איך אפשר לחלק את הירושה באופן שווה על פי ההלכה?

שלום. רציתי לשאול בענייני ירושה, האם בימינו יש ענין לתת לבכור יותר מאשר לאחרים? האם זוהי ההלכה? ואם כן, במידה ויש מישהו שמעוניין להוריש לכל ילדיו בדיוק אותו הדבר, על מי יש לסמוך? רק על רצונו?

תשובה

שלום וברכה

שאלתך היא שאלה חשובה מאוד, ולרבים מהאנשים והנשים קשה לתת עליה את הדעת, שכן היא מרמזת על סופם של החיים ורבים מעדיפים להימנע מלעסוק בזה. יתר על כן, גם כאשר אנשים ונשים נפנים לשאלה זו, לא תמיד הם חושבים לעומק על ההיבט ההלכתי של הצוואה, לפיכך שאלתך היא בעיני ברכה וזיכוי לרבים להתעורר ולשים לב לנושא החשוב הזה. 

העיסוק בנושא הצוואה מעיד על החשיבות שאת מייחסת הן להלכה והן לילדייך ולקשרים ביניהם, מתוך מבט אחראי לעתיד. ישר כוחך על כך.

בתשובה זו אבקש לתת מבוא והכוונה כלליים לנושא הצוואה ההלכתית. אך כיוון שפרטי ההלכה רבים ותלויים במבנה המשפחה ובסוג הרכוש, את הצוואה עצמה יש לערוך בהתייעצות פנים אל פנים עם גורם הלכתי המכיר אותך, או שיכול להבין ממך את פרטי המקרה הספציפי שלך. כמו כן מומלץ להתייעץ עם עורכ/ת דין, על מנת שהצוואה תהיה תקפה הן מבחינה חוקית והן מבחינה הלכתית. 

בקצרה:

מצוות מתן כפליים לבכור היא מצווה מן התורה ולכן אין לבטלה לגמרי. יחד עם זאת, אופן חלוקת הרכוש שהתורה מצווה עליו כרוך במבנה העברת הנחלות בעם ישראל, שהוא פחות רלוונטי בימינו. על כן, רבים מעדיפים לתת מקום וחשיבות לערכי השלום ואחדות המשפחה אשר חז"ל ראו בהם ערך רב. לכן נוהגים להקדיש סכום קטן שיחולק על פי דיני התורה וממנו יקבל הבכור כפליים, ואת שאר הרכוש מעניקים במתנה לילדים באופן הנראה להורים ומתאים לאורח חייהם של כותבי הצוואה. לאורך הדורות נהגו חכמי ישראל בצורה דומה והקפידו להתאים את חלוקת הרכוש לאורח החיים של הקהילה, תוך שהם מקפידים לשמר את חוקי התורה. גם היום יש מספר אפשרויות הלכתיות לעשות זאת – חלקן שנויות במחלוקת וחלקן מתאימות לכל הדעות (ראי פירוט בהמשך). 

ואפרט: 

המצווה לתת חלק כפול מן הירושה לבכור, היא מצווה דאורייתא (דברים כא טו-יז) ולכן יש חשיבות רבה לקיומה, ורוח חכמים לא נוחה מן המבטלים אותה לגמרי (שולחן ערוך רפב א). מצווה זו מביאה לידי ביטוי הן את ערך השוויון בין הבנים, והן את הערך שבהמשכיות של חלוקת הנחלות ויישובן. יחד עם זאת, לאור העובדה שאיננו מעבירים עוד נחלות בירושה, מזה דורות רבים שחכמי ישראל מתקנים צוואות ותקנות שונות על מנת לאפשר חלוקת רכוש הוגנת. הציץ אליעזר מסביר כי חכמים התנגדו לביטול מוחלט של דין התורה, אך כל עוד מקפידים שלא לבטל דין זה לא לגמרי, ודאי שניתן לשנות ולתקן את חלוקת הרכוש בצוואה, כפי שהיו עושים גדולי ישראל בכל הדורות (שו"ת ציץ אליעזר חלק טז סימן נב)

