אני רוצה כבר להתחתן, למה הזוגיות לא מגיעה?

/0 תגובות/ב , /על ידי

שלום רב.
לפני שנה יצאתי עם מישהו וחשבנו על חתונה, אך היו דברים רבים שהפריעו לי בקשר הזה.. הרגשתי שאנחנו לא מתאימים ולכן נפרדנו.
שנה עברה מאז, ולא יצאתי עם אף אחד.. וגם לא מנסים להכיר לי.. אם כבר מנסים, זה או בחורים בני 28, או שאנשים שממש לא בסגנון שלי פונים אליי.. אבל זהו, נמאס לי. אני מרגישה שאני בשלה להתחתן, אני כל כך רוצה את זה כבר.. למה זה לא מגיע? לפחות פעם בשבוע יוצא שאני בוכה.. למה לא מנסים להכיר לי? אני ניראית טוב ב״ה, לומדת לתואר נחשב, אז למה הזוגיות לא באה? וגם אמא שלי ממש בלחץ.. תמיד שואלת ״נו מה עם זה? לא הכרת מישהו?״ וכל פעם אני אומרת שלא.. בבקשה ה׳ תכיר לי את החצי השני שלי! אני רוצה להתחתן!!

תשובה

שלום לך,

קראתי את דברייך, ואת הכאב העולה מהם.

אני לא בטוחה מהי השאלה המסויימת שרצית לשאול, והאם יש דוקא שאלה ספציפית,

אך אנסה לכתוב לך מעט מחשבות על הדרך לעד לבניית בית, מתוך תקווה ותפילה שהדברים יהיו לעזר.

א. אתייחס תחילה דוקא לשורה האחרונה שלך, שבה את פונה לקב"ה בבקשה.

אין ספק שתפילה היא אחת המתנות המופלאות ביותר שנתנה לנו התורה, למצבים שונים בחיינו. אין אנו יודעים חשבונו של מקום, ולא תמיד מובטח לנו שהדברים יתרחשו לפי התכנון שלנו, אך עצם הידיעה שיש לנו ערוץ לפנות בו אל בורא עולם, ולהשיח בפניו את ליבינו, בדיוק כפי שאת עושה, היא דבר גדול מאוד.

אני רוצה להציע שתצרי לך הרגל קבוע של תפילה למציאת בן זוג. זמן ביום שבו את שופכת את ליבך בפני הקב"ה. מתוך כך תתגבר אצלך תחושת הבטחון והמשענת שהדברים בעז"ה יקרו בעיתם ובזמנם, ואולי דרך הניסוח שבתפילה יתברר לך גם מקומו של הצורך והחסר בחייך, דבר שעשוי לכוון אותך טוב יותר למציאת מענה.

לא פעם, כשאנחנו יודעים להגדיר לעצמינו בצורה נכונה מה בדיוק אנחנו מבקשים, אנחנו מכינים לעצמינו כלים כדי לקבל את מה שנכון ומתאים עבורינו.

ב. מדברייך עולה שאת צעירה מאוד. תחושת הבשלות הפנימית שלך היא דבר חשוב, ואולם, ייתכן שהסביבה אינה רואה זאת כך. נשים רבות נישאות כיום בגילאים מאוחרים יותר, וייתכן שאנשים אינם מודעים לרצון החזק שלך להכיר בן זוג מתאים ולהינשא. אני מציעה שתספרי על כך לחברות ובנות/בני משפחה. ישנם כיום ארגונים רבים הפועלים בתחום ההיכרויות, מעגלי שדכנים מתנדבים, ואף אתרי היכרויות.
במוסדות לימוד דתיים רבים מתקיימים מפגשים יזומים עם רכזי היכרויות. גם אם אינך לומדת במוסד בעל שיוך דתי, כדאי לברר אצל חברות במכללות, מדרשות, ולבחון האם תוכלי להגיע ליום של מפגש כזה. (אם יש צורך בכך, כתבי לי, ואשתדל להפנות אותך באופן ספציפי יותר).

ג. כתבת שאת מקבלת פניות בנוגע לבחורים שהם מבוגרים בעינייך, או שסגנונם שונה משלך. איני יודעת כמובן למה בדיוק כוונתך, אבל מציעה לפתוח את הראש ואת הלב גם להיכרויות שאולי לא היית חושבת עליהן לכתחילה. לעולם אינך יכולה לדעת.

ד. למרות האמור בסעיפים ב וג, ישנו איזון מתמיד בעולמינו בין ההשתדלות שעלינו לעשות, לבין מידת הבטחון. לא פעם השתדלות יתירה שאינה מותירה מקום לבטחון בה' ובדרכי הנהגתו, יוצרת לחץ גדול. כדאי לזכור שלא הכל בידינו. אחרי שההשתדלות נעשתה, מידת הבטחון נכנסת לפעולה. הבטחון בה' אמור לאפשר לנו לשחרר את התחושת של 'כוחי ועוצם ידי', ומתך ההבנה שיש דברים שאינם בידינו, לחוות את המציאות באופן רגוע ושמח יותר. נחת ושמחה יכולים לאפשר לנו תהליכים נכונים ובריאים יותר.

אני מאחלת לך שתזכי בע"ה למצוא את זיווגך הנכון והראוי

מה המשמעות של החיים ושל הזמן?

/0 תגובות/ב /על ידי

שאלה:
איך אפשר למצוא מה המשמעות שלי בחיים? והאם המשמעות בחיים היא שליחות/ ייעוד/ תיקון ומה פירוש כל מושג?

וגם: למה החיים נפרשים על פני ימים? (איני יודעת אם יש קשר לשאלתי