משיבת נפש

נשות תורה עונות כהלכה

שאלות אחרונות

האם קיום יחסים בין נשים מותר? - הרבנית מיכל טיקוצ’ינסקי

שאלה:

האם קיום יחסים בין נשים הוא מותר?

תשובה:

שלום וברכה,

אני מקבלת פניות לא מעטות בנושא הזה. חלק מן השאלות נובעות ממצוקה אישית ובדרך כלל הן מורכבות ומתארות נסיבות ספציפיות. לשאלות אלו אני מגיבה במענה מורכב המתייחס למצב בו נמצאות הפונות. מהאופן בו ניסחת את שאלתך  התרשמתי שהשאלה היא תאורטית, לכן התשובה תתמקד במתן המידע ההלכתי בנושא.

נדמה לי שאנשים רבים סבורים בטעות שקיום יחסים כאלו מותרים. אולם, מבחינה הלכתית התמונה שונה.

שאלת קיום יחסים בין שתי נשים נדונה במדרש התנאים בספרא. המעיין בספרא ייווכח שהמדרש עוסק בנישואין בין שתי נשים ואינו עוסק במעשה קיום היחסים עצמו:

או כמעשה ארץ מצרים וכמעשה ארץ כנען לא תעשו…

ומה היו עושים האיש נושא לאיש והאשה לאשה… (ספרא אחרי מות, פרשה ח, סוף פרק יב, ח).

על פי הספרא יש איסור חיתון בין שתי נשים. איסור הנגזר מן הלאו הכללי של "כמעשה ארץ מצרים לא תעשו". בספר המצוות לרמב"ם נזכר איסור חיתון כזה מדין "ובחוקותיהם לא תלכו":

ובחוקותיהם לא תלכו לא אמרתי אלא בחוקים החקוקים להם ולאבותיהם.

ושם אמרו מה היו עושים האיש נושא איש ואשה נושאה אשה

ואשה נשאת לשני אנשים (ספר המצוות לרמב"ם מצוות לא תעשה שנג)

לעניין קשר נישואין בין שתי נשים אם כן, יש מקורות מפורשים לאסור מן התורה.

לגבי קיום יחסים כאלה כשלעצמם, העניין נדון בשתי סוגיות בגמרא, האחת במסכת יבמות והשניה במסכת שבת. בשתי הסוגיות לא מתקיים דיון ישיר בשאלת ההיתר או האיסור של יחסים אלו ונדונה רק ההשלכה של קיום יחסים כאלה על פסול כהונה.

בגמרא ביבמות נדחית דעת רב הונא שנשים המסוללות פסולות לכהונה וזאת, מן הנימוק שאין מדובר בזנות אלא בפריצות בעלמא:

דאמר רב הונא: נשים המסוללות זו בזו – פסולות לכהונה;

ואפילו לרבי אלעזר, דאמר: פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה,

ה"מ איש, אבל אשה – פריצותא בעלמא (יבמות עו, א)

בגמרא במסכת שבת מסופר ששמואל מנע מבנותיו לישון אלו עם אלו במיטה אחת. בתחילה הגמרא קשרה בין ההימנעות הזו ובין החשש שתיפסלנה לכהונה המוכר לנו מעמדת רב הונא הדחויה שנשים המסוללות פסולות לכהונה. אולם, למסקנה הגמרא מציעה ששמואל חשש שעל ידי המגע בין האחיות יתעורר יצרן של בנותיו ליחסי אישות עם גברים. ואלו דברי הגמרא:

אבוה דשמואל לא שביק להו לבנתיה דנפקי בחוטין,

ולא שביק להו גניאן גבי הדדי, … לא שביק להו גניאן גבי הדדי,

לימא מסייע ליה לרב הונא, דאמר רב הונא: נשים המסוללות זו בזו -פסולות לכהונה:

לא, סבר: כי היכי דלא לילפן גופא נוכראה (שבת סה, א)

שתי הסוגיות הללו הן קצה החוט לעיון בשאלת היחס ההלכתי ליחסים כאלו. הקושי עם שתי הסוגיות הללו הוא רב. ראשית, אין בהן הסבר וביאור למושג של "מסוללות" הנזכר בו. מה בדיוק מעשיהן של הנשים. וכן, בסוגיה ביבמות לא התבאר מאיזה מעשה של בנותיו שמואל חשש והאם חששו הוא שהן תקיימנה יחסים ביניהן וזה מה שיעורר אותן להתאוות לתשמיש? או שחשש למעשה פחות מזה כגון, מישוש? כמו כן, בסוגיות הללו לא התבאר מפורשות שיש איסור עצמי על יחסים כאלה, אלא רק נדון האיסור המשני של נשים אלו לכהונה, וגם בעניין איסור משני זה לא התבאר מהו "סעיף הפסול" לכהונה.

לעניין המעשה עליו מדובר אין לנו אלא דברי רש"י המבאר: "המסוללות- דרך תשמיש זכר ונקבה משפשפות נקבתן זו לזו…" פירושו זה מוסכם על כלל הראשונים. מכאן שהדיון בגמרא הוא על נשים המקיימות יחסים המכונים לסביים ונראה על פניו שהגמרא מכנה מעשה זה כפריצות בעלמא ולא כאיסור.

וניתן לכאורה להסיק שלכל היותר יש בקיום יחסים בין נשים איסור דרבנן של פריצות, או כפי שנזכר בדברי התוספות "דבר מכוער".

להלכה

למרות הקריאה בסוגיה ובראשונים להלכה כותב הרמב"ם:

נשים המסוללות זו בזו אסור וממעשה מצרים הוא שהוזהרנו עליו שנאמר כמעשה ארץ מצרים לא תעשו,

אמרו חכמים מה היו עושים איש נושא איש ואשה נושא אשה, ואשה נשאת לשני אנשים, אף על פי שמעשה זה אסור אין מלקין עליו,

שאין לו לאו מיוחד והרי אין שם ביאה כלל,

לפיכך אין נאסרות לכהונה משום זנות ולא תיאסר אשה על בעלה בזה שאין כאן זנות,

וראוי להכותן מכת מרדות הואיל ועשו איסור,

ויש לאיש להקפיד על אשתו מדבר זה ומונע הנשים הידועות בכך מלהכנס לה ומלצאת היא אליהן (רמב"ם, איסורי ביאה, כא, ח).

