האם מותר לגעת באישה גויה דרך חיבה?
שלום לכב' הרבניות,
יש לי שאלה שמטרידה אותי מבחינה למדנית יותר מבחינה מעשית בעניין איסור נגיעה בגויה. כלומר, מבחינה מעשית אין לי שום עניין שיהיה מותרת הנגיעה בגויה, אבל אני רוצה לדעת את האמת ההלכתית (למרות שאולי יהיה בגדר "הלכה ואין מורים כן" או "מותר אבל אסור לומר כן בפני עם הארץ"). הרקע לשאלה הוא מקרה שבא לאחי השבוע, בחור חוזר בתשובה שאמר לאחי שהוא רוצה לקיים רק את ההלכה מעיקר הדין בלי חומרות ולכן רוצה לדעת האם מעיקר הדין מותר לנגוע בגויה בדרך חיבה. אח שלי, שהוא תלמיד חכם למדן, חיפש בהלכה ולא מצא שום מקור ממשי לאסור באמת מעיקר הדין כדלהלן:
לכאורה לפי מה שמבואר במקורות איסור נגיעה (חיבוק ונישוק) הוא רק עם העריות (יש אומרים מדאורייתא ויש אומרים מדרבנן), אבל גויה וכן פנויה יהודיה טהורה לא מוגדרות כעריות. מאידך גיסא, באשר לגויה מבואר במקורות שיש רק איסור חתנות מדאורייתא ואיסור ביאה וייחוד מדרבנן, אבל לא נאמר בשום מקום איסור נגיעה (חיבוק ונישוק).
לכן השאלה שלי האם מבחינה הלכתית פורמלית טהורה (בלי השקפה ומוסר וכו') האם יש איסור הלכתי של חיבוק ונישוק עם גויה? והאם יש חילוק בין גבר לאשה בעניין זה? אני יודע שזה מוזר אם המסקנה לפי המקורות תהיה שהדבר מותר, אבל אני רוצה לדעת את האמת ההלכתית הפורמלית והטהורה, למרות שמבחינות אחרות אני מבין שבפועל יש לאסור למעשה.
יש כמה אתרים באינטרנט שאפשר לשאול, אבל אחי אמר לי שרק את האתר שלכם הוא ראה שמשיבים ביסודיות ובמקורות מבוססים היטב, והוא כבר שאל אותכן שאלה אחרת ורק אתן השבתן לו ביסודיות נפלאה ורצינית. לכן אני רק שואל אותכן.
בתודה גדולה מראש ובברכת שיפוצו מעיינות שלכן חוצה להאיר את כולנו!
תשובה:
שלום לך,
בפתח דברי אני חייבת להביע את הסתייגותי מן הבקשה ללמוד את ההלכה מבחינה "פורמלית טהורה, מעיקר הדין ללא חומרות". מדבריך ניכר כי אתה יודע הלכה, ואף אחיך הוא למדן, מכאן שבטרם נברר את הדברים, עצתי הטובה היא להסביר לחבר המתקרב לחיי תורה ומצוות, כי איננו קראים, ותורתנו מורכבת מתורה שבכתב ומתורה שבע"פ, שאין להפרידן זו מזו, "כי אומתנו איננה אומה כי אם בתורותיה" (רס"ג אמונות ודעות מאמר ג). לימוד תורה אינו לימוד תיאורטי אקדמי, אלא ללמוד על מנת לקיים, הרי לא תמליץ לו לאכול עוף בחלב, בהיות רוב הפוסקים סבורים שזו גזירה מדרבנן. לעצם שאלתך, אם הבנתי נכון, שאלתך נוגעת בשני מצבים: נגיעה של יהודי בגוי גבר, ונגיעה של חיבה בגויה. לגבי הגבר אין בעיה, ולא כל כך הבנתי מה שאלתך בזה, הרי ודאי שמותר. לגבי נגיעה באשה גויה בדרך של חיבה, מדובר בכמה איסורים:
אפתח את דבריי באיסור נישואין לגויה, ומשם נגיע ב"ה גם לאיסור נגיעה. במספר מקומות התורה מזהירה מפני נישואי תערובת: וְלֹ֥א תִתְחַתֵּ֖ן בָּ֑ם בִּתְּךָ֙ לֹא־תִתֵּ֣ן לִבְנ֔וֹ וּבִתּ֖וֹ לֹא־תִקַּ֥ח לִבְנֶֽךָ (דברים ז,ג), וכן במקומות נוספים (שמות לד, טו-טז, במדבר כה, א-ב). איסור זה חמור, בשל פגיעתו בשורש קיומנו כאומה וכיחידים, והוא נובע משני טעמים: מחשש ההיגררות לעבודה זרה וכן מהחיוב לשמור על קדושת ישראל (עבודה זרה לו, ע"ב). להלכה נפסק: ישראל שבעל עובדת כוכבים, דרך אישות, או ישראלית שנבעלה לעובד כוכבים דרך אישות, הרי אלו לוקין מן התורה (רמב"ם איסורי ביאה פרק יב הלכה א, שולחן ערוך אבן העזר סימן טז סעיף א). כמובן שאין בזה אמירה ערכית כלפי אומות העולם, או חלילה גזענות, מדובר בהמשכיותו של עם ישראל, ושמירת ייחודו הדתי והלאומי.
בשל חומרתו של איסור הנישואין נגזרו ממנו כמה איסורים נוספים, שנועדו למניעת קירבה וחתנות, למשל אכילת פת נכרי, בישולי נכרים, סתם יינם, עירוב חצרות בחצר משותפת ועוד. (ראה שבת יז, ע"ב ועבודה זרה לו, ע"ב). אמנם מדובר בגזירות חכמים, אך יש מן הראשונים, הרואים בפסוקים שציינו, אסמכתא לדברי חז"ל (תורת הבית הקצר לרשב"א בית ג שער ז, איסור והיתר הארוך שער מג, סימן א ועוד).
מלבד הנישואין, גם בעילת גויה נאסרה, אם בצינעא ואם בפרהסיא (עבודה זרה דף לו ע"ב), ככל שאר העריות (ראה סוטה דף ג, ע"ב), ומדובר בייהרג ואל יעבור (שו"ע יורה דעה סימן קנז סעיף א), וזאת גם כאשר מדובר בהנאת עצמו, ולא באונס מצד גויים (רמב"ן מלחמות ה' סנהדרין יח, ע"א, שו"ע אבן העזר סימן טז, סעיף ב), למשל, כאשר מדובר בסכנת חיים, ישנו איסור להתרפא בדרך של עריות (פסחים דף כה, ע"א-ע"ב, רמב"ם יסודי התורה פרק ה הלכה ו), ומדובר אף בקירבה בלבד, ללא בעילה (סנהדרין דף עה, ע"א, חכמת אדם שער איסור והיתר כלל פח, שם כותב במפורש שהגויה היא כשאר הנשים הכלולות באיסור זה, שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ב סימן קעד אף באיסורי דרבנן), וישנה חובה במקרה כזה למסור עצמו למיתה .
חשוב להדגיש, כי למרות שהגויה אינה נכללת ברשימת העריות, פוסקים רבים מחשיבים אותה ככזו, ואף חמור מכך. ראה למשל בנימוקי יוסף: נכרית דאנסה ליה לישראל לבא עליה יהרג ואל יעבור שזו ודאי בכלל עריות חמורות היא דהא זימנין דחייב מיתה כגון בפרהסיא וכמעשה שהיה דקנאין פוגעין בו ואם לא פגעו בו קנאין חייב כרת הלכך אפילו בצנעא דליכא כרת יהרג ואל יעבור מדין אבזרהא דהא אשה זו פעמים שהיא ערוה גמורה וחייב עליה כרת הלכך נקיטינן דשלשה עבירות חמורות יהרג ואל יעבור לעולם ואפילו בצנעא ואפילו שלא בשעת הגזרה ואפילו הנאת עצמן (נימוקי יוסף מסכת סנהדרין דף יח עמוד א).
