בירור שאלות הלכתיות לקבוצות תפילה של נשים בראש השנה
תפילת נשים משותפת בימים הנוראים
האם נשים המתפללות יחד נחשבות ציבור? מה מותר לנשים לומר בתפילה המשותפת? האם אישה יכולה לתקוע ולהוציא את חברותיה בתקיעתה?
כחלק מההיערכות לקראת הימים הנוראים בצל הקורונה נעשים מאמצים בכל החזיתות. הציבור מתארגן להתאגדויות קטנות יותר, למציאת בעלי תוקע ובעלי תפילה לכל מניין כשלעצמו. התפילה בחוץ בשילוב עם מזג האוויר החם, הרצון למעט בחשיפה למי שאינו מן המשפחה הגרעינית מחייבים דיון נוסף על אורכה ועל החלקים הנחוצים באמירה, לעומת התוספות שניתן לדלג עליהן. בה בעת השאיפה היא לא לדלג על תוספות שאמנם אינן חלק מן התפילה העיקרית בראש השנה אולם הם נצרבו בתודעת הציבור כתזכורת למנגינת הלב של ראש השנה. כך הוא גם לגבי מינוני השירה המשותפת לעומת הקטעים הנקראים או נאמרים בלחש. בנוסף, לא מעט אנשים יצטרכו לנהל את ראש השנה או יום כיפור או שניהם מתוך בידוד. בהתאמה, הוצאו הנחיות גם לגבי אלו המתפללים ביחידות שהרי כידוע חלקים מן התפילה מחייבים נוכחות מניין גברים ויש עוד עניינים נוספים הנגזרים מן העובדה שהתפילה היא ביחידות (למשל, שעת תחילת תפילת מוסף שביחיד יש לפתוח בה רק לאחר עבור שלוש שעות ראשונות של היום שהם שעת דין אצל הקב"ה, וכן הוא לגבי תקיעות ליחיד).[1]
עניין אחד עדיין זוקק השלמה ולא ראיתי שהוא טופל באופן ציבורי. בחלק מן המקומות מתארגנות נשים לתפילה משותפת בציבור של עשר נשים או יותר בהתאם להנחיות. התארגנות כזו היתה קיימת בעבר במקומות שונים בעיקר במקומות שבהם יש תפילת נשים לאורך כל השנה וקבוצת התפילה היתה מעונינת לקיים את התפילה גם בימים הנוראים. אולם השנה בגלל המספרים הקטנים המותרים בהתקהלות, בלא מעט ישובים תיאלצנה הנשים לוותר על התפילה בציבור לטובת קיומו של מניין גברים. לכן, מתרבות קבוצות התפילה של נשים בלבד. ועולה השאלה מה מעמדה של קבוצה כזו להלכה ומהו ההלכות החלות עליה. אחת השאלות שמרחפות מעל תפיסת קבוצת תפילה כזו היא האם מדובר למעשה בתפילת יחיד או בתפילה של ציבור. ההשלכות של שאלה זו נוגעות לעניין חזרת הש"ץ, ועיתוי מוסף ותקיעות. אני מעלה כאן מתווה אפשרי לתפילות כאלה להבנתי:
- אישה יכולה לתקוע בשופר.
- קיימת מחלוקת אם אישה יכולה להוציא נשים אחרות ידי חובתן ונראה להלכה שיכולות. ובודאי שאפשרות זו עדיפה על פני תקיעה של גבר שכבר יצא ידי חובת תקיעה
- רצוי לתקוע לכל הפחות 30 תקיעות.
- התוקעת צריכה ללמוד הלכות תקיעה בשופר היטב, ולהעמיד מישהי שתקריא סמוך לה.
- במהלך התפילה אין לומר קדיש וקדושה. ניתן לשיר חלקים מן הקדיש או מן הקדושה.
- אבינו מלכנו ניתן לומר כרגיל.
- לגבי חזרת הש"ץ- אין אומרים חזרת הש"ץ בציבור נשים על כן, ניתן לאומרו ללא שם ומלכות בברכות. על כן, ניתן לומר את הפסוקים של מלכויות, זכרונות ושופרות כרגיל ולתקוע על הסדר. וכן אין כל בעיה עם כלל הפיוטים.
- קדיש וקדושה אינם נאמרים בציבור נשים.
- אין כל מגבלה לגבי שעת תפילת מוסף וזמן התקיעות.
- וידוי ואמירת אבינו מלכנו כרגיל.
- קריאת התורה ללא ברכות ובלי עליות, אפשר מתוך חומש.
- י'ג מידות – אינן נאמרות בציבור נשים. אך ניתן לומר בטעמים וכן גם אמירת א-ל מלך הקודמת לי'ג מידות.