הרמב"ם סבור שאמנם אין פסול כהונה וכמסקנת הגמרא. אולם, הוא כותב שיש איסור עצמי מדאורייתא על קיום יחסים אלו משום "וכמעשה ארץ מצרים" וכלשון שראינו בספרא. אמנם, אין דין מלקות בלאו שבכללות ועל כן אין לוקים על כך. עדיין יש מקום לדון בדבריו של הרמב"ם אם האיסור הוא על "נשים המסוללות" באופן כללי כמשפט הפותח את דבריו או שהוא חל על נישואין בין נשים כמקור עליו הוא נסמך "אמרו חכמים…" (שכפי שהראינו, מקורו בספרא).

דברי הרמב"ם הללו נפסקו להלכה גם בטור ובשולחן ערוך:

נשים המסוללות זו בזו פי' מתחברות זו בזו דרך תשמיש אסור

וזה מעשה ארץ מצרים שהוזהרנו עליו

שנאמר כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו

ואמרו חכמים ז"ל מה היו עושים איש נושא איש ואשה נושאת אשה, ואישה נישאת לשני אנשים (טור, אבן העזר, כ ושו"ע שם, ב).

אולם חלק מן האחרונים סייגו את האיסור הזה. הפרישה סבור שמעשי הגויים היה בהימנעות מפריה ורביה כשהדגישו את התאווה ולא את צרכי העולם:

מה היו עושין איש נושא איש כו' ואשה ניסת לשני אנשים.

נראה דרצה לומר דכל מעשיהם שלא לקיים פריה ורביה היו עושים

אך כל אח' למלאות תאותם שכמו שהאיש הנושא איש ואשה אשה אינו מוליד כן אשה אחת ניסת לשני אנשים לא לפריה ורביה היו עושים

כי מי שיודע שלא על שמו יקרא הזרע אינו מוליד כמעשה ער ואונן

ובודאי היו משחיתים את זרעם דש מבפנים וזורה מבחוץ לכך נקטינהו בהדדי (פרישה, אבה"ע כ, יב).

ובהמשך דבריו  נראה שהוא קובע שאין איסור דאורייתא, אלא "איסור בעלמא" על קיום יחסים בין נשים. ולדבריו יש לומר שהפסוק של כמעשה ארץ מצרים" מתייחס לשאר האיסורים שנזכרו בהלכה (איש נושא איש ואישה שנושאת שני אנשים):

והיותר נראה משום דכתב דנשים המסוללות זו בזו אסור דמשמע איסור בעלמא

וקשה ליה כיון דנפקא מקרא הוה ליה למימר שהוא דאורייתא

לכך סתם וכתב דיש לומר דהקרא איירי במה שהיו עושין עוד שאשה אחת נשאת לשני אנשים דהוא ערוה גמורה לישראל.

וכן כתב  הקרית ספר ודייק מהרמב"ם עצמו שמה שנאסר מן התורה הוא רק מיסוד הקשר ולא עצם מעשה ה"ביאה":

דמעשה ארץ מצרים היה בדרך נשואין אשה נושא אשה בדרך קביעות כדרך איש שנושא אשה

וכהאי גוונא אסור מן התורה משום דהוי כמעשה ארץ מצרים ממש 

ולא בעי רחמנא שיעשו כמעשיהם 

אבל שלא כדרך נשואין באקראי בעלמא דרך זנות 

אינו אסור דאין זה כמעשה ארץ מצרים ממש…  

כפי שניתן לראות, הקרית ספר אף הרחיק עוד וכתב ש"אינו אסור". אם כי אין להסיק מדבריו שאין בזה איסור כלל. שמא כוונתו שאין כאן איסור דאורייתא של כמעשה ארץ מצרים.

לסיכום: פסק השו"ע, הטור והרמב"ם להבנת רבים הוא שיש איסור מן התורה בעצם קיום יחסים בין נשים. אך הפרישה והקרית ספר הבינו בדרך מצומצמת יותר את דבריהם וקבעו שאיסור תורה זה של "כמעשה ארץ מצרים" נוגע למיסוד הקשר בין שתי הנשים, כעולה מדברי הספרא ואף מתאים למסקנת הגמרא שכינתה את המעשה עצמו כ"פריצותא בעלמא". לדעות אלו מדובר באיסור דרבנן.

בברכה,

מיכל

הרבנית מיכל טקוצ'ינסקי היא ראשת בית המדרש לנשים בהיכל שלמה. וראשת תוכנית ההלכה במגדל עוז.

אם הרבה נשים בזמננו מקבלות על עצמן קיום מצוות גם של מצוות עשה שהזמן גרמן אז האם לא צריך שנקבל על עצמנו את כולן? - הרבנית עידית ברטוב

השאלה:

שלום הרבנית,
בבית המדרש בו אני לומדת, אנו לומדות את מסכת סוכה בבקיאות בסדר ערב. באחת הסוגיות שנתקלנו בהן השבוע (י"א ע"א), אני והחברותא שלי התגלגלנו לרמב"ם ולשולחן ערוך, ושם למדנו שלנשים מותר ללבוש ציצית בלי לברך עליה, בגלל שזו מצוות עשה שהזמן גרמא. אני מבינה שיש עניין של מראית עין, או של שיוך מגזרי,

אבל השאלה היא יותר עקרונית– אם הרבה נשים בזמננו מקבלות על עצמן קיום מצוות גם של מצוות עשה שהזמן גרמן (שלוש תפילות, שופר, נטילת לולב) אז האם לא צריך שנקבל על עצמנו את כולן? או לפחות שהנשים הספציפיות שכן מקבלות על עצמן את כל המצוות            תודה רבה, וחורף נעים!