גם בימינו נוהגים לכתחילה לשמר את החלוקה המסורתית של התורה, ולכן מומלץ להקדיש כאלף שקל שיתחלקו באופן בו ציוותה התורה (קצות החושן רפב,ב, בשם התשב"ץ). בחלוקה זו הבכור יקבל כפליים משאר הבנים – חלקו יהיה כחלקם של שני בנים שאינם בכורים. את שאר הכסף נוהגים לחלק באופן שווה, או לפי שיקול הדעת של בעלי הצוואה. לצורך כך יש להקים צוואה הלכתית וישנן מספר דרכים לעשות זאת. בחירת הדרך הנכונה צריכה להיות מתוך התייעצות עם גורם הלכתי בקיא המבין את פרטי המקרה שלך. 

מתנה מחיים בתנאי- ככלל, בעודו בחיים יכול האדם לעשות בכספו מה שירצה, ויכול אף לתת מכספו במתנה לאנשים אחרים. לפיכך אם אדם נותן את כל רכושו במתנה לילדיו כבר בחייו, דיני הירושה אינם חלים על רכוש זה (שולחן ערוך חושן משפט רפ"א ז). הרעיון ההלכתי של "מתנה מחיים בתנאי" מאפשר לאדם לתת את רכושו במתנה לילדיו באופן שירצה כבר בזמן כתיבת הצוואה ההלכתית, אך סיום הקניין והעברת הבעלות יתרחשו על פי החוזה ההלכתי שעה אחת לפני מותו. באופן זה אדם יכול להעניק את רכושו לילדיו כמתנה ולא כירושה, תוך שהוא ממשיך להשתמש ברכושו במהלך כל חייו. החיסרון המרכזי בסוג זה של צוואה הלכתית, הוא שאי אפשר להקנות דבר שעוד לא בא לעולם. לכן, אם למשל בעלי הצוואה עתידים לרשת נכס מסוים לאחר מועד חתימת הצוואה, הצוואה לא תחול על נכס זה. 

שטר חצי זכר– שטר זה היה נהוג בקהילות אשכנז, על מנת להבטיח את רווחתן של הבנות לאחר מות הוריהן. למעשה מדובר בשטר חוב שכותבים בעלי הצוואה לבת, ובו מצוין כי ההורה חייב לה סכום גדול מאוד וכי מועד הפירעון הוא שעה לפני מותו. באופן זה יתגלגל החוב ליורשים והם יצטרכו לשלמו. בשטר חוב זה ישנו תנאי לפיו אם יתנו הבנים היורשים לבת סכום השווה לחצי מן הירושה שיקבל כל אחד מהם – יהיו פטורים מן החוב. מנגנון זה ניתן ליישם גם באופן של 'זכר שלם' – בו התנאי הוא תשלום של חלק שלם בירושה, כפי שמקבל כל אחד מן הבנים. כמו כן ניתן לכתוב שטר כזה לכל הילדים כך שמכוח החוב יתחלק הרכוש באופן הרצוי לבעלי הצוואה. היתרון בחוזה הלכתי מסוג זה הוא האפשרות לגבות את החוב מן הירושה כולה, כולל נכסים שעוד לא באו לעולם בזמן כתיבת השטר (רמ"א על שולחן ערוך חושן משפט רפ"א).

