אני במצב כלכלי דחוק וקשה לי לתת מעשר כספים
לאחרונה אני נותן צדקה/מעשר בשיעור של בין 10 ל20 אחוז. אך לאחר הנתינה אני מרגיש חרטה. למרות שאני נותן תקופה ארוכה עדיין אני מתקשה לנהל את הכספים שלי ולחסוך כסף.
תחושת החרטה גורמת לי לקשיים באמונה, האם פשוט כדאי שאפסיק לתקופה מסוימת לתת מעשר כספים עד שארגיש אחרת?
תשובה
על מעלת מצוות הצדקה כתבו רבים, ואפתח את תשובתי לך בדבריו של ר' יעקב בעל הטורים:
מצות עשה ליתן צדקה כפי השגת ידו ומאד מאד צריך אדם ליזהר בה יותר מכל מצות עשה… ואין ישראל נגאלין אלא בצדקה שנאמר "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה".
מצוות הצדקה היא מן המצוות הגדולות שבתורה, ואמרו עליה חכמים: “שקולה צדקה כנגד כל המצוות” (ב”ב ט, א). מצוות הצדקה אינה רשות אלא חובה שהתורה מטילה על כל יחיד ועל החברה בכללותה, והיא יסוד לתיקון עולם.
אין למצוות הצדקה גדר וכמות מן התורה, ובשולחן ערוך מוגדר המינימום: "לעולם לא ימנע אדם עצמו פחות משלישית השקל לשנה ואם נתן פחות מזה לא קיים מצות צדקה" (שו"ע. יו"ד. רמט. ד) . מדובר בסכום קטן ביותר ובלבד שאדם יקיים את מצוות הצדקה. חובה זו מוטלת אפילו על עני.
שיעור הנתינה היא הצדקה הראויה היא לתת לעני "כפי צרכו", ונקבע בהלכה שמצווה מן המובחר לתת חמישית מהרווחים לצדקה, ומידה בינונית לתת מעשר מן הרווחים, והנותן פחות, מקיים את מצוות הצדקה כמידת עין רעה (שו”ע יו”ד רמט, א).
ולשאלתך, מקור ההלכה לתת מעשר כספים לדעת רוב הפוסקים הוא מדברי חכמים, כאשר רבים מגדירים אותו כמנהג טוב אשר ישראל קבלו עליהם. ולכן, מי שמצבו דחוק יהיה פטור מן מעשר הכספים.
כפי שהבנתי משאלתך – אתה כרגע במצב דחוק גם מבחינת ניהול כספך ותחושת היציבות הכלכלית, וגם בהשפעת הדברים על רוחך ועל אמונתך.
על כן, אני מציעה לך ללכת בדרך שהצעת, להפסיק לתקופה מסויימת לתת מעשר צדקה, אך לא לוותר על מצוות הצדקה בדרך שתתאים לך.
אוסיף עוד שהרמב"ם, ובעקבותיו שולחן ערוך ופוסקים רבים, מציין שמונה מעלות בצדקה, כשהמעלה הגבוהה ביותר היא תמיכה המאפשרת לעני עמידה כלכלית עצמאית שלו על ידי שותפות בעסק וכדו', וכך לא מדובר בסכום כסף קבוע אלא בתמיכה משמעותית ביותר. ייתכן שתוכל לסייע למי שנצרך גם בדרך נוספת ואחרת מאשר מתן כסף ותוכל להזדהות ולמצוא מקום רגשי ואמוני מתאים לך בקיומה של המצווה.
אני מאחלת לך שתמצא דרך לקיים את מצוות הצדקה באופן שמתאים לך, לא מתוך דוחק, אלא מתוך שמחה וטוב לבב, כפי שמתאר השולחן ערוך את דרך נתינת הצדקה הראויה (שם. ג).