התשובה:

שלום לך.

משמח אותי לשמוע על הלימוד שלכן, ועל ההשלכה לחיי המעשה. חיילכן לאוריתא.

אפתח בשאלתך העקרונית בעניין מצוות עשה שהזמן גרמן, ומשם אעבור גם ללבישת הציצית. למרות הכלל הידוע, לפיו נשים פטורות ממצוות אלה באופן גורף, ישנן יוצאות דופן רבות:

– כאשר ישנו על כך חיוב מפורש בתורה (שמחה ברגל, הקהל, שלמי חגיגה, קרבן פסח).

– מצוות עשה מן התורה הנלמדות מלא תעשה (שמור וזכור בשבת, איסור חמץ וחובת מצה).

– כאשר חכמים חייבו, משום שאף הן היו באותו הנס (מקרא מגילה, נרות חנוכה, ארבע כוסות).

– כאשר נשים קבלו על עצמן במהלך הדורות (שופר, לולב, תפילות).

ועדיין, כמו שציינת, יש אחרות שאנו פטורות מהן. פטורות, אך לא אסורות.

כאשר ניגשים לסיבת הפטור, חשוב להדגיש לפני הכל, שמדובר בגזרת הכתוב, המחייבת אותנו גם מבלי שנבין את טעמה. אם ננסה בכל זאת לנסות ולרדת לשורש העניין, ישנן לפנינו שתי גישות עקרוניות:

גישה אחת רואה בנשים יתרון רוחני על פני הגברים, מה שמייתר את הצורך בהיצמדות פורמלית למצווה מסויימת בכל רגע נתון (למשל רש"ר הירש בפירושו לויקרא כג, מג). יתכן שבעינייך זה יישמע אפולוגטי או מהותני, אך כדאי לנסות ולחשוב על הכיוון הזה.

גישה השניה נובעת מהשקפה כמעט הפוכה, והיא תולה את הפטור בשעבוד האשה לצרכי הבית (ולעתים אף לבעלה). כך כתבו בין היתר האבודרהם (ברכת המצוות ומשפטיהם), וספר חסידים (מהדורת ויסטינעצקי סימן תתריא).

ישנה גם גישה שלישית, שקרובה יותר לעולם הסוד, ולפיה כל השפע, הן הגשמי והן הרוחני, היורד משמים בעקבות קיום המצוות בארץ, מגיע בתחילה אל האנשים, ודרכם עובר אל הנשים. יוצא מכך, שהנשים מקבלות את השפע בדיחוי, ומחמיצות את השעה המדויקת של חיוב המצווה (ר' יוסף ענגיל לקח טוב כלל ז).

למה הבאתי את כל ההסברים הללו? (קודם כל, כי את למדנית, ואולי זה יעניין אותך), אבל הסיבה העיקרית היא, כי באמת אין הסבר אחד ממצה ומספק, וכל פרשן מנסה להשיב כפי נטיית לבו. ויותר מכך, לשני ההסברים האחרונים, לא מובן גם מדוע אין חילוק בין רווקה לבין נשואה (מה שקיים במקומות מסוימים, שם אין מחילים את הכלל של 'לא פלוג').

ובקשר להצעתך, שמחתי והתרגשתי מאד לשמוע על ההתקדמות שלך בעבודת ה' ובקיום מצוות, זה ממש לא מובן מאליו, אפילו לא בקרב לומדי תורה, אשרייך שזכית לקיים "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה". אבל חשוב לי לומר בקשר לכך שני דברים:

בהתבוננות פנימה, כדאי להיזהר בהתקדמות הזו, ולקיים אותה באופן הדרגתי ומחושב, לעתים ההתלהבות הראשונית מפתה אותנו "ללכת על כל הקופה", אנחנו נמצאות ב"אורות גבוהים" שמסנוורים אותנו, ומושכים אותנו כלפי מעלה באופן חד ומיידי, אנו מקבלות על עצמנו בהתלהבות עצומה (ואמתית !!!) קבלות שונות, שלא תמיד עומדות במבחן המציאות. וכאשר הכישלון מגיע, ישנה נפילה, ומתפתחים ויתור ויאוש (מה שעלול להביא אותנו לצד השני של "הכל או לא כלום").בדומה לנסיון העושר בגשמיות, כך העליה הרוחנית דורשת תהליך והדרגה , כלומר, קבלה אחת (=קפיצה), התבססות בה עד שהיא הופכת לחלק מאתנו ומשגרת חיינו (=עצירה), ורק אז קבלה – קפיצה נוספת (מה שרבי נחמן מכנה – 'רצוא ושוב'). דרך זו ארוכה יותר וקצת יותר אפורה, אך היא יותר בטוחה מנפילה ומבטיחה הצלחה.

והנושא השני הוא התבוננות החוצה, אשרייך שזכית לשבת באהלה של תורה, וליהנות משפע אורה, מי ייתן וכל בנות ישראל (וגם בניו) יגיעו לכך. אפילו בתוך החברה הדתית, את שייכת למיעוט מבורך ויקר, שרבות לא שייכות אליו, ולצערי, אפילו לא משתוקקות להשתייך אליו. ישנן צעירות בנות גילך, שעובדות לפרנסתן, שרחוקות מעולם המצוות ומקשר יומיומי עם הקב"ה, שמסייעות בבית בכל מיני קשיים, שלומדות מקצוע מתוך לחץ ודוחק, ואולי אף נשואות שמתמודדות עם גידול ילדים, אחזקת בית, לימודים, צרכים כלכליים ותמרון בין כל התפקידים השונים. האם זה אפשרי להוסיף על העומס בחייהן (הן רגשי והן אובייקטיבי) חובות הלכתיות נוספות? ואם כן, האם את הכל?