אמנם עבירה בפרהסיא חמורה יותר מאשר בצינעא, בדומה לבעילה דרך נישואין (רמב"ם איסורי ביאה פרק יב הלכה ד, חלקת מחוקק סימן טז, סעיף ה). המשנה קובעת, כי הבועל ארמית – קנאים פוגעים בו (כפנחס בן אלעזר הכהן), והשולחן ערוך מביא זאת להלכה (וברמ"א חושן משפט סימן תכה, סעיף ד). כאשר לא פגעו בו, ענשו מלקות בבית דין מדרבנן (כפי שמובא בברכות נח ע"א), וכאשר לא הלקוהו בבית דין, ענשו כרת (רמב"ם לעיל הלכה ו, שו"ע אבן העזר סי' טז ס"ב). ולמרות שכתב הרמב"ם כי יחסים בדרך זנות נאסרו מדברי סופרים (שם הלכה ב), עם כל זאת הוא מתאר קשר זה במילים קשות, שאינן מופיעות ביתר העריות: עון זה אף על פי שאין בו מיתת ב"ד אל יהי קל בעיניך, אלא יש בו הפסד שאין בכל העריות כמותו שהבן מן הערוה בנו הוא לכל דבר ובכלל ישראל נחשב אף על פי שהוא ממזר והבן מן הכותית אינו בנו שנאמר כי יסיר את בנך מאחרי מסיר אותו מלהיות אחרי י"י. ודבר זה גורם להדבק בעכו"ם שהבדילנו הקדוש ברוך הוא מהם ולשוב מאחרי י"י ולמעול בו (שם הלכות ז-ח). בנקודה זו יש לסייג, כי חלק מן הפוסקים מסופקים במצב של פיקוח נפש, האם יש ליהרג ולא לעבור על איסורי עריות מדרבנן, או מדאוריתא שאינם כריתות, אלא חייבי לאווין (גליון מהרש"א יורה דעה סימן קנז סק"ה, ש"ך שם סק"י, רעק"א שם).
בהמשך הסוגיא לעיל (עבודה זרה לו ע"ב) נאמר, שאף על ייחוד עם נכרית נגזר איסור, וישנו חיוב למסירת נפש על כל מגע של חיבה עם עריות, כולל בנכרית משום "לא תקרבו לגלות ערוה", ואמנם לפוסקים רבים, נגיעה של חיבה באיסורי עריות הינו איסור מדרבנן (למשל בהשגות הרמב"ן לספר המצוות לא תעשה שנג), למעט הרמב"ם שפסק שיש בזה איסור מדאוריתא, שנאמר: לא תקרבו לגלות ערוה (הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה א). ונשאלת השאלה ביחס לדעת הרמב"ם על איסורי קריבה בין יהודי לגויה, האם גם הם כשאר העריות שנאסרו מדאוריתא? לכאורה אין במגע כזה משום איסור תורה, וזאת בשונה משאר העריות בדעת הרמב"ם (שו"ת משפטים ישרים חלק א סימן שצח), אך מאידך גיסא הרמב"ם עצמו כתב (הלכה ו) שהבא על הגויה ענשו כרת.
גם בקרב חלק מן האחרונים, בכל קירבה מדובר באיסור מוחלט, אף ללא בעילה, למשל בדברי החפץ חיים: מה שכתבנו דמחוייב למסור נפשו על העריות לאו דוקא על הבעילה לבד אלא אפילו על חיבוק ונישוק של כל העריות או נכרית או נדה אפ"ה הדין דיהרג ואל יעבור דכל דבר שהוא אסור משום ע"ז וג"ע וש"ד אפילו אין בו מיתה אלא לאו בעלמא מחוייב למסור עצמו למיתה ובכל זה הוא עובר בלאו דלא תקרבו לגלות ערוה שדברים אלו מביא לידי גילוי ערוה, ומזה ימלאו רתת ופחד הפושעים בנפשותם ומזנים עם נרות ועריות ונכריות ועוברים ברצון נפשם על עבירה חמורה כזה שהדין דצריך ליהרג ולא לעבור אפילו אם רוצים לאונסו. וגם חייב כרת על איסור זה אפילו אם הזונה היא פנויה […] (חפץ חיים נדחי ישראל פרק יט אות ב).