מצווה לקיים דברי המת- על פי הגמרא בגיטין, כאשר הרכוש מופקד בידי גורם אחר לצורך קיום הצוואה –  'מצווה לקיים דברי המת' (גיטין י"ד ב), וכך נפסק להלכה בשולחן ערוך (חו"מ סימן רנ"ב סעיף ב'). יש אומרים שעורך דין הממונה על קיום הצוואה נחשב כגורם שהכסף הופקד אצלו לצורך קיום הצוואה. אך יש שחלקו על כך. החיסרון המרכזי בשיטה זו הוא שישנו פרק זמן בין מות האדם לבין חלוקת הרכוש על ידי עורך הדין, בו הרכוש לא בבעלות הנפטר וגם לא בבעלות אלו שביקש לתת להם אותו. לכן אם במהלך פרק זמן זה היורשים על פי דין התורה השתמשו ברכוש, לא ניתן יהיה להחזיר אותו ולחלק אותו כפי שרצו בעלי הצוואה. 

חשוב להוסיף כי בחלק מהמקרים ניתן לסמוך על דעת הרב פיינשטיין, לפיו גם צוואה חוקית שאינה הלכתית נחשבת כמתנה מחיים, שכן המדינה מבצעת אותה בהתאם לרצון בעלי הצוואה והם ידעו שכך יהיה ולכן לשיטתו 'אין לך קנין גדול מזה' ( שו"ת אגרות משה אבן העזר חלק א סימן קד).

למעשה אין פתרון אחד הנכון לכולם, וכיוון שכתיבת צוואה הלכתית דורשת מחשבה ותשומת לב לפרטים רבים, כגון ירושת האישה, הבכור והבת, ויש לדבר השלכות מרחיקות לכת, כדאי להיוועץ בדמות הלכתית שתוכל לייעץ בהתאם להרכב המשפחתי, הרכב הנכסים ולרצון שלך. 

תודה שהעלית נושא חשוב זה. 

אני מאחלת לך שכתיבת הצוואה בדרך ההלכתית תהיה מתוך נחת ותהיה בה סגולה לך ולבני משפחתך לאריכות ימים ולאחדות ואהבה בין הילדים.

בשורות טובות

רבקה ויצ'נר

להרחבה בנושא האפשרויות ההלכתיות לכתיבת צוואה ניתן גם לקרוא כאן:

https://eretzhemdah.org/content.asp?lang=he&pageid=90

מקורות שצויינו בתשובה:

המקור לירושה מן התורה: 

דברים כא טו-יז : כִּֽי־תִהְיֶ֨יןָ לְאִ֜ישׁ שְׁתֵּ֣י נָשִׁ֗ים הָאַחַ֤ת אֲהוּבָה֙ וְהָאַחַ֣ת שְׂנוּאָ֔ה וְיָֽלְדוּ־ל֣וֹ בָנִ֔ים הָאֲהוּבָ֖ה וְהַשְּׂנוּאָ֑ה וְהָיָ֛ה הַבֵּ֥ן הַבְּכֹ֖ר לַשְּׂנִיאָֽה׃ וְהָיָ֗ה בְּיוֹם֙ הַנְחִיל֣וֹ אֶת־בָּנָ֔יו אֵ֥ת אֲשֶׁר־יִהְיֶ֖ה ל֑וֹ לֹ֣א יוּכַ֗ל לְבַכֵּר֙ אֶת־בֶּן־הָ֣אֲהוּבָ֔ה עַל־פְּנֵ֥י בֶן־הַשְּׂנוּאָ֖ה הַבְּכֹֽר׃ כִּי֩ אֶת־הַבְּכֹ֨ר בֶּן־הַשְּׂנוּאָ֜ה יַכִּ֗יר לָ֤תֶת לוֹ֙ פִּ֣י שְׁנַ֔יִם בְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־יִמָּצֵ֖א ל֑וֹ כִּי־הוּא֙ רֵאשִׁ֣ית אֹנ֔וֹ ל֖וֹ מִשְׁפַּ֥ט הַבְּכֹרָֽה׃

פסיקת השולחן ערוך לגבי הרעיון של ביטול מצוות ירושה: 

