למה צריך צניעות כשאני לבד בבית?
אשמח לדעת מדוע כשאני לבד יש צורך להקפיד על הלכות צניעות,
מה הבעיה שהקב"ה יראה את הגוף שלי, הרי הוא ברא אותי.
אשמח לתשובה מפורטת ומנומקת – די דחוף לי התשובה
תודה רבה
תשובה
שלום לך ותודה על פנייתך. בשאלתך יש הנחת יסוד – "כשאני לבד יש צורך להקפיד על הלכות צניעות", ואת שואלת מה הסיבה לכך, וגם מכירה סיבה מסוימת – "בעיה שהקב"ה יראה את הגוף שלי", וסיבה זו לא נראית לך סבירה.
בקצרה, כאשר את לבד בבית, אין איסור להיות בביגוד בסיסי, כזה שאינו נחשב "צנוע", ואף אין איסור גורף להיות בעירום. אמנם, יש הנחיה למעט בכך – ובאופן ספציפי, יש איסור לברך, להתפלל ולעסוק בתורה בלי כיסוי ראוי של הגוף.
בגלל ששאלת לא "מהי ההלכה" אלא "מדוע", וביקשת פירוט, בואי נתעמק בסיבות להסתייגות ההלכתית מהעירום. בואי נלך צעד צעד לפי הסדר בו ניסחת את השאלה.
"כשאני לבד יש צורך להקפיד על הלכות צניעות":
זו אמירה שנוגעת בעצם ביסוד של היחס שלנו לגוף שלנו. אנו נולדות לתוך גוף, ובמשך החיים בונות את היחס כלפיו גם כאמצעי לעשיית כל מה שאנחנו רוצות לעשות, גם כמייצג שלנו בעולם בפני אחרים, אבל גם כחיבור הכי בסיסי ופרטי שיש לנו בין חומר לרוח בעולם הזה. לכן, השאלה איך להתנהל עם הגוף שלי כשאני לבד עוסקת במהות היסודית של הגופניות שלנו, מעבר לכל המשמעויות שיש לו בקשר לאנשים אחרים.
אז מהו הגוף?
כמובן שהוא פונקציה ביולוגית שבאמצעותה אנו חיים, ויש לו משמעויות חברתיות כמו המיניות שהיא מרכיב מרכזי בהקשר לכללים של גילוי וכיסוי. אבל התורה וחז"ל מלמדים אותנו במקומות שונים שהגוף האנושי הוא מעבר לזה – כיוון שהוא המשכן לצלם הא-לוהים שבנו, צריך לכבד אותו. כיסוי הגוף בעת תפילה או ברכה הוא אחת הדרכים לבטא את הכבוד הזה. ואכן, ההלכה מייחסת משמעות רבה לעירום ולגוף, ומפתחת בנו רגישות כלפי הקשר בין צניעות וקדושה.
יש להבדיל בהקשר הזה בין הצורך בכיסוי מינימלי כשאת לבד ובמיוחד כשאת מברכת או מתפלללת, ובין הלכות צניעות כשאת עם אחרים. בחוץ, במפגש עם אחרים, ההגדרות של צניעות מוקפדות יותר. כשאת לבדך, הן לא רלוונטיות.
"בעיה שהקב"ה יראה את הגוף שלי":
האם זו בעיה להחשף בגלל נוכחות ה'? זוהי שאלה מצוינת.
נראה שהניסוח שלך קשור להנחיה זו בהלכות השכמת הבוקר בשו"ע (אורח חיים ב'): "אל יאמר: "הנני בחדרי חדרים; מי רואני?" כי הקב"ה מלא כל הארץ כבודו."
חשוב לדייק כאן – לא נאמר "כי הקב"ה רואה", אלא "כי הקב"ה מלוא כל הארץ כבודו".
הרי אם נתייחס לקב"ה כ"רואה", הוא "רואה" גם מבעד לבגדים, ולכן אין הבדל מהותי בין לבוש לעירום. וברור שכל ענייני הצניעות אינם נוגעים לה' כפשוטם. השו"ע כתב שהסיבה לשמירת הצניעות היא נוכחות כבוד ה' בכל מקום, ועולה מכך שנוכחות זו שוללת את העירום.
מדוע?