נדמה לי, שהסוד הוא בגמישות. כשם שהגוף הנשי הוא דינאמי ומשתנה, כך חיינו דינאמיים ומשתנים. ישנן תקופות בהן אנו בקושי מספיקות להגיד את ברכות השחר (התינוק רעב ברגע זה!), וישנן תקופות, שבהן אנו אומרות גם הלל ומוסף (ולמהדרות – אף בבית הכנסת), ישנם זמנים שבהם בן הזוג נוטל חלק משמעותי, ומהווה שותף להתמודדויות היומיומיות, וישנם זמנים, שבהם הוא עמוס יותר (תקופת מבחנים, הגשת פרוייקט). עמדת מוצא רוחנית-נפשית, השואפת גבוה, כמו שלך, תסייע לכל אשה להבין מהם התנאים הנוכחיים בכל שלב בחייה, ולהרחיב או לצמצם את המצוות שהיא מוסיפה, כל זאת ללא רגשות אשם על מה שהוספנו, וללא תסכול על מה שהפסדנו.

ובכל זאת, אני רוצה לעודד אותך, שבעצם ההצעה שלך אינה מופרכת, וכשם שנשים קיבלו על עצמן במהלך הדורות מצוות מסוימות, כך זה ילך ויתפתח לפי הקצב הנכון לציבור. למשל, כיום נשים באות לשמוע תקיעת שופר, ואין מי ששואל על כך. עד כדי כך, שאם אשה לא הצליחה לשמוע שופר, היא עושה על כך התרת נדרים, כי קבלת הדורות מחייבת גם אותה באופן אישי (בן איש חי שנה ראשונה פרשת נצבים, ולרב עובדיה, בעלה יתכוון עליה, יביע אומר חלק ב – אורח חיים סימן ל ). אלה תהליכים משמעותיים ביותר, ולכן קבלת העם נדרשת לשם כינונם, ויחידים אינם יכולים לפרוץ את הדרך לבדם. שימי לב ליופי שבדבר, קבלה מלמטה חזקה וקבועה עשרות מונים מאשר נתינה או הנחתה מלמעלה, גם כאשר הנותן הוא ריבונו של עולם. כמובן, שבאופן אישי, את או כל אשה אחרת יכולה להוסיף ולקבל על עצמה (בלי נדר) מצוות נוספות, הכל בהתאם לנסיבות ולתנאי החיים. תוספת כזו היא רצויה ומבורכת.

ואסיים בעניין ציצית, שממנו פתחת. הגמרא מציינת את פטור הנשים מציצית, מכיוון שזו מצווה הנוהגת ביום בלבד, ולא בלילה (קידושין לג ע"ב – לד ע"א), כפי שביררת בעצמך, מצד ההלכה אין איסור על נשים ללבוש ציצית, ככל יתר המצוות, שהן פטורות מהן, ויש להן שכר על כך, כמי שאינו מצווה ועושה (רמב"ם ציצית פ"ג, ה"ט, שו"ע או"ח סי' יז, ס"ב, כף החיים על או"ח סימן תקפט, יביע אומר ח"א – או"ח  סימן לט). אולם ישנה גם גישה אחרת באופן ספיציפי למצווה זו, וכתב הרמ"א, שהתעטפות אשה בציצית, נראית כמעשה של יהירות, שכן אף לגברים זו אינה חובה, כאשר אין הם לבושים בבגד של ארבע כנפות (מעין 'פונצ'ו' מקסיקני), ומנהגם כיום ללבוש ציצית, הוא חומרא בלבד. ביטוי זה ('מיחזי כיוהרא') נאמר על מצוות שונות, שאדם נוהג בהן מנהג חסידות בפומבי: "דבר שהיתרו פשוט, ורצה אחד להחמיר על עצמו" (לשון המאירי ב"ק פא, ע"ב), והכל תלוי כמובן במנהג המקום.

אך מעבר לעניין ההלכתי, ישנו גם הפן הציבורי. לצערי, המציאות מזמנת לנו לא פעם ביטוי לחששות רחוקים מעין זה, ואנו עדים לנשים המתעטרות בתפילין בפרהסיא, אך מזלזלות במצוות אחרות, בהן הן מחויבות מדאוריתא. בחירה כזו אינה מדוייקת, ומעלה תחושה של התרסה ומרד כלפי ההלכה, ולא של חיפוש אחר קרבת אלקים (ראי על כך באגרות משה אורח חיים ד, מט). לכן נראה לי, שלבישת ציצית בינך לבינך, כשהיא מוצנעת תחת הבגדים, ואף חברותייך לא יידעו על כך, תהיה מותרת, כשהיא נעשית לשם שמים.

עידית

הרבנית עידית ברטוב עוסקת במחקר וכתיבה הלכתית במכון 'עיתים' ובתנועת 'משים למען המקדש'.

הרחבה – ציצית לנשים
בשונה מרוב מצוות העשה שהזמן גרמן, נדמה כי מצוות הציצית "זכתה" ליחס שונה ומיוחד, והיא שימשה כר נרחב להתנצחויות ולמאבקים, ואף לתהפוכות במהלך הדורות.

כבר בקרב התנאים אין הסכמה מוחלטת בנוגע למעמד המצווה, ואמנם מוכרת יותר המשנה:כל מצות עשה שהזמן גרמה אנשים חייבין ונשים פטורות (קידושין פ"א, מ"ז), והביאור בגמ': איזוהי מצות עשה שהזמן גרמא? סוכה, ולולב, שופר, וציצית,ותפילין (קידושין לג, ע"ב-לד, ע"א), אולם לא ברור כי ציצית אכן שייכת לכלל המדובר, ועוד, הכלל אינו מוסכם על כל התנאים, יתרה מזאת, מדובר בדעת מיעוט של ר' שמעון בלבד.