הרחבות
תקיעת שופר לנשים על ידי אישה:
בשו"ע נפסק שנשים פטורות מתקיעת שופר משום שמצווה זו היא מצוות עשה שהזמן גרמא (בבלי קידושין כט, א; או"ח, תקפט, ג). אולם הוא מוסיף "אף על פי שנשים פטורות יכולות לתקוע" (עיטור, הל' שופר, צט, ד ד"ה גרסינן;שו"ע או"ח תקפט, ו). ולפי הרמ"א גם מברכות כדעת ר' תם וכבר נהגו נשים אשכנזיות לברך על כל מצוות עשה שהזמן גרמא (ראו גם חידושי הרשב"א, ראש השנה, לג, א ד"ה וכן הסכימו). אישה שתוקעת בשופר ודאי אינה מוציאה גברים ידי חובתם שכן היא פטורה מן התורה ממצווה זו בניגוד לגברים שחייבים במצווה זו מן התורה. למרות שאישה פטורה מתקיעת שופר התירו לנשים לתקוע בשופר אך נחלקו הפוסקים בטעם ההיתר אם מפני נחת רוח שעשו לנשים (הגה"מ שופר ב, א ואחרים) ואם מפני שמדובר בבת-דעת שיכולה להכניס עצמה לחיוב (עטרת זקנים או"ח, תקפט, ד"ה אישה פטורה ועוד).
אולם, עדיין נשאלת השאלה אם אישה שתוקעת בשופר מוציאה נשים אחרות ידי חובה. הזכרנו שיש שני נימוקים שונים שהובאו בפוסקים לכך שנשים תוקעות. האחד הוא משום שנחת רוח עשו לנשים. והנימוק השני הוא שזה מפני שיש להן יכולת להכניס עצמן לחיוב. לסבורים שנשים נכנסו לחיוב על ידי קבלתן לקיים את המצווה אישה חייבת ברמה מסוימת בתקיעה ועל כן יכולה להוציא את חברתה שחייבת בכך באותה הרמה- ידי חובתה. ורק אם מתייחסים לתקיעה כהתנדבות מוחלטת, כיוון שאין כאן מצווה שמא אין אישה מוציאה אישה ידי תקיעה.[2] אך להבנתי, גם אם אומרים שנשים פטורות משופר ומדובר ברשות בלבד, אפשר לומר שעם הרשות לתקוע ניתנה גם הרשות להוציא ידי חובה. אם מעיינים בדברי הפוסקים, לא נאמרו דברים מפורשים בעניין זה. הרמב"ם כותב: "כל מי שאינו חייב בדבר אינו מוציא את החייב ידי חובתו, לפיכך אשה או קטן שתקעו בשופר השומע מהן לא יצא" (הל' שופר וסוכה ולולב ב, ב). דיוק בדברי הרמב"ם מלמד שאישה אינה מוציאה את מי שחייב אך אפשר שהיא מוציאה את מי שרמת חיובו זהה לשלה ועל כן היא מוציאה נשים ידי חובה. ראיה חזקה יותר לעמדה זו ניתן להפיק מדברי הטור שכתב: "אנדרוגינוס מוציא את מינו שאם זה זכר גם זה זכר ואם זו נקבה גם זו נקיבה". כלומר, אנדרוגינוס מוציא אנדרוגינוס אחר שכן אמנם איננו יודעים את זהותו המינית, אבל גם אם הוא נקבה גם האנדרוגינוס השני הוא נקבה.[3] מכאן שהטור סבר שנקבה מוציאה נקבה. וגם מדברי היראים ניתן להסיק שנשים מוציאות זו את זו: "ואם יצא לא יתקע לנשים ולתינוקות דנשים פטורות דהו"ל מ"ע שהז"ג ונמצא תוקע לבטלה אבל הן יתקעו לעצמן דכיון דאין בתקיעה איסורא [דאורייתא] דתנא דבי שמואל [כ"ט ב'] כל מלאכת עבודה לא תעשו יצאו תקיעת שופר ורדית הפת שהיא חכמה ואינה מלאכה הלכך משום נחת רוח דנשים ותינוקות שרינן להו עד שילמודו… ונשים אין מתעסקין בהם ואף על גב דקי"ל כר' יוסי דאמר נשים סומכות רשות משום נחת רוח דנשים שרינן להו לסמוך באקפו ידייהו לעצמן שרינן משום נחת רוח אבל לאחרינא לא דאין אומרים לאדם חטא משום נחת רוח דנשים" (ספר יראים סימן תיט [דפוס ישן – קיז]). היראים סבור שתקיעה לנשים על ידי נשים עדיפה הלכתית מהאפשרות שגבר שיצא כבר ידי חובתו יתקע. כיוון שנשים לא חייבות במצווה לא ברור שמותר לגבר לתקוע להן מצד איסור תקיעה סתם ביום טוב. אוסיף כאן סבררה נוספת שמא עיקר החיוב בשופר אינו בתקיעה אלא בשמיעת קול שופר. והתקיעה עצמה אינה המצווה כך שהשומעת יוצאת ידי חובה מצד שמיעתה ולא מצד תקיעתה של האישה התוקעת. אם כן, נראה שיש מקום לומר שנשים מוציאות נשים ידי חובת שופר. וכבר נזכר בפוסקים רבים שכך נהגו.