גם במקומות נוספים מגע עם גויה שווה בדינו לכל מגע של איסור כגון אשת איש או נידה (ש"ך יורה דעה סימן קצה סק"כ), בשל הגדרתו כאביזריהו דגילוי עריות, והסכנה הטמונה בו להיסחף לבעילה ממש. הדברים הובאו גם בדברי החכמת אדם: וכן מי שלבו העלה טינא וחולה בחולת אהבה וחשק באשת איש או אפילו פנויה והיא נדה או גויה אף על פי שהוא מסוכן למות מוטב שימות ואפילו לספר עמה כדי לרוות תאוותו מוטב שימות ואל יספר עמה דכל דבר שהוא אסור משום עבודה זרה או גילוי עריות או שפיכות דמים אפילו אין בו מיתה אלא לאו בעלמא חייב למסור עצמו למיתה ובכל זה עובר בלאו דלא תקרבו לגלות ערוה (ויקרא י"ח, ו') שדברים אלו הוא מביא לגלות ערוה (סימן קנ"ז סעיף א' ובש"ך סעיף א' ובש"ך ס"ק י') (חכמת אדם שער איסור והיתר כלל פח).
לכל האמור לעיל יש להוסיף את איסור התורה: וְלֹֽא־תָת֜וּרוּ אַחֲרֵ֤י לְבַבְכֶם֙ וְאַחֲרֵ֣י עֵֽינֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־אַתֶּ֥ם זֹנִ֖ים אַחֲרֵיהֶֽם (במדבר פרק טו פסוק לט), ומפורש בירושלמי (ברכות פ"א ה"ה): ליבא ועינא תרין סרסורין דחטאה, כלומר – העין רואה והלב חומד והגוף עושה את העבירות (רש"י שם). מכאן למדו כי יש להתרחק מקרבה לנשים, ואף פנויות, ואף לא להתבונן בהן בדרך הנאה (ערוך השולחן אבן העזר סימן כא סעיף א), ויותר מכך, באיסור "לא תתורו" ישנו צד עבירה בהרהור בלבד, "אסור מן התורה להרהר באשה אפילו בפנויה. וחמור הרהור בפנויה ממגעה, שעל ההרהור עובר בלאו מן התורה שנאמר [דברים כג, י] ונשמרת מכל דבר רע, ופירשו רבותינו ז"ל [ע"ז כ ע"ב] שלא יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה" (לבוש אבן העזר סימן כא סעיף א). ומחדד הבית שמואל (סימן כא סעיף ב), כי אף האוסרים התבוננות בפנויה רק מדרבנן, פוסקים כי הרהור בה אסור מן התורה.
מלבד מה שכתבנו, תוכל להוסיף עיון במס' עירובין יט ע"א, גם בזוהר במקומות רבים (בין היתר, פרשת שמות ג, ב, ופרשת ואתחנן רסו א), שם נכתבה חומרת המעשה, כמי שמרחיק מעליו את השכינה ומשקר בברית הקודש: "ולמדנו שאין קנאה לפני הקדוש ברוך הוא זולת קנאת הברית, שהוא ברית של השם הקדוש וסוד האמונה. מה כתוב, ויחל העם לזנות אל בנות מואב, מיד, ויחר אף ה' בישראל", וכן בדברי האר"י (שער רוח הקודש דף יד ע"א תיקון כ).
מכל האמור עולה, כי אין שום היתר למגע כלשהו של חיבה בין יהודי ובין גויה, קל וחומר מאכילת פת נכרי, שנאסרה. המעשה חמור, והשלכותיו קשות, גם אם לא נכתבו בתורה כאיסור מפורש.
בסיכום דבריי, אני מאחלת לך ולאחיך, שתזכו לברר הלכה באופן מדויק, וגם לחברך אני מאחלת ברכה והצלחה בדרכו החדשה, ומצרפת את המלצתי לעלות לארץ ישראל, ללמוד מתורתה, ובע"ה לא להתמודד עם שאלות קשות מעין זו.
עידית