מה דעת ההלכה בנושא אוננות נשים?
התשובה נכתבה בשיתוף עם הרבנית רחל וכטפוגל
שלום רב,
רציתי לדעת מה המקורות בעניין אוננות נשים? האם יש בעייתיות בעניין? מה דעת ההלכה בנושא?
תודה רבה!
התשובה:
שלום לך,
השאלה שלך היא שאלה שנשאלת יותר ויותר בתקופה האחרונה וזאת כתוצאה מהמודעות הגוברת בכלל ובציבור הדתי בפרט לחשיבות השיח הפתוח בנושא מיניות בריאה.
הראשונים נחלקו בשאלה האם קיים איסור הלכתי על עינוג עצמי (אוננות) של נשים:
בעלי התוספות והרא"ש סברו שאין איסור כזה לעומת חכמי ספרד ובראשם הרמב"ן שסברו שישנו איסור. (המקורות מובאים בהרחבה בהמשך).
בספרי הפסיקה השולחן ערוך לא מזכיר את האיסור לנשים. החיד"א בספרו ברכי יוסף מתייחס להעדר האיסור בשולחן ערוך ומסביר שפסיקתו היא כשיטת בעלי התוספות והרא"ש, כלומר, שאין איסור לנשים לאונן.
אומנם יש לשים לב שאין במקורות תמיכה או עידוד לאוננות נשים, אלא שאין איסור. כמו כן דעת הרמב"ן וראשונים אחרים שיש איסור לנשים. בעקבות דעת הרמב"ן ומסיבות נוספות יש מי שאוסר עינוג עצמי ע"י נשים. אך בפועל הדעה שהתקבלה בהלכה בשולחן ערוך הוא שאין איסור הלכתי לאישה לענג את עצמה.
כיום יש מרחב רחב יותר של התייחסויות לעינוג עצמי ע"י נשים בשל המודעות הגוברת לחינוך מיני. השיח התורני בנושא נוגע למקום בו נמצאת המיניות בחיים של אישה והוא חורג מעבר לדיון ההלכתי פרופר. בשולי הדברים, למרות ששאלת רק לגבי הדיון ההלכתי, נוסיף כאן דברים שכתבנו עבור שואלת אחרת ששאלה גם על הצד הנוסף הזה, למקרה שזה גם יעניין אותך.
בשיח התורני היום, יש מודעות לנושא היחס של האישה לגופה והערך בקבלת המיניות שלה. דמויות חינוכיות תורניות מקפידות להימנע משיח שיגרום לנערה או לאישה להתבייש במיניותה או להתכחש לה. לצד המודעות לחשיבות של היחס חיובי של האישה לגופה, התורה מחנכת את האישה (והאיש) לניתוב האנרגיות המיניות למימושן המלא בתוך מסגרת הנישואין בזמנים המותרים לכך. החיבור הזוגי האינטימי מבטא הן את המיניות והן את חיבור הנשמות המאפשר את העונג השלם יותר.
נשות מקצוע בתחום המיניות הבריאה שהם גם מחוברות לעולם התורה מסבירות שאין מניעה שאישה או נערה תלמד להכיר את הגוף ולהכיר ולהתנסות במה שנעים לה. כמו כן, יש נשים שמנועות לאורך שנים מקשר זוגי והחסר המיני גובר ויש רצון לענג את הגוף ולהתחבר למיניות – ואין בכך פסול או מניעה רגשית.
חשוב לדעת שאמנם העינוג העצמי יכול לסייע לחלק מהנשים בהכרות עם גופן ומיניותן, היא לא הכרחית. (בניגוד לקולות שאומרים שיש חשיבות רבה באוננות על ידי נשים כדי להכין לקשר זוגי).
נשות המקצוע איתן התיעצנו התייחסו לכך שלמרות שהיחס הבסיסי לאוננות נשית אינו שלילי יש לשים לב מתי העינוג העצמי הופך למוקד אליו נשים פונות באופן תדיר לרגיעה או נחמה. במקרה כזה יש משהו עמוק יותר שדורש התייחסות. אמירה זו נכונה לכל הגילאים ובכל המצבים.