שולחן ערוך חו"מ רפב א: כָּל הַנּוֹתֵן נְכָסָיו לַאֲחֵרִים וְהִנִּיחַ הַיּוֹרְשִׁים, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַיּוֹרְשִׁים נוֹהֲגִים בּוֹ כַּשּׁוּרָה אֵין רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה הֵימֶנּוּ, וְזָכוּ הָאֲחֵרִים בְּכָל מַה שֶּׁנָּתַן לָהֶם. וּמִדַּת חֲסִידוּת שֶׁלֹּא לְהָעִיד בְּצַוָּאָה שֶׁמַּעֲבִירִין בָּהּ הַיְרֻשָּׁה מֵהַיּוֹרֵשׁ, אֲפִלּוּ מִבֵּן שֶׁאֵינוֹ נוֹהֵג כַּשּׁוּרָה לְאָחִיו חָכָם וְנוֹהֵג כַּשּׁוּרָה. {הַגָּה: מִי שֶׁצִּוָּה לַעֲשׂוֹת בִּנְכָסָיו הַטּוֹב שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת, יִתְּנֵהוּ לְיוֹרְשָׁיו, כִּי אֵין טוֹב מִזֶּה (מָרְדְּכַי פֶּרֶק מִי שֶׁמֵּת).}

קיום מצוות הירושה על סכום כסף קטן: 

קצות החושן רפב,ב, בשם התשב"ץ :שמעבירין בה הירושה – בתשב״ץ ח״ג סי׳ קמ״ז כת׳ ז״ל ובטופסי שטרות ראשונים יש שיור ארבעה זוזי וכת׳ גאון ז״ל דמשום כדי שתהא רוח חכמים נוחה הימנו כמ״ש בס׳ עיטור סופרים דמתנת שכ״מ כו׳ עכ״ל.

חכמים תיקנו וגזרו על חלוקה שונה של הירושה לאורך כל הדורות כל עוד לא היה ביטול של מצוות ירושה: 

שו"ת ציץ אליעזר חלק טז סימן נב: … בדרך כלל כח בי"ד ונשיא יפה בזה לתקן ולגדור ולהפקיר ממון, אבל אפ"ה מכיון שבכאן הצדוקין אומרים כן, ויש מקום לטעות ולחשוב שהמתקן עושה כן לא משום תקנה וגדר אלא מפני שדעתו מסכימה לדעת הצדוקין שדין תורה כן הוא, לכן הפקיעו כח בי"ד ונשיא בזה…ויש לדייק מהאמור שהא כל שיעשו היכר ושינוי באיזה דרך שהיא אשר יהא ניכר מזה באופן בולט שזה לא כדעת צדוקין, אזי הדרך פתוחה לפני חכמי דור דור לתקן בזה תקנות לצורך השעה והזמן, וכפי שמצאנו באמת בכזאת שתיקנו תקנות בזה באופנים שונים לפי מקומם ושעתם…ראינו שהרבה והרבה גדולים מחכמי הדורות שקדמונו לא היססו מלתקן תקנות גם במשפטי הירושה כל שהשאירו היכר בהם למשפטי התורה ולא עקרו מעיקרו משפטי הנחלה. 

פסיקת השולחן ערוך לגבי מתנה בחיים: 

שולחן ערוך חושן משפט רפ"א ז: אֵין כָּל הַדְּבָרִים הַלָּלוּ אֲמוּרִים אֶלָּא כְּשֶׁאָמַר לְשׁוֹן יְרֻשָּׁה; אֲבָל אִם אָמַר לְשׁוֹן מַתָּנָה, דְּבָרָיו קַיָּמִים…

פסיקת הרמ"א לגבי שטר חצי זכר: 

שולחן ערוך חושן משפט הלכות נחלות סימן רפא-רמ"א: דמה שנוהגין עכשיו לכתוב שטר חוב לבתו ולהתנות שאם יתן לבתו חלק חצי זכר יפטור מן החוב, צריך ליתן לה בכל אשר לו, דעיקר הוא החוב. ולכן צריך לקיים תנאו או ישלמו החוב, וכן המנהג.