בכמה מקומות מובאת המחלוקת בנושא. למשל: אי זו היא מצות עשה שהזמן גרמא כגון סוכה לולב ותפלין אי זו היא מצות עשה שלא הזמן גרמא כגון אבידה ושלוח הקן מעקה וציצית ר' שמעון פוטר את הנשים מן הציצית מפני שהיא מצות עשה שהזמן גרמא (תוספתא קידושין פ"א, ה"י), וכן גם בירושלמי (ברכות פ"ג, ה"ג, קידושין פ"א, ה"ז), ואף בבבלי עצמו: הכל חייבין בציצית, כהנים, לוים וישראלים, גרים, נשים ועבדים; ר"ש פוטר בנשים, מפני שמצות עשה שהזמן גרמא הוא, וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות… ר"ש פוטר בנשים (מנחות דף מג, ע"א). מכאן משמע שהכלל הפוטר נשים הוא חידושו של ר"ש, וכך גם בספרי: ועשו להם ציצית, אף הנשים במשמע. רבי שמעון פוטר את הנשים מן הציצית מפני שמצות עשה שהזמן גרמה נשים פטורות שזה הכלל אמר ר' שמעון כל מצות עשה שהזמן גרמה נוהגת באנשים ואינה נוהגת בנשים בכשרים ולא בפסולים (ספרי במדבר פרשת שלח פיסקאקטו).

בשני מקומות מציינת הגמ' אמוראים שהטילו ציצית בסינרי נשותיהם (רב עמרם חסידא בסוכה יא, ע"א, ורב יהודה במנחות מג, ע"א), אך בסופו של תהליך נפסקה ההלכה, הפוטרת נשים מן הציצית, כדעת ר' שמעון.

הסבר ייחודי להפקעת נשים מחיוב בציצית מצוי בתרגום יונתן, הסבור שציצית נחשבת "כלי גבר", שאסור בלבישת אשה (תרגי"ו דברים כב, ה). סקירה בנושא זה תוכלי לראות בתשובתי בנושא לבישת מכנסיים ע"י נשים.

הראשונים כולם ללא יוצא מן הכלל פטרו נשים מציצית, אך התירו לנשים להתעטף בה, ונחלקו רק בנוגע לברכה על המצווה. נציגי השיטות המרכזיים הם: הרמב"ם האוסר לברך משום ברכה שאינה צריכה (ציצית פ"ג, ה"ט), ור"ת המתיר לברך (תוס' עירובין צו, ע"א, ברכות יד, ע"א). יתר על כן, בימי הביניים הכינו נשים באשכנז ציציות (ראי תוס' גטין מה, ע"ב, שו"ת רש"י סימן פג עמ' 111), על אף הכלל: כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה, וכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה (גטין מה, ע"ב), כלומר, רק מי שמחוייב במצווה, כשר להכין את אביזריה, ואכן ר"ת לא הכשיר ציצית שנעשתה בידי אשה (הגה"מ על הל' ציצית א, אות ט).

רק במאה ה-15 נשמעה מחאה כלפי נשים שנהגו ללבוש ציצית, ע"י המהרי"ל, מחשובי הפוסקים באשכנז, הוא נרתע מלמחות כלפיהן באופן ישיר, מחשש שלא יצייתו לו (ומוטב שיהיו שוגגות ולא מזידות), אך רואה במעשיהן: דאינו אלא מן המתמיהין, ויוהראחשיבנא להו, ומקרו הדיוטות (ספר מהרי"ל (מנהגים) הלכות ציצית ותפילין, שו"ת מהרי"ל החדשות סימן ז), הרמ"א מביא גישה זו (שולחן ערוך אורח חיים סימן יז סעיף ב), ומאז ועד ימינו זו ההלכה המחייבת. הנימוק של 'מחזי כיוהרא' הוא הנימוק העיקרי לאסור, אף כאשר מדובר בבגד נשי, ואליו מצטרפים נימוקים כגון: לא שמענו, לא נאה לנשים, וכן המנהג, ואין לשנות (ערוך השולחן אורח חיים סימן יזסעיף ג). בדורנו נדרש הר"מפינשטיין לשאלה, לנוכח תהליכי המודרנה העוברים עלינו, והוא מתיר ברמה העקרונית, אך מסתייג מכך ברמה הציבורית, בשל מוטיבציה של פרובוקציה והתרסה: "אבל פשוט שהוא רק בחשקה נפשה לקיים מצות אף כשלא נצטוותה, אבל מכיון שאינו לכוונה זו אלא מצד תורעמותה על השי"ת ועל תורתו אין זה מעשה מצוה כלל אלא אדרבה מעשה איסור".

הרחבה – מחזי כיוהרא

מושג זה הוא מעט חמקמק, ולא תמיד ניתן להגדירו באופן מוחלט, ובכל זאת אנסה להסבירו ככל שניתן. ביחס להחמרה ולהידור במצוות מצאנו שקיים מתח בין שתי גישות, האחת משבחת את מידת החסידות, ואת הדרישה העצמית הגבוהה של האדם כלפי המצוות מעבר לרף המינימלי הנדרש, והאחרת חוששת מניראות חיצונית, ואפילו התחסדות, כאשר אין תוכו של האדם כברו (ולעתים האדם מתחזה אף כלפי עצמו, ובתוך תוכו חש עצמו כחסיד, אף שאינו כזה) .

שתי סוגיות מרכזיות בגמ' (ברכות יז, ע"ב, פסחים נד, ע"ב-נה, ע"א) עוסקות בנושא זה, ומביאות מחלוקת בגדרי האיסור בין רבן שמעון בן גמליאל ובין חכמים. ההלכות הנידונות הן: הפטור של חתן מקריאת שמע, והביטול ממלאכה בתשעה באב, בשני המקרים ההנחיה להמוני העם היא, להקל ולא להחמיר על עצמם כתלמידי חכמים: רבן שמעון בן גמליאל אמר: לא כל הרוצה ליטול את השם יטול. ביסודה של המחלוקת ישנן תפיסות שונות כלפי מה שנחשב כיוהרה, בעוד שרשב"ג מתמקד בכוונה (חתן לא יצליח לכוון דעתו בעת קריאת שמע, ומראה עצמו כאילו יכול), הרי שחכמים מדגישים את הנוהג המקובל בחברה (רבים עובדים בתשעה באב, מלבד תלמידי חכמים שמרוכזים בצער האבלות). דרך אגב, בשני העניינים הללו השתנתה המציאות, ומקובל שחתן קורא ק"ש, מכיוון שממילא איננו מכוונים כראוי, ואילו לא יקרא, הרי מחזי כיוהרא, כביכול מתכוון תמיד (מרדכי מסכת ברכות פרק היה קורא רמז נ) ושהעם בטל ממלאכתו בתשעה באב (האגודה מסכת ברכות פרק ב – היה קוראמח).

השיקול של 'מחזי כיוהרא' מופיע בעניינים שונים, שרבים בהם קשורים לענייני תפילה ופרהסיה, ורבים מכוונים לגברים בלבד, כלומר, זהו אינו טיעון כנגד הנשים. מהמקרים שנדונו בגמ' ובפוסקים, ניתן לגזור כמה כללים, למקרים שבהם מחילים את החשש המדובר, להלן אגע בהם:

ראינו  התחזות לתלמיד חכם, או התחסדות מעושה, במעשים שבהם נהוג להקל, למשל, כאשר חתן קורא ק"ש, או אדם מתבטל ממלאכה, כאשר רוב העם עובד. דוגמאות לחשש זה מופיעות בשאלות שהופנו לחכמים, אף בנוגע למצוות שבהן רבים זלזלו: האם הנחת תפילין במקום שרוב האנשים אינם מניחים (תשובות הגאונים החדשות – עמנואל (אופק) סימן קסא אות עו), או קביעת מזוזות בכל הפתחים, כאשר הרוב מסתפקים בדלת הכניסה (מהרי"ל הלכות מזוזה סעיף א, עמוד תקצא), האם גם כאן התנהגות על פי ההלכה נחשבות כיוהרה, אף על פי, שזהו עיקר הדין? במקרים הללו, קיום המצווה המחייבת אינו נחשב כיוהרה, אף שיחידים בלבד עשו כך.

במקרה נוסף של שאלה,  האם להחמיר על מנהג הציבור, או לנהוג כפי שמקובל, ישנה מחלוקת האם מדובר בעיקר הדין, ואז ישנה חובה להחמיר, או שניתן לסמוך על הדעה המקלה, ואז המחמיר נראה כמתגאה על הציבור. כאשר מתפללים תפילת ערבית לפני צאת הכוכבים, יש שאסרו לקרוא ק"ש שנית מאוחר יותר, "המאחרים לקרוא ק"ש ולהתפלל בלילה מיחזיכיוהרא שכל העושה דבר שאינה צריך נקרא הדיוט אא"כ הורגל בפרישות גם בשאר דברים" (מרדכי מסכת ברכות פרק מאימתי רמז א), ויש מי שחייב לעשות כן: "אפילו במקום שנהגו הציבור לקרוא קריאת שמע מבעוד יום, יש לכל אדם לעשות שיקרא קריאת שמע בעונתה, דכיוןדלדעת כמה גדולים לא יצא ידי חובה בקריאת בית הכנסת לא מיחזיכיוהרא" (בית יוסף אורח חיים סימן רלה).

הדוגמה האחרונה שאביא, היא הנחת תפילין של רבנו תם בנוסף לתפילין של רש"י. כאן נפסק בשו"ע (אורח חיים הלכות תפילין סימן לד): ירא שמים יצא ידי שניהם (סעיף ב), אך בהמשך נכתב: לא יעשה כן אלא מי שמוחזק ומפורסם בחסידות (סעיף ג).במשנה ברורה (סימן לד ס"קטז) נוסף עוד תנאי: אם מניחן בפני אדם גדול שאין נוהג להניחן… ודאי מיחזיכיוהרא. אולם עם שינוי המציאות משתנה גם הגדרת המקרים, שנחשבים לגאווה, ובילקוט יוסף נפסק להיתר גמור: "מכל מקום בזמן הזה שהנחת תפילין דרבינו תם נפוצה גם אצל אברכים ובעלי בתים יראי שמים, אין לחוש יותר משום יוהרא ולכן מצוה שכל אחד ואחד יחוש לדברי גדולי הפוסקים, שסוברים כדעת רבינו תם" (ילקוט יוסף ציצית ותפילין סימן לד – מהלכות תפילין דרבינו תם סעיף ג).

ברצוני להוסיף קריטריון נוסף להגדרת היוהרה, והוא העשיהבפרהסיא. מהדברים שהובאו לעיל משתמע, כי אצל אדם שאינו ידוע כחסיד ומדקדק, דווקא התנהגות חריגה ברבים מעלה את החשש להתנשאות, ולתחושת חשיבות עצמית ביחס לאחרים, ואילו ביחידות בינו לבין עצמו אין בכך יהירות, כאשר עושה כן לשם שמים ובהצנע לכת (ילקוט יוסף ציצית ותפילין סימן לז אות ה, ובהערה שם). אולם ישנם פוסקים, האוסרים מעשים אלה אף בחדרי חדרים (ים של שלמה בבא קמא פרק ז סימן מא).

מכל האמור יוצא, שכאשר ישנם יחידים ראשונים, שנוהגים בעצמם הידורים שונים, אף שמעשים אלה נראים כיהירות, הם עשויים בדיעבד לשנות את המציאות, ולהפוך מנהג חסידות לנחלת הרבים. במצב כזה תשתנה גם ההלכה המחייבת, והאיסור יהפוך לא רק להיתר, אלא אף לחיוב.

ממתי אישה נחשבת נידה? משהיא קיבלה את המחזור הראשון או רק מרגע שהמחזור שלה סדיר? - הרבנית ג’ני רוזנפלד

שאלה:

ממתי אישה נחשבת נידה? משהיא קיבלה את המחזור הראשון או רק מרגע שהמחזור שלה סדיר (נגיד יעברו עוד 5 חודשים עד שהיא תקבל עוד מחזור אז היא נחשבת עדיין אישה נידה?)

תשובה:

תודה על שאלתך! לא ברור לי מאיפוה שאלתך מגיעה ומה בדיוק את מבקשת לדעת כאן. אבל אנסה לעשות קצת סדר בלהסביר את המונחים ההלכתיים, ואני מקווה שזה יעזור לך – את כמובן מוזמנת לחזור אלינו עם שאלות נוספות!

מבחינה הלכתית, אשה נחשבת נידה משקבלה את המחזור הראשון שלה, כפי שמלמד אותנו הפסוק: "ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זבה בבשרה…" (ויקרא טו:יט). לא משנה כמה זמן יקח עד המחזור הבא, ולא צריכים שהמחזור יהיה סדיר – ברגע שאשה מקבלת פעם ראשונה את המחזור, היא תשאר נידה לעולם עד שהיא טובלת במקווה שמטהר אותה. ייתכן ויעברו שנים בו האשה לא מקבלת מחזור, וייתכן שהיא אפי' תגיע לגיל המעבר – כל עוד שהיא לא טבלה אחרי קבלת המחזור הראשון שלה, היא נידה.

מברכת אותך שתיזכי לחוות את מלוא הקשת של הלכות נידה בבוא העת,

ג'ני רוזנפלד

הרבנית ג'ני רוזנפלד היא מנהיגה רוחנית באפרת, ומנהלת בית הדין לממונות שע"י המועצה הדתית אפרת

הרחבות:

תלמוד בבלי מסכת שבת דף סד עמוד ב

כדתניא: והדוה בנדתה, זקנים הראשונים אמרו: שלא תכחול ולא תפקוס ולא תתקשט בבגדי צבעונין, עד שבא רבי עקיבא ולימד: אם כן אתה מגנה על בעלה, ונמצא בעלה מגרשה. אלא מה תלמוד לומר והדוה בנדתה – בנדתה תהא עד שתבא במים.

ספרא מצורע – פרשת זבים פרשה ה

(יב) והדוה בנידתה זקנים הראשונים היו אומרים תהיה בנידתה לא תכחול ולא תפקוס עד שתבא במים עד שבא רבי עקיבא ולמד נכנס הדבר לידי איבה והוא מבקש לגרשה, הא מה אני מקיים והדוה בנדתה תהא בנדתה עד שתבוא במים.

את הדין הזה, שאשה נשארת בנידה כל הזמן עד שהיא טובלת, ר' עקיבא לומד מהפס' "והדוה בנדתה" (ויקרא טו:לג). רבי עקיבא מתייחס לכך הפסוקים בויקרא לא מסבירים לנו איך נדה נטהרת. בגלל החוסר הזה לומד רבי עקיבא מהפס' הזה שאשה רק תצא מהמעמד של נידה כאשר היא טובלת במקווה כשרה.

האם ניתן לשחות בבריכה מעורבת בבגד ים "צנוע" - בצורת שמלה, עם שרוולים וטייץ? - הרבנית רחל וינשטיין

השאלה:

 מטעמי בריאות ורצון להוריד במשקל, אני צריכה ורוצה להתחיל פעילות ספורט, אף כי זה לא דבר שא י אוהבת…
הספורט היחיד שאני נהנית ממנו, ומקווה שאצליח להתמיד בו, הוא שחיה, אבל ההגבלה לשעות נפרדות בבריכה הופכת זאת למאוד לא מעשי. יש מעט מאוד שעות נשים בבריכות השונות, בזמנים לא מתאימים ליתר המחויבויות שלי.
האם ניתן לשחות בבריכה מעורבת בבגד ים "צנוע" – בצורת שמלה, עם שרוולים וטייץ?

 

התשובה:

יקרה שלום,

ראשית אני מחזקת את ידייך. התעמלות זה דבר חשוב מאד, לא פשוט להתחיל. וגם להתמיד לא פשוט.

בהצלחה!!

לגבי שחיה מעורבת, נראה שבפשטות אין איסור על האישה לשחות בשעות מעורבות כאשר היא לבושה באופן הולם. נראה לי שאם בגד הים שאת מתארת מתאים לרמת הצניעות שאת דורשת מעצמך ביום יום, גם כאשר הבגד ים רטוב, הדבר לכאורה מותר.

עלי להסתייג ולהוסיף שהרב עובדיה יוסף בתשובותיו מתייחס באופן חריף מאד לאיסור שחייה מעורבת. (שו"ת יחווה דעת חלק ה סימן סג) לעומת זאת רב משה פיינשטיין כותב שכאשר אדם נצרך לים לרפואה הוא יכול להגיע גם בשעות שישנן שם נשים אם אין בריריה אחרת.(אגרות משה אבן העזר חלק א סימן נו). נראה לי בפשטות שהם התכוונו לאיסור על האיש להיחשף לנשים שאינם לבושות באופן צנוע, אך חשוב להכיר את דברים.

בנוסף, נראה לי שישנם שיקולים נוספים שחשוב לתת עליהם את הדעת. שיקולים אלו אינם הלכתיים במובן הפשוט של המילה אך נראה לי שחשוב לקחת אותם בחשבון.

  • מראית עין

ישנו חשש מסוים שהרואים אותך נכנסת לבריכה ויוצאת מן הבריכה בשעות מעורבות לא ידעו שהשחייה מתבצעת בבגד ים צנוע, הדבר יכול להביא לידי טעויות.

  • מצביעים עם הרגליים

ישנן בריכות שהחישוב של שעות הנשים, הגברים והמעורב מתבססים בין השאר על ספירת השוחים. איני יודעת אם כך הוא הדבר בבריכה שבה תשחי, אך אם כן יש עניין לחזק את השעות הנפרדות בכדי שמפעילי הבריכה יבינו "שיש קונים" למוצר זה.

לסיכום נראה לי שכמובן שעדיף לעשות מאמץ ולשחות בשעות הנפרדות. אך אם הדבר לא מתאפשר, מותר לאישה לשחות בבגד ים צנוע בשעות מעורבות כאשר מדובר בשחייה לצרכים בריאותיים. כדאי להשתדל להגיע בשעות פחות עמוסות של הבריכה בהן יש פחות גברים ובהם השחייה אינה מפגש חברתי.

רחל

הרבנית רחל וינשטיין היא יועצת הלכה, מדריכת כלות ועמיתה בתוכנית הילכתא במתן ירושלים

האם יש בעיה להתפלל שחרית בתוך חדר השינה כאשר השותפות שלי עדיין ישנות? הרבנית רחל וינשטיין

השאלה:

 אני מתגוררת עם חברות בדירה בעלת שני חדרים- חדר השינה, המחומם, וסלון שבו אין חימום. לאחרונה קר מאוד בסלון בבקרים, האם יש בעיה להתפלל שחרית בתוך חדר השינה (כששאר החברות עדיין ישנות בו, אך לבושות ומכוסות)
תודה רבה!

 

תשובה:

שלום יקרה,

שאלתך מטרידה עוד רבים כמותך. לימדו אותנו לא להתפלל במקום שבו ישנים, אך האם יש לכך מקור הלכתי?

השולחן ערוך מדבר על הצורך לקבוע מקום קבוע לתפילה (שולחן ערוך סימן צ' סעיף י"ט).

חשוב שהמקום יהיה נקי ולא יהיו בו ריחות רעים (שולחן ערוך סימן ע"ט, ושולחן ערוך סימן צ' סעיף כ"ו).

לא מצאתי מקור לאיסור התפילה במקום שישנים בו ולכן נראה שהדבר מותר.

נראה לי שמעבר להגדרות הללו המופיעות בהלכה, יש צורך למצוא מקום שתומך בכוונה בתפילה.  בנוסף על כך התמדה בתפילות היא אתגר לא קטן וחשוב לתת את הדעת איך מאפשרים אותה בצורה מיטבית. לפי התיאור שאת מתארת, בסלון יהיה מאד קשה לכוון בתפילה בגלל הקור. במצב בנתון נראה שעדיף להתפלל בחדר השינה כל הוא נקי ומסודר ואין בו ריחות רעים.

בעז"ה שיתקבלו כל תפילותייך לטובה,

רחל

הרבנית רחל וינשטיין היא יועצת הלכה, מדריכת כלות ועמיתה בתוכנית הילכתא במתן ירושלים

רבניות "משיבת נפש" עונות לשאלות

הפנייה ל"משיבת נפש" יכולה להיות אנונימית לחלוטין, עם זאת חשוב לציין את גילכן בשעת השאלה. כל פרט נוסף שתבחרו לשתף יתקבל בברכה. השאלות והתשובות יפורסמו באתר ללא פרטים מזהים. אם אינכן מעוניינות (או מעוניינים) בפרסום השאלה באתר אנא ציינו זאת בפנייתכן, והתשובה תשלח אליכן בלבד.

בשל השאלות הרבות המופנות אל הרבניות אנו ממליצים להתאזר בסבלנות בהמתנה לתשובה. אם יש צורך במענה דחוף אנא ציינו זאת בפנייתכן. זמן המענה הרגיל הוא בין שבוע לשבועיים.
לתשומת לבכן, השאלות מגיעות למנהלת האתר, ומועברות למשיבות השונות בהתאם לתחומי עניין ופניות. אם ברצונכם להפנות שאלה לרבנית מסוימת אנא ציינו זאת בגוף השאלה.

תשובות הרבניות לשאלותכן יתקבלו באמצעות הדואר האלקטרוני, אנא הקפידו לציין כתובת דואר אלקטרוני תקינה.

*יש למלא את כל שדות החובה

אודות שו"ת "משיבת נפש"

שו"ת "משיבת נפש" הוקם בשנת תשע"ז (2017) על ידי ארגון "בית הלל – הנהגה תורנית קשובה". השו"ת הוקם לאור הצורך ההולך וגובר לקבל מענה לשאלות הלכתיות ורוחניות מתלמידות חכמים ונשות חינוך תורניות. 

המיזם צמח מתוך השיח הפורה ב"בית הלל", שיח ודיון הלכתי בין רבנים ורבניות.

המיזם פונה לנשים בכל הגילאים ובכל שלבי החיים, ומציע להן בית להפנות אליו את שאלותיהן.

הרבניות המשיבות ב"משיבת נפש" הן בעלות שנות לימוד רבות במסגרות תורניות ואקדמיות ובעלות ניסיון חינוכי בפועל.

כל תשובה נבדקת על ידי מספר משיבות, ועדה מייעצת הלכתית וחינוכית ובמקרי הצורך גם עם פסיכולוגית מומחית שהוכשרה במיוחד עבור המיזם.

במקביל למענה, המשיבות שלנו עוברות השתלמויות בנושאים בוערים ורלוונטיים באופן קבוע.

בראש המיזם עומדת הרבנית יעל שמעוני.

חברי הוועדה מייעצת: הרב יהודה גלעד, הרב שלמ"ה הכט, הרבנית מיכל טקוצ'ינסקי , הרבנית תמר מאיר, הרב מאיר נהוראי, הרבנית איילת סג"ל, הרבנית תרצה קלמן, הרב עמית קולא, והפסיכולוגית סמדר בן דוד.

יש לך שאלה הלכתית? שאלה בתחום תורני אחר?
רבניות משיבת נפש ישמחו לענות על השאלות שמטרידות אותך.

האתר בהרצה (להערות והצעות לחצו כאן)