לסיכום: בין הראשונים היו שאסרו, אולם דעותיהם לא נפסקו בשולחן ערוך. לכן האמירה שהאיסור על עינוג עצמי הוא איסור הנאמר לגברים ולא על נשים היא נכונה. היחס התורני לעינוג עצמי של נשים הוא מורכב ומתייחס לשאלות נוספות מעבר לשורת הדין. יש אמירות המסתייגות מעינוג עצמי בהקשר התורני בשל יחס רחב יותר למיניות בכלל ולמיניות שאינה חלק ממערכת יחסים זוגית מותרת. לעומת זאת יש גם אמירות המאפשרות זאת ללא סייג לצד הידיעה שהמימוש המיני המלא שהתורה מקדשת היא בהקשר זוגי.
בברכה,
רחל ויעל
מקורות:
המשנה במסכת נידה יג ע"א אומרת:
תלמוד בבלי מסכת נדה דף יג עמוד א
/מתני'/. כל היד המרבה לבדוק, בנשים – משובחת, ובאנשים – תקצץ.
ומפרש רש"י:
שמדובר בבדיקות לגלות האם אישה טמאה טומאת נידה והאם איש טמא בטומאת קרי. נשים הבודקות עצמן הרבה – הן משובחות, אבל לגברים בדיקה יכולה לגרום לעוררות והוצאת זרע לבטלה, ולכן היא בעייתית.
הגמרא שואלת: מדוע יש הבדל כזה בין גברים ונשים? ועונה:
מאי שנא נשים ומאי שנא אנשים? נשים לאו בנות הרגשה נינהו – משובחות, אנשים דבני הרגשה נינהו – תקצץ.
בביאור ההבדל בין נשים לגברים נחלקו הראשונים:
תוספות מסכת נדה דף יג עמוד א
נשים דלאו בנות הרגשה נינהו – לר"ת דמפרש (יבמות יב:) ג' נשים משמשות במוך היינו צריכות ושאר נשים מותרות משום [דלא] מיפקדא אפריה ורביה י"ל כיון דלאו בנות איסור הרגשה נינהו אפילו הוו מרגישות לפי' ר"ת קשה לר' יוחנן בן ברוקה דתניא (שם דף סה:) על שניהם נאמר פרו ורבו ועוד נהי נמי דלא מפקדו אפ"ו להשחית זרע הוקשו לאיש לכל עונשין שבתורה וי"ל דהיינו טעמא שהנשים לעולם מזריעות בפנים ושם הוא דרך להזריע אבל אנשים מזריעים בחוץ ואין דרך להזריע שם.
תוספות מביא את שיטת ר"ת שמבאר שאין כוונת הגמרא שלנשים אין הרגשות מיניות ולגברים יש. אלא שלנשים אין איסור הרגשה. וגם אם היו מרגישות אז אין בכך איסור. התוספות מקשה על שיטת רבינו תם מכך שבכל האיסורים בתורה איש ואישה שווים ומדוע לא יהיה איסור השחתת זרע לבטלה גם בנשים? ועונה – "זרע" של אישה לא נפלט החוצה מגופה ולכן גם אם עוררות מינית מביאה אישה להזריע הזרעה זאת נעשית בתוך גופה ואינה נחשבת השחתה. כלומר ההבדל בין נשים לגברים הוא הבדל באופן ההזרע שלהם , נשים שמזריעים מחוץ לגוף צריכים להזהר לא להשחית את זרעם על עצים ואבנים. אישה לא מזריעה כלפי חוץ ולכן אין בה איסור.