רחל
הרחבה
בספר דברים (טו ז-ח) אנו מצווים: “כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹוהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן. כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ”. שני היבטים לצדקה. מגדר מצוות עשה: פתח תפתח… ומגדר עבירה על לא תעשה: לא תקפוץ את ידך. החיוב הגמור מדאורייתא הוא: כשיש עני לפניך ויש לך, עליך לתת לו כל מחסורו.[1]
ומה הוא שיעור הנתינה הראוי?
רמב"ם (הלכות מתנות עניים פרק ז, ט):
בא העני ושאל די מחסורו ואין יד הנותן משגת – נותן לו כפי השגת ידו. וכמה? עד חמישית נכסיו מצוה מן המובחר, ואחד מעשרה בנכסיו בינוני פחות מכאן עין רעה. ולעולם לא ימנע עצמו משלישית השקל בשנה וכל הנותן פחות מזה לא קיים מצוה ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב ליתן צדקה לאחר.
וכך גם בשולחן ערוך (יו"ד רמט, א)
ומעיר שם הרמ"א: וְאַל יְבַזְבֵּז אָדָם יוֹתֵר מֵחֹמֶשׁ, שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת.
נחלקו הפוסקים בשאלה מהו מקור המצווה לתת מעשר כספים. לדעת מיעוט הפוסקים החיוב מן התורה[2] , ויש סוברים שהחיוב מדברי חכמים[3] ויש הסוברים שהחיוב מחמת מנהג טוב שקבלו עליהם כלל ישראל ומתוך כך הרי זה חיוב גמור[4] (ב”ח שם). ומדגיש הרב אליעזר מלמד[5], המנהג בא לפרש את מצוות התורה, כי אין אפשרות לספק את צרכי העניים כולם, והמנהג לתת מעשר כספים היא ההגדרה כיצד לקיים כראוי את המצווה.
להכרעה בדבר מקור החיוב לתת מעשר כספים יש משמעות הלכתית לגבי אדם שמצבו דחוק. אם מדובר בחיוב מדאורייתא, הרי מתקיימת החובה לתת מעשר למי שעני ממנו, גם במצב של דוחק, אך אם מדובר בחיוב דרבנן ומכח המנהג, מי שמצבו דחוק מעט יהיה פטור ממעשר כספים, והמנהג חל רק על אדם רגיל שמתפרנס כממוצע.
וסיכום הדברים בהלכות צדקה בליקוטי יוסף[6]: לפי דעתנו אין חיוב גמור ליתן מעשר כספים ממשכורתו, אך רבים נוהגים ליתן מעשר כספים ורואים בזה סימן ברכה. ומה טוב ומה נעים שהרוצה להפריש מעשר מכל רווחיו, וממשכורתו, יתנה מראש לפני שיבוא לו הריוח או המשכורת, שיוכל לעשות במעות המעשר כל מצוה שירצה כפי ראות עיניו. ואם לא התנה כן בפירוש, יעשה התרה בפני שלשה על שלא אמר שהוא מפריש המעשר בלי נדר, ואחר שיתירו לו יתנה התנאי הנ"ל. ואם שעתו דחוקה מבחינה כלכלית, ואין ידו משגת לנהוג מעשר כספים מכל משכורתו או רווחיו, יתנה מראש שיתן המעשר רק לאחר ניכוי הוצאות ביתו. אבל מי שחננו השי"ת בעושר, יאחז צדיק דרכו לתת כל המעשר לעניים ולאביונים ולעמלי תורה.
[1] בספר המצוות לרמב"ם: לאו רלב: "המצוה לא לאמץ את הלב על העני"; עשה קצה: "המצוה לתת צדקה כמסת ידו"
[2] תוספות תענית ט, א. ד"ה: עשר תעשר. על פי הספרי. וכן מהרי"ל (ע' פתחי תשובה. רמט)
[3] ט"ז. יורה דעה סוף שלא, לב בט"ז.
[4] ב"ח. יו"ד רמ"ט. וכן דעת מהר"ם (בפת"ש) ועוד רבים.
[5] פניני הלכה. ליקוטים ב. הלכות צדקה. פרק ז
[6] קצוש"ע יורה דעה סימן רמז, רנט