ראו חז"ל להדגיש ולהזהיר כי בכוחן של מילים לגרום לדברים חמורים הרבה יותר ממעשים..
איסור אכילת בשר וחלב שהתבשלו יחד הוא מדאורייתא. הוא כולל את בשרן של כל הבהמות הטהורות עם החלב שלהן. יש בו גם איסור על הבישול עצמו (גם אם לא אכלת) וגם איסור הנאה מהתערובת (בין איסור הנאת אכילה או כל הנאה אחרת כדוגמת: נתינה לכלב לאכול או מכירת התערובת).
איסור זה מובא בתורה שלש פעמים (שמות כג:יט, שמות לד:כו, דברים יד:כא). האיסור הוא לאו מן התורה שיש בו מעשה (מעשה האכילה עצמה או הבישול עצמו או הנאה בפועל אחרת) ולכן לוקים עליו.
איסור לערב בשר וחלב שלא נתבשלו יחד הוא מדרבנן והוא חלק מגדרות שחז"ל הוסיפו על האיסור המקורי בתורה הכולל גם הרחקה של מאכלי בשר ממאכלים חלביים כשאוכלים סביב שולחן אחד, הפרדה בין כלי בשר לכלי חלב והמתנת זמן בין אכילת בשר לחלב (משך ההמתנה – כל קהילה לפי מנהגיה).
יוצא מכל מה שאמרנו שיש לנו איסור לאו של אכילת בשר בחלב שיש בו מעשה שלוקים עליו והוא נראה חמור יותר למול איסור דאורייתא של הלבנת פנים שאין בו מעשה ולכן אינו בר ענישה ולכאורה נראה שהוא קל יותר. ואם התכוונת לאיסור דרבנן של עירוב בשר וחלב הרי שהוא איסור קל אף יותר.
אך יחד עם ההשוואה הזאת נראה שאיסורים אלו אינם באמת ברי השוואה. חז"ל הפליגו בחומרת איסור הלבנת פנים אולי דווקא בגלל שאין אדם לוקה בגינו. יחד עם זאת אין זה אומר שלמול הלבנת פנים יש להקל ראש באיסור אכילת בשר בחלב שהוא לאו מפורש וברור.
לא הייתי בטוחה לגבי מה עומד מאחורי שאלתך אבל אם כוונת השאלה הייתה האם עדיף שלא להלבין פניו של אדם במקרה שעירב בשר וחלב ועכשיו האוכל עומד לפניך הרי שהייתי מוסיפה עוד קריטריונים לבירור. האם יש בסביבה אנשים אחרים שעדים לסיטואציה הלא נעימה הזו? האם יש אוכל אחר שאת יכולה לאכול בנוסף למה שעורבב באיסור? האם האדם שמנסים להימנע מלפגוע בו יכול להקשיב ולהבין כשתבהירי לו שאינך יכולה לאכול מהאוכל שהכין על אף שייעלב קצת?
היות והרבה נתונים חסרים להבנת המקרה הרי שהייתי מציעה שאם יש אנשים נוספים בסביבה, לקחת הצידה את מי שהכין את האוכל ולנסות להסביר, אם זה אירוע גדול ויש עוד אוכל בסביבה להימנע מהאסור ולאכול דברים אחרים ולהסביר אח"כ. ואם זו סיטואציה של אחד על אחד אז לדבר בכבוד ובנימוס ולהסביר למה אינך יכולה לאכול. בכל שלוש ההצעות לא נראה לי שתגיעי למצב של הלבנת פנים אלא לחוסר נעימות ואולי העלבה של הצד השני אבל לא על זה דיברה התורה כשאסרה הלבנת פנים לענ"ד.
בברכה ושלום
שורלה
הרחבות
חומרת איסור הלבנת פנים בחז"ל
הגמרא בברכות מג ע"ב לומדת ממעשה תמר ויהודה שתחת לבייש את יהודה, תמר מעדיפה לשלם בחייה. ואומרת הגמרא: "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים".
ר' אלעזר המודעי במשנה מסכת אבות ג:א סובר כי המלבין פני חברו ברבים אעפ"י שיש בידו מצוות ומעשים טובים, אין לו חלק לעולם הבא.
כמו"כ הגמרא בבבא מציעא נ"ח ע"ב מביאה את המימרא המפורסמת "כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים" משום שכשאדם נפגע קשות הרי הוא מחוויר וכל הצבע נעלם לו מהפנים ונחשב הדבר כאילו שפכת את דמו.
איסור בישול ואכילת בשר וחלב
איסור זה מובא בתורה שלש פעמים (שמות כג:יט, שמות לד:כו, דברים יד:כא). האיסור הוא לאו מן התורה שיש בו מעשה (מעשה האכילה עצמה או הבישול עצמו או הנאה בפועל אחרת) ולכן לוקים עליו.
יוצא מכל מה שאמרנו שיש לנו איסור לאו של אכילת בשר בחלב שיש בו מעשה שלוקים עליו והוא נראה חמור יותר למול איסור דאורייתא של הלבנת פנים שאין בו מעשה ולכן אינו בר ענישה ולכאורה נראה שהוא קל יותר. ואם התכוונת לאיסור דרבנן של עירוב בשר וחלב הרי שהוא איסור קל אף יותר.
אך יחד עם ההשוואה הזאת נראה שאיסורים אלו אינם באמת ברי השוואה. חז"ל הפליגו בחומרת איסור הלבנת פנים אולי דווקא בגלל שאין אדם לוקה בגינו. יחד עם זאת אין זה אומר שלמול הלבנת פנים יש להקל ראש באיסור אכילת בשר בחלב שהוא לאו מפורש וברור.