אני והחבר שלי מתקשים לשמור נגיעה. מה אפשר לעשות?
אהלן,
אני בת 24 וחבר שלי בן 26. נפגשנו לפני שנה. אנחנו מכירים מהלימודים נרקם ביננו קשר והתחלנו לצאת לפני כמהחודשים. במשך חודשיים שמרנו נגיעה לגמרי, זה נושא שמאוד חשוב לשנינו אבל בהחלט אני הייתי זו שדחפה יותר לשמירת הנגיעה. אחרי חודשיים הינו ביחד המון שעות ביום אחד ובאיזהו שלב שמתי עליו יד, ומשם הכל היסטוריה (; התחבקנו והחזקנו ידיים ונגענו, בסוף אחרי כמה שעות גם הגענו למגע שהיה יותר מיני.
אחרי זה היה המון חרטה וקושי והרגשתי מאוד רע עם זה שהגענו לשם. גם לו היה קשה, אולי בעיקר עם התגובה שלי..
בכל אופן דיברנו על זה הרבה מאז. אני הייתי נחושה וחשבתי שכדאי לנסות לחזור לשמור נגיעה לגמרי, לא בנאיביות כמו שהייתה לי לפני אלא מתוך ידיעה שאולי ניפול באיזשהו שלב, אבל כן רציתי לנסות עד שניפול.
גם לו זה מאוד חשוב אבל הוא מתלבט מאוד באיזה צורה לגשת לזה. האם כדאי לנסות לחתוך כל מגע יד שניפול (מה שיוצר תחושת אשמה מאוד חזקה בכל פעם, גורם לנו לחשב מתי מותר לנו ליפול, יוצר פערים ביננו כי אם אני ארצה לגעת והוא מרגיש שהוא מספיק חזק בסיטואציה מסוימת זה יכול לפגוע וליצור מתח, וגם יש עניין שאולי אם מחכים לפעם שזה יקרה וחוסמים את זה כל הזמן, ברגע שזה יקרה זה ילך מאוד רחוק מאוד מהר, ואנחנו ממש לא רוצים להגיע לשם).
מצד שני, מה הדרך החלופית? לנסות לקבוע לעצמנו גבולות במגע? זמנים מסוימים? ייחוד (לא תמיד עוזר לנו..)?
מה הדרך הכי טובה שלא תפגע לנו בזוגיות מצד אחד ומצד שני נהיה ברוח ההלכה ותשמור על הזוגיות שלנו?
חשוב לי להגיד שאני מאוד שמחה על הכימיה ביננו, וגם על המגע, נוח לנו ביחד והמגע שלנו טוב ובריא ומרגיש מאוד נכון.
יש ביננו הרבה כבוד אחד לשני ב"ה.
וגם חשוב לי לציין שאנחנו בעז"ה מכוונים לחתונה אבל עוד לא לגמרי שם, גם מבחינה טכנית נוכל רק בעוד כמה חודשים..
שמח לעצה!
תודה רבה.
תשובה:
שלום לך,
קראתי את שאלתך ודברייך נוגעים ללבי.
אני קוראת בדברייך שמחה וההתרגשות ובשורת קשר קרוב שנרקם בינך לבין נפש אהובה ומיטיבה ובצד זאת תסכול שנוצר בשל הרצון העמוק לקיים את מצוות התורה בצד התחושה שהאיסור ההלכתי על מגע בין בני זוג שהאהבה שרויה ביניהם מביא להתמודדות קשה מאד.
אתם הצלחתם לעמוד באתגר תקופה מרשימה ושניכם ראויים להערכה על כך. זוהי הערכה שקטה עדינה וצנועה, איש אינו מודע לה מלבדכם אך היא קיימת ויקרה היא מאד.
המגע שהתקיים ביניכם מציף רגשות קשים של אשמה. אולי גם בשל המתח שנוצר, בשל המצב בו מצד אחד מגע של אהבה הוא חוויה קסומה שאין שניה לה, ומצד שני ידיעת האיסור מכניסה מרירות וצער ואולי אף תסכול וכעס על מצב שנראה חסר פיתרון.
ברצוני ראשית לבטא את הערכתי לשניכם.
ואחר זאת להציע נתיב שאיני חושבת שקל לפסוע בו אבל אני מאמינה בו מאד.
אני חושבת שהאתגר בהמתנה למימוש הקשר הפיזי עד לכניסה בברית הנישואים הוא קשה ביותר, זו כנראה ההתמודדות הקשה ביותר שיש לצעירים וצעירות דתיים.
אנו חיות היום בעולם בו מעטים המקומות בהם אני צריכה לוותר על משהו משמעותי מאד בשל אמונתי ומעטים המקומות בהם אני נמנעת מדבר מה שאני משתוקקת אליו מאד בשל ההלכה. רוב רובם של הניסיונות בתחום הזה רוככו עם השנים מאד (כלומר לא כל כך קשה לשמור שבת או כשרות למשל.)
אפילו בתחומים מאתגרים יותר כמו דיבור ראוי, הדחף אינו עז כמו ההשתוקקות הבריאה והקסומה למגע של אהבה עם בן זוג.