כדי להבין את הקשר בין כבוד לצלם הא-להים ובין עירום יש צורך לחזור לתחילת קיומנו כבני אדם, לסיפור גם עדן (בראשית ב'). שם מסופר שטרם החטא האדם והאישה התהלכו בעירום בגן, בו מתהלך כביכול גם ה', ללא בעיה. רק כתוצאת החטא הם הפכו להיות מודעים לעירומם והזדקקו לבגדים.
קשה לנו להבין את העולם שטרם החטא, אבל נוכל לומר שמרגע שירדו בני האדם ממדרגתם הראשונה והבושה נכנסה לתודעתם, הקשר עם הגוף השתנה וכעת יש ניגוד בין עירום ובין כבוד – "כבוד א-להים הסתר דבר". זה נכון על התנהלותנו מול בני אדם אחרים, וזה נכון על היחס לנוכחות ה'. לאחר החטא, כשבני האדם חווים את נוכחות ה' בגן הם מתחבאים, ומסבירים "אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא" (בראשית ג). כעת, לאחר החטא, יש סתירה בין קרבת ה' ובין עירום. זוהי האמירה הרוחנית העקרונית והכללית ביחס לעירום: האמונה בנוכחות ה' בעולמנו מחייבת התכסות וצניעות.
כך עולה מההלכה שיש לשמור על קדושה במחנה הצבאי: "כִּי ה' אֱ-לֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא־יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ" (דברים כג)
הביטוי "ערוות דבר" התפרש ככותרת כללית לדברים מגונים, אבל ביסודו קשור גם לחשיפת הערוה – למשל למדו מכאן שיש איסור לקרוא קריאת שמע למול עירום (ברכות כה ע"ב). גילוי ערוה מבטא חוסר כבוד כלפי המקום, כפי שפירש ספורנו על הפסוק – "שלא תחוש לכבודו".
מפסוק זה למדו חכמים (שבת קנ ע"א) שיש להיזהר מדיבור דברי תורה במקומות מטונפים והיכן שנמצאים בעירום, ואפילו מהרהור בדברי תורה.
יחד עם זאת, אין איסור הלכתי על עירום כשאדם נמצא לבד – אלא רק במצב בו מבקשים להתפלל (שו"ע או"ח צא, א) או לברך (שו"ע או"ח עד).
המקור לכך הוא במסכת ברכות כד ע"א:
הָאִשָּׁה יוֹשֶׁבֶת, וְקוֹצָה לָהּ חַלָּתָהּ עֲרוּמָּה, מִפְּנֵי שֶׁיְּכוֹלָה לְכַסּוֹת פָּנֶיהָ בְּקַרְקַע, אֲבָל לֹא הָאִישׁ. תַּרְגְּמַהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: כְּגוֹן שֶׁהָיוּ פָּנֶיהָ טוּחוֹת בַּקַּרְקַע.
המצב המתואר הוא כאשר אישה או איש מכינים בצק וצריכים להפריש ממנו חלה, ויש לברך על כך. הגמרא אומרת שיש הבחנה במצב זה בין אישה לאיש – האישה יכולה לברך ללא בגדים, כיוון ש"פניה" (הערוה) "טוחות בקרקע" – פונות כלפי הקרקע ואינן נראות. זאת לעומת איש, שהערוה שלו גלויה ולכן יש לכסותה כדי לברך. מכאן עולה שעצם העובדה שהאדם עירום איננה נחשבת לאיסור, אלא שאי אפשר לברך בגילוי ערוה.
מידת חסידות לגבי עירום
כיצד זה מתיישב עם פסיקת השו"ע שלא להיות חשופים אפילו לרגע בין הקימה וההתלבשות?
היו שפירשו שהשו"ע כיוון כאן למידת חסידות ולא להלכה הנוגעת לכל אדם. כך כתב הרב משה פיינשטיין (שו”ת אגרות משה יורה דעה ג,סח):
אינו מאיסורים אלא מעלה וזהירות להיות מלובש גם בסתר מטעם "שויתי ה’ לנגדי"…והכא הוא המדה כיושב בחדרו לפני אנשים שאין עליו לכבדם אבל אינו רוצה להתבזות לפניהם. ואם יש לו צער שחם לו ביותר או מצד אחר רשאי לילך, וליכא בזה אף משום מדת חסידות דבאופן זה שהוא צער הרי הדרך הוא כן לישב גם בפני אנשים היודעים מצערו והשי”ת [והשם יתברך] הא יודע צערו אבל בגלוי ערוה אסור.