חזרת הש"ץ
חזרת הש"ץ נתקנה כדי להוציא את הציבור ידי חובת תפילה מתוך הנחה שחלק מן הציבור אינו יודע להתפלל. הדין של הוצאה ידי חובת תפילה את מי שאינה יודעת להתפלל חל גם בין נשים שהרי הן חייבות בתפילה. אך חזרת הש"ץ כשלעצמה היא דבר שבקדושה. על כן ככל דבר שבקדושה אינו נאמר בציבור נשים: "אין פורסין את שמע ואין עוברין לפני התיבה ואין נושאין את כפיהם ואין קורין בתורה ואין מפטירין בנביא ואין עושין מעמד ומושב ואין אומרים ברכת אבלים ותנחומי אבלים וברכת חתנים ואין מזמנין בשם פחות מעשרה" (משנה מגילה ד, ג). אם בציבור הנשים יש אישה שאינה יודעת להתפלל אפשר להוציא אותה ידי חובה אך לא באמצעות חזרת הש"ץ. לכן, אפשר לומר את הברכות ללא שם ומלכות, לומר את פסוקי מלכויות זכרונות ושופרות ולתקוע על הסדר. כמובן, שקדיש וקדושה אינם נאמרים בציבור נשים.
שעת מוסף ותקיעות
לגבי שעת תחילת מוסף וזמן התקיעות מובא בהלכה שיש להבחין בין תפילת הציבור ותפילת היחיד. ציבור המתפלל יכול להתפלל בכל עת אולם יחיד המתפלל אינו מתפלל מוסף לפני עבור שלוש שעות ראשונות של היום. וכך כתוב בשו"ע: "לא יתפלל ביחיד תפילת מוסף בראש השנה עד אחר ג' שעות היום" (או"ח, תקצא, ח). ובמשנה ברורה הוסיף "שלא יתקע תקיעת מצוה עד אחר ג' שעות על היום משום דיפקדו בדינו" (מ"ב, תקצא, יד). הסיבה לעיכוב התפילה והתקיעות היא שהשעות הראשונות של היום הן שעות שהקב"ה יושב בהם על כסא דין (וראו מגן אברהם אם זה בכל השנה או רק בראש השנה ומה ההבדל בין הימים השונים, מג"א ד"ה אבל). וכתב הט"ז: "אבל רבים ' הן אל כביר לא ימאס'". כלומר, שמגבלת השעה היא רק על תפילתם של יחידים. אך כשרבים מתפללים הקב"ה אינו מדקדק ומעיין בדינם. נראה שלעניינים אלו נשים המתפללות יחד אינן כיחידות אלא כציבור לגביו נאמר "הן אל כביר לא ימאס". על כן אין מגבלה על שעת התפילה והתקיעות.
[1] שו"ע אורח חיים, סי' תקצא, ח; משנה ברורה, שם, ס"ק יד,טו.
[2] ונדמה שזה יסוד ההבחנה בין מי שקבע שגבר שיצא ידי חובתו לא יתקע לנשים כיוון שהוא עצמו פטור מתקיעה כיוון ששמע כבר את התקיעות וכעת כשהוא תוקע לנשים שאינן חייבות בכך כלל הוא עובר על איסור של תקיעה סתם ביום טוב. לעומת פוסקים אחרים שקבעו שגם אם תקע כבר, יוכל לתקוע להן. ראו: לבוש ומהרי"ל, נזכרים במגן אברהם תקפט, ד. ואמנם יש עדיין לדון אם אישה היא בדין ערבות. ויש בזה מחלוקת בין הפוסקים ראו: צל"ח ברכות כ, ב ד"ה יוצא; דגול מרבבה או"ח סי' רעא, שו"ת הר צבי או"ח ב, סי' קכב; ר' עקיבא אייגר, ברכות כ, ב, ד"ה ונראה לי. אולם לדעתי יש לסכם כדברי הרב עובדיה יביע אומר א, או"ח סי' טו שנשים שייכות בדין ערבות במקום שחייבות במצווה.
[3] הטור סבור שאנדרוגינוס הוא ספק זכר ספק נקבה, אך יש רק שתי אופציות לגבי מעמדו. בניגוד לדעת הטור היו שסברו שאנדרוגינוס הוא בריה לעצמה ויש סברות נוספות. אך כאן אנו מתייחסים לטור אליבא דשיטתו.