האם אני צריכה לוותר על הכסף שלי כדי למנוע חילול ה'?
הייתי שמחה לשמוע חוות דעת תורנית לגבי הגבול הראוי בין עמידה על זכויותיי הצרכניות לגבי הצורך למנוע חילול השם מול אדם לא דתי.
שאלה זו עלתה בי היום בעקבות המקרה הבא: קניתי בגד בחנות וינטג' בתל אביב שפקדתי בעבר – בעלת העסק איננה דתיה ומהיכרות עם האזור אני יודעת שמרבית לקוחותיה אינם דתיים, כך שעבורה אני "הלקוחה הדתייה". לאחר שמדדתי את הבגד שוב בבית, התחרטתי על הקניה, ושבתי אל החנות לבקש להחזיר אותו תמורת החזר כספי כמו שמתיר החוק (המקרה עמד בכל הוראות החוק, הבגד עלה מעל 50 שח, חזרתי תוך יומים, וכולי). אולם בעלת העסק הייתה סבורה שכחנות יד שניה אין אצלה חובת החזר כספי אלא רק אפשרות להחליף בפריט שווה ערך תוך שבועיים (לא היה דבר נוסף מהחנות שרציתי). לאחר שבררתי עם המועצה הישראלית לצרכנות שאכן טעות ביד בעלת העסק, חזרתי לחנות וביקשתי שוב החזר כספי, ולבסוף היא החזירה לי את הכסף על אף שלא הייתה בטוחה שאני צודקת.
על אף שעשיתי את הנ"ל במלוא העדינות והטקט האפשריים, ועל אף שאני בטוחה במלא האחוזים שהחוק עומד לצידי ושמעיקר הדין אני לא צריכה "לקבל קנס" על כך שבעלת העסק אינה יודעת מהו החוק, עלו בי התהיות אח"כ האם מבחינת חילול השם הייתי צריכה לוותר כשראיתי שהיא באמת סבורה שהצדק לצידה, היות שעד כמה שלא נעים לי לאבד את הסכום המדובר, 200 ש"ח, לאבד אותו לא יפגע בי ואני לא זקוקה לו לשלם על משהו אחר.
אך האם אכן מדובר בחילול השם? הייתי שמחה להכוונה תורנית שתעזור לי לשפוט בהמשך כאשר יעלו בחיי מקרים נוספים של זכויות "קטנות" (כמו לאבד סכום כסף שאולי לא נעים לאבד אותו אבל איננו קריטי עבור האדם) היכן עובר הגבול בין אסטרטיביות בריאה העומדת על המגיע לי לבין הרצון למנוע חילול השם.
תודה!
תשובה
שלום לך,
חזקי ואמצי על המודעת שלך בתור אישה דתיה להשלכות של מעשייך ועל היכולת של כל אדם דתי לקדש שם שמים או לחלופין, לחלל אותו.
בקצרה אומר, שבמעשה זה אין חילול ה' ונהגת כשורה ואין צורך לצאת בהפסד בגלל חוסר הידיעות של המוכרת.
כעת אפרט יותר בהרחבה.
מהו איסור חילול השם?
אנחנו לומדים על איסור חילול שם השם ועל מצוות קידוש השם מן הפסוק "וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת-שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אֲנִי ה', מְקַדִּשְׁכֶם. (ויקרא כב, לב)
חילול השם הוא העבירה הקשה ביותר להתכפר עליה בגלל חומרתה ואין תשובה ויום כיפור מספיקים ורק יום המיתה ממרקת את האדם.
הרמב"ם מחלק את מצבים בהם אדם עבור על איסור חילול ה' לשלשה (ספר המצוות לא תעשה סג):
- העובר על אחת המצוות אשר בהם האדם מצוות ליהרג ולא לעבור עליהם (וכן על שאר המצוות בשעת השמד ובנסיבות מסויימות).
- העובר עבירה "להכעיס" (כלומר, במכוון לצאת כנגד רצון ה') שלא מתוך תאווה או הנאה מן חטא.
- אדם צדיק וידוע שעושה מעשה שיכול להתפרש כעבירה או מעשה שאינו ראוי לאדם כמותו, למרות שאין איסור בדבר. אדם כזה צריך להיזהר במיוחד כי אנשים לומדים ממנו והוא גם נתפס כאדם ירא שמים שמייצג את שם ה'.