הרמב"ן חלק על פירוש התוספות, חידושי הרמב"ן מסכת נדה דף יג עמוד א
נשים דלאו בנות הרגשה נינהו משובחות. קשיא ליה לר"ת ז"ל למה ליה האי טעמא תיפוק ליה משום דלא מיפקדי אפריה ורביה, ושמעתי שהיה מפרש דלאו בנות הרגשה נינהו שאינן בדין הרגשה כלל לומר שאינן מרגישות ולא מצוות, וכן פירש זו ששנינו בברייתא (ד') [ג'] נשים משמשות במוך חייבות לשמש דאלו מותרות כל הנשים מותרות כן, ואין פי' נכון בכאן דבנות הרגשה לאו בדין הרגשה משמע, ואפשר לפרש דמשום משובחת קאמר שאילו היו בנות הרגשה אף על פי שאינן מצוות כאנשים ולא דינן ליקצץ מ"מ לא היתה יד המרבה לבדוק יותר מדאי משובחת לפי שהיא משחיתה ואין שבח בהשחתה אפילו לנשים, ועוד דהא מביאה עצמה לידי הרהור ואלו היתה בת הרגשה בת נדוי היא כדלקמן, ולפיכך הוצרכו בגמ' לפרש דלאו בנות הרגשה נינהו, אבל כל עיקר אין דינו של הרב ז"ל נראה לי שאע"פ שאינן מצוות על פריה ורביה ורשאי מן התורה ליבטל, איסור הוא בהשחתה, ואף על פי שהאשה מותרת לעקור את עצמה מה שאין כן באיש ואף על פי שקיים מצות פריה ורביה, התם מצוה אחריתי היא שנצטוו על הסירוס ואפילו מסרס אחר מסרס חייב, אבל בהשחתה כל בשר כתיב.
הרמב"ן מביא את דעת התוספות וחולק עליה. הוא אינו קורא את המילים "אינן בהרגשה" שאין עליהן איסור הרגשה. אלא "אינן בהרגשה" פירושו – אינן מרגישות. ולכן אם היו מרגישות היו אסורות.
לפי דברי הרמב"ן הגמרא מבינה שלנשים אין את היצר המיני של גברים ולכן טוב שירבו בבדיקות עצמיות. אבל אם הן היו מעוררות את עצמן ומרגישות הן היו עוברות על איסור.
לא ברור מה המציאות שהרמב"ן מתייחס אליה. האם לכך שלהבנתו אין לשנים יצר מיני חזק המביא לידי "הרגשה"? וממילא איך הרמב"ן היה מתייחס למציאות של אורגזמה נשית?
בכל מקרה ברור ברמב"ן שאינו מקבל את פירוש ר"ת שלנשים יש הרגשה אך היא אינה אסורה. הרגשה אצל הרמב"ן תגרור איסור בין אצל גברים ובין אצל נשים.
הרא"ש המאוחר לרמב"ן חזר לגישת התוספות אך הוסיף עוד כיוון על דברי ר"ת:
תוספות הרא"ש מסכת כתובות דף לט עמוד א
משמשות במוך. פרש"י מותר לשמש במוך ואינן כמשחיתות זרע, משמע ששאר נשים אסורות להשחית זרע, ובריש פ"ב דנדה לא מוכח כן דקאמר התם כל היד המרבה לבדוק בנשים משובחת ומפרש בגמ' משום דנשים לאו בנות הרגשה נינהו פי' אינן בנות איסור הרגשה משום דאינן מצוות על פרייה ורביה אינן אסורות נמי בהשחתת זרע, לכן נראה לפרש צריכות לשמש במוך מפני הסכנה, או אי נמי נוכל לקיים פרש"י אף על פי שנשים אינן מצוות בהשחתת זרע מ"מ אין לה להשחית זרע האיש אם לא מפני הסכנה, ולא דמי לקטנה ואילונית דאע"ג דלאו בנות בנים נינהו המשמש עמהן אין בו משום השחתת זרע דשאני התם דדרך תשמיש בכך והכא נמי אם היתה נותנת המוך לאחר תשמיש לא היה בו צד איסור, אבל בשמעתא קמיתא דכל היד מוכיח שנותנת המוך קודם תשמיש, הילכך שאר נשים אסור דהוי כזורע על העצים ועל האבנים.