המקור לחובה לקיים דברי המת: 

גיטין יד ב: ר' יהודה הנשיא אמר משום ר' יעקב שאמר משום ר"מ מצוה לקיים דברי המת וחכ"א יחלוקו

פסיקת השולחן ערוך לגבי קיום דברי המת כאשר הכסף נמצא בידי גורם אחר אשר אמון על חלוקת הכסף: 

שולחן ערוך חושן משפט רנ"ב ב: מִצְוָה לְקַיֵּם דִּבְרֵי הַמֵּת, אֲפִלּוּ בָּרִיא שֶׁצִּוָּה וּמֵת, וְהוּא שֶׁנְּתָנוֹ עַכְשָׁיו לְשָׁלִישׁ לְשֵׁם כָּךְ. {הַגָּה: אֲבָל הָיוּ בְּיָדוֹ קֹדֶם וְלֹא לְשֵׁם כָּךְ, אוֹ שֶׁבָּאוּ לְיָדוֹ אַחַר הַצַּוָּאָה, אֵין בָּזֶה מִשּׁוּם מִצְוָה לְקַיֵּם דִּבְרֵי הַמֵּת (טוּר וּמָרְדְּכַי פֶּרֶק מִי שֶׁמֵּת). כָּל דָּבָר שֶׁנִּקְנָה בְּמַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע, אִם קָדְמוּ הַיּוֹרְשִׁין וּמָכְרוּ, הַמְקַבֵּל יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ מִן הַלּוֹקֵחַ. אֲבָל דָּבָר שֶׁלֹּא נִתַּן בְּמַתָּנָה, רַק שֶׁמִּצְוָה לְקַיֵּם דִּבְרֵי הַמֵּת, אִם קָדְמוּ הַיּוֹרְשִׁין וּמָכְרוּ: מַה שֶּׁעָשׂוּ עָשׂוּ (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי דב״ב). מִי שֶׁנִּשְׁבַּע אוֹ נָדַר לִתֵּן לִפְלוֹנִי כָּךְ וְכָךְ, וָמֵת וְלֹא נָתַן, יוֹרְשָׁיו פְּטוּרִין וְאֵין בָּזֶה מִשּׁוּם מִצְוָה לְקַיֵּם דִּבְרֵי הַמֵּת (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רִיטְבָ״א). וְעַיֵּן לְעֵיל סוֹף סִימָן רי״ב סָעִיף ז׳ (וּבְסִימָן ר״ט ס״ד). מִי שֶׁהִפְקִיד מָעוֹת אֵצֶל חֲבֵרוֹ וְאוֹמֵר שֶׁאִם יָמוּת יֵעָשֶׂה בָהֶן הַמּוּטָב, יִתְּנוּ לְיוֹרְשָׁיו (בֵּית יוֹסֵף סִימָן רנ״ג בְּשֵׁם מָרְדְּכַי פֶּרֶק מִי שֶׁמֵּת) (וְכֵן כָּתַב לְקַמָּן סִימָן רפ״ב ס״א).}

תשובתו של הרב פיינשטיין לגבי צוואה שהמדינה אמונה על קיומה: 

שו"ת אגרות משה אבן העזר חלק א סימן קד: אך בעצם מסתבר לע"ד שצואה כזו שודאי יתקיים כדברי המצוה בדינא דמלכותא א"צ קנין שאין לך קנין גדול מזה. וממילא כיון שא"צ קנין מועיל מדינא אף נגד היורשין אף שהוא מתנה לאחר מיתה … טעם גדול למה שבארץ הזאת נוהגים לסמוך על צואות כאלו ואין חוששין מליקח המעות לצדקה ואם כי לא נחתו לזה מ"מ כיוונו האמת ואם אינם נביאים בני נביאים הם.