לכן האתגר בהמתנה קשה שבעתיים שכן איננו מורגלים בו.
יתירה מכך, אני מאמינה שאדם מסוגל לעמוד בקושי כאשר מתקיימים שני תנאים:
התנאי הראשון הוא אמונה במסוגלות שלי להצליח.
השני הוא האמונה ב"צדקת הדרך" ובכך שההקרבה שבאיפוק מוצדקת.
אני רוצה להציע כמה נקודות למחשבה לאור שני יסודות אלו.
1.האם אפשר בכלל ל"שמור נגיעה"
מבין השורות של דברייך אני קוראת חוסר אמון ביכולת שלכם להימנע ממגע עד לחתונה. אני מציעה להתבונן בנקודה זו כי אני חושבת ששם טמון המפתח להצלחה.
קיים כיום שיח לפיו אי אפשר באמת להימנע ממגע כשיש תשוקה ואהבה ואני מבקשת להצביע על כך שזו מציאות שיוצרת את עצמה. כשאני מסוגלת להאמין ביכולתי לשמור גבול מסוים ואני מגדירה אותו עבורי כהכרח גמור מתעצמים כוחותיי.
לכן החישוב "מתי נוכל ליפול" מכניס מורך רוח ולמעשה מעצים את הקושי שלכם כי נקודת ההתלבטות והבחירה הקשה הופכת מתמשכת ואין סופית.
2.כל יום בפני עצמו
את כותבת שאת רואה את הקשר כרציני ועם זאת שהאופק אינו קרוב, אם מסיבות טכניות ואם מסיבות של הבשלת הקשר.
כמובן שלא ממהרים להתחתן כשהנפש לא בשלה לכך.
עם זאת, ברור שהיעד הבלתי ידוע מוסיף קושי ומצייר בנפש תמונה לפיה שמירת ההלכה תובעת מכם עקידה של מימוש הזוגיות לעולם. זה מכניס בלב יאוש ומחשבות כגון "מה הסיכוי שאצליח לא לגעת באהובי חצי שנה" (או כל פרק זמן אחר).
אני מציעה לא להתבונן בטוח הארוך. לחשוב על המפגש שלכם היום ועל רצונכם ליהנות ממנו ולחוות אותו ללא מגע. מאמינה שהעצה הזו נכונה גם לתחומים אחרים בעבודה אישית, ההווה קל יותר ליישום מהחלטה ארוכת טווח, אבל בסוף משך הזמן מורכב מהרבה נקודות של הווה כאלו.
הנקודות הבאות קשורות ליסוד השני.
3. לעבור משפה שלילית לשפת שפע.
המונח המקובל בציבור לאיסור על מגע בין בני זוג לא נשואים הוא "שמירת נגיעה". המונח הזה התקבל בציבור וכנראה לא ישתנה בקרוב אבל זה מונח מחליש.
הוא מאפיין את מגע האהבה כמשהו מאיים שצריך להשמר מפניו- והנפש הבריאה מתקוממת (ובצדק) נגד התפיסה הזו.
בנוסף, הוא שם אתכם במקום בו אתם כל הזמן עסוקים בהימנעות-מה לא לעשות.
אני מציעה במקום זה לעסוק בקדושת הקשר הזוגי.
כידוע גם בני זוג נשואים מממשים את המגע ביניהם רק בזמן טהרה. ההלכה תובעת מאיתנו תביעה שאינה פשוטה גם לנשואים ומכניסה קדושה בקשר הזוגי (אם תרצי להרחיב בנושא אני מציעה לכם לקרוא את מאמרו הנפלא של הרב סולובייציק על גאולת יחסי האישות בספר אדם וביתו)
מגע של אהבה אינו מגע בנאלי, ולכן תנאים של קידושין ומחוייבות הכרחיים על פי ההלכה כדי לממש אותו. מציעה לכם לראות את האתגר שלכם לא כהימנעות מנפילה אלא כהוספת אור לקשר.
4.השלמה עם חיסרון זמני
כתבת שאת מבקשת דרך שמחד לא תפגע לכם בזוגיות ומאידך תהיה ברוח ההלכה. דברייך אלו נקראים בעיניי כקונפליקט שנוצר לא רק בין ההשתוקקות הטבעית למגע לבין ההלכה אלא בין התפתחות הזוגיות שלכם לבין ההלכה. בחוויה של קונפליקט כזה, יש תרעומת על ההלכה שעוצרת את התפתחות הקשר. ואכן קשר זוגי אינו שלם כאשר אין בו מגע.
גם קשר שאין בו מחוייבות של קידושין ונישואין אינו שלם. ההכרה בכך שהשלב בו אתם נמצאים אכן אינו תכלית הקשר, ועוד נכונו לכם גילויים חדשים בגוף ובנפש – יש בה עוגן מסוים שאני סבורה שטוב להאחז בו. כך העובדה שהקשר הוא חלקי מקבלת מקום ולא נחווית רק כתסכול. הקשר בצמיחה.
בעז"ה אם וכאשר יבשילו אצלכם התנאים לכך תזכו לבוא בברית הנישואים ולחיות יחד באהבה ובקדושה.
מקווה שעזרתי לך, זיוית.