הראש מראה שיש סתירה לכאורה בן סוגיות. בסוגיה בגתובות כתוב שנשים לא יכולות להשתמש במוך (ספוג הקולט את הזרע ומונה הריון) אלא בשעת סכנה, כלומר במצב בו ההריון מסוכן להם. הסוגיה בכתובות עוסקת באמצעי מניעה והיא לא מוקד הדיון כרגע. לכן נתמקד רק בהשלכות שלה לנושא שלנו. בגלל שבגמרא כתוב שלא כל הנשים יכולות להשתמש במוך אלא רק נשים שלהם הריון מסוכן, עולה שיש איסור על אישה להשחיט זרע.
מצד שני בסוגיה במסכת נידה כתוב שנשים הן אינן באיסור השחטת זרע לבטלה. הראש מבין שכשהגמרא כותבת "אינן בנות הרגשה" אין הכוונה שנשים לא מרגישות תחושות עוררות מינית, אלא שאין להם איסור הרגשה. הסיבה לכך שאין להן איסור היא היותן פטורות מפריה ורביה וממילא אינן חייבות בהשחטת זרע.
מכוח הסתירה מבין הראש שצריך להבין בגמרא בכתובות שכל הנשים יכולות להשתמש במוך אולם נשים שלהן ההריון מהווה סכנה מחוייבות להשתמש בו.
בהמשך דבריו מציע הראש פירוש אחר, פירוש שבא להציע קריאה בגמרא שעלה בקנה אחד עם פירוש רש"י שכתב שיש לנשים איסור בהוצאת זרע לבטלה. האיסור של הוצאת זרע על נשים לפי הרא"ש יהיה השחטה של זרע של גבר שבתוך גוף של אישה. גם איסור זה אינו קשור לאוננות נשית. אלא לשמירה על זרע של גבר שנכנס לגוף האישה. פירוש זה הובא כדי להסביר את שיטת רש"י.
עולה שמתוך שני ביאוריו של הראש אין איסור על אוננות נשית.
עד כאן התייחסנו לדברי הראשונים. נעבור לעיין בהלכה:
שולחן ערוך יורה דעה הלכות ביקור חולים ורפואה ונוטה למות וגוסס סימן של"ו סעיף י
בחולי מעים אין האיש משמש את האשה, אבל האשה משמשת את האיש.
ברכי יוסף, שם:
אבל האשה משמשת וכו'. נראה דאף שהוא חולי מעיים ותבא האשה לידי הרהור לא חיישינן, דהאשה אינה מצווה על השחתת זרע, דלא מפקדא אפריה ורביה, כמ"ש התוספות פ"ק דיבמות (יב: ד"ה שלש) וריש פ"ב דנדה (יג. ד"ה נשים), ומשום הכי הגם שתבא לידי הרהור והשחתה, אין כאן איסור. והיינו טעמא דקי"ל לקמן סימן שנ"ב (סע' ג) דהאשה כורכת איש מת, דלא חיישינן להרהור דידה. אבל האיש אסור לכרוך אשה מתה, דיבא לידי הרהור והשחתה, דחמירי באיש.
וא"ת סוף סוף היכי שרינן לאשה לשמש לאיש בחולי מעיים שמתוך דאשה לקראתו ומתעסקת בבתי גואי יבא לידי הרהור והשחתה. וי"ל דכיון שהוא חולה אין יצרו מתגבר, ותש כחו, כמ"ש הרב תרומת הדשן סימן רנ"ב. ועמ"ש בט"ז בדין זה. ועמ"ש הרמב"ן בחי' נדה ריש פרק כל היד. ודוק.
החיד"א מבאר את דברי השו"ע המתיר לאישה לטפל באיש שחולה חולי מעיים, אך אוסר לאיש לטפל באישה במצב דומה. מסביר החיד"א שהשו"ע פסק כתוספות ולא כרמב"ן.
דיונים בכתיבה הלכתית בת זמנינו
1. אני מפנה אותך לשני מקורות שמהן תוכלי למצוא הרחבות ותוספות בהערות שולים
הרב אליעזר מלמד פניני הלכה שמחת הבית וברכתו פרק ד סעיף י' (כאן) ובהרחבות כאן.
2. 'אבוא ביתך – שאלות ותשובות בנושא זוגיות ומשפחה' הרב דוד ואברהם סתיו פרק כג – אוננות נשים.