אלו הם המצבים של חילול השם על פי הדין. אך מעבר לכך, מידת חסידות והדרך הנכונה שיבור לו גם האדם הפשוט (ולא רק הצדיק שבסעיף ג') היא להיזהר שלא להוציא שם רע על הקב"ה ותורתו. כפי שלומדים מהברייתא ששונה אביי (מסכת יומא דף פו, ע"א):
כדתניא, ואהבת את ה' אלהיך – שיהא שם שמים מתאהב על ידך, שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו – אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה. אוי להם לבריות שלא למדו תורה, פלוני שלמדו תורה – ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו, עליו הכתוב אומר "ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר". אבל מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ואין משאו ומתנו באמונה, ואין דבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו – אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלמדו תורה, אוי לו לרבו שלמדו תורה, פלוני שלמד תורה – ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו! ועליו הכתוב אומר "באמר להם עם ה' אלה ומארצו יצאו".
מכאן לומדים שגם לאדם "רגיל" שחי חיים של לימוד תורה ושמירת המצוות יש אחריות להאהיב את שם שמים על הבריות ולא להיפך. לכן, אדם שמתנהג באופן שהוא לא ראוי או לא מוסרי, גם אם לא מדובר באיסור של ממש, בפני אנשים שאינם דתיים או אינם יהודים גורם לחילול שם ה' בעולם. למשל דיבור בגסות רוח או בקולניות שלא מתחשבת באנשים שמסביב, שאינם איסורים של ממש, אך גם אינם מידות אליהם מחנכת התורה.
האם צריך להפסיד כסף כדי שלא לחלל שם השם
לשאלתך באופן ספציפי, האם צריך להפסיד כסף שלא על פי הדין כדי שלא להמעיט בערכה התורה בפני מי שאינו שומר תורה ומצוות –
כדי לענות על כך נעיין בדוגמאות המובאות במסכת יומא (שם) למעשים שאינם עבירות, אך בכל אופן אדם גדול בתורה צריך להימנע מהם מלפנים משורת הדין כדי לא לחלל שם שמים:
- תלמיד חכם אשר קונה בשר אצל הקצב ואינו משלם מיד אלא רושם בהקפה במקום שבו יש לו את הכסף ולא מקובל לשלם בהקפה. במקרה שהיו שותפים אביי היה נותן זוז לכל אחד ומקבל בשר כנגד סך הכסף ששילם, כדי שלא ישלם לאחד יחשוב השני שהוא לא שילם.
- תלמיד חכם שהולך ארבע אמות ללא תפילין ולא ידעו הבריות שהוא חלש וילמדו שמותר להיבטל מלימוד תורה (רש"י)
- תלמיד חכם שחבריו מתביישים בשמועות המסופרות עליו (על מעשי עבירה שעשה).
ומוסיף הרמב"ם (הלכות יסודי התורה ה,יא)
- לא להרבות בצחוק, אכילה ושתיה עם עמי הארץ
- להימנע מדיבור שאינו בנחת, וקבלת האדם בכעס וכו'.
ומסיים "וכיוצא בדברים האלו הכל לפי גדלו של חכם צריך שידקדק על עצמו ויעשה לפנים משורת הדין"
אפשר לסכם מהדוגמאות שיש שתי דרישות כלליות – להתנהג במידות טובות וכן להיזהר ממעשים שיכולים להתפרש כמעשה עבירה. אנחנו לא לומדים מתוך הדוגמאות שאדם צריך להפסיד ממון בגלל הפרשנות שאדם עלול לתת למעשה, אלא רק להתנהג באופן שלא יתפרש כך. לומדים זאת במיוחד מהדוגמא הראשונה במסכת יומא לעיל- ההתנהגות של אביי היא על פי דין, הוא שילם וקיבל בשר בדיוק לפי המגיע לו ורק ניזהר באופן בו ביצע את המסחר.
לסיכום, אנחנו לומדים מכאן שהחובה שלך הוא לדבר בנחת ובנעימות, בדיוק כמו שעשית, ולעשות את המאמץ להסביר את עצמך ואת הזכות החוקית שלך. אך אין לך חובה להפסיד כסף בגלל חוסר הידיעות של בעלת החנות.
שתזכי תמיד לקדש שם שמים בדרכך הנעימה,
רחל