הוא מסביר שהזהירות הרבה מעירום אפילו ביחידות היא מעלה יתרה, ומי שזה גורם לו צער אינו חייב בכך. יחד עם זאת, הוא מציין שיש איסור להיות "בגילוי ערוה" – כי גילוי ערוה אפילו בין האדם ובין עצמו אינו ראוי. אמנם, יתכנו מצבים בהם אדם נמצא בעירום, אך אין זו דרך התנהלות מומלצת.
בימינו, כתב הרב מלמד (פניני הלכה תפילה, ז, ב):
בעת שאדם מתלבש, אפילו כשהוא לבדו בביתו, ראוי שינהג בצניעות. ואל יאמר: הנני בחדרי חדרים ומי רואני, כי הקב”ה מלוא כל הארץ כבודו. לפיכך הישן בלא בגדים ראוי שיזהר שלא לקום ממיטתו ערום ואחר כך יתלבש, אלא ילבש את חלוקו בעודו על מיטתו… וכן כשהוא צריך להחליף תחתונים, ראוי שיחליפם מתחת לשמיכה או כשהוא לובש חלוק ארוך שמכסה את ערוותו, או בחדר הרחצה או בשירותים, שהם מקומות שנועדו לזה, ואין בהתפשטות בהם פגימה בצניעות.
מנהג חסידות להיזהר, שכל מה שאדם רגיל לכסות מפני הכבוד בהיותו בין בני משפחתו או חבריו הקרובים, יכסה גם בהיותו לבדו.
ההתייחסות לעניין זה היא בלשון "ראוי" ו"מנהג חסידות" – אין כאן איסור גורף אלא הנחיה לדרך ראויה יותר.
ניתן לסכם ולומר שבעת צורך ניתן להיות בעירום כשאת לבד, אבל התנהלות צנועה עם הגוף היא דרך לבטא כבוד – גם כלפי הגוף שלנו, כמשכן לצלם הא-להים שבנו, וגם כלפני נוכחות ה' שאיתנו תמיד.
כך כתב הרמ"א (שו"ע או"ח א):
"שויתי ה' לנגדי תמיד" הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלהים, כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול, ולא דבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו כדבורו במושב המלך – כל שכן כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקב"ה אשר מלא כל הארץ כבודו עומד עליו ורואה במעשיו, כמו שנאמר "אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאום ה'", מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד הש"י ובושתו ממנו תמיד
היראה והתחושה של נוכחות ה' מופנמות בנו מתוך ההתנהלות היומיומית שלנו, והלבוש הוא אחת הדרכים לאפשר לה לתפוס מקום בליבנו.
"הרי הוא ברא אותי"
לסיכום אני רוצה לחזור לנקודת ההתחלה – היחס לגוף אומר לנו משהו על החיבור בין חומר ורוח בעולמנו. מציאות החיים של נשמתנו בתוך גוף גשמי היא הזדמנות רב-ממדית לחוות את המפגש הזה, ולקיים בעצמנו את התכלית הגדולה של קידוש והעלאת החומר. את זה עלינו לעשות לא באמצעות התנכרות לגוף ומלחמה כנגדו – שהרי ההלכה מצווה דווקא על חיים של סיפוק צרכי הגוף והתענגות דרכו. אישה אמורה להרגיש בנוח עם הגוף שלה, לראות אותו כמתנה שקיבלה, להרגיש יפה. זה הבסיס ליחס לגוף, ועל גבי יחס זה אנו שואפים לבנות משמעות עמוקה למפגש הגוף עם הקדושה. במפגש זה אנו מכסים את הגוף, כדי להדגיש את היותו בסיס לרוח ולתת לה את הבכורה. אנו מבטאים בכך את הכבוד למי שברא אותו, נפח בו נשמה חלק אלוק' ממעל, וציווה אותנו לבנות את קומת האדם מעל לממד הפיזי כאן בעולם החומר.
תודה על שאלתך, שפותחת פתח לעיון בנושא חשוב ויסודי זה.
שנה טובה ומבורכת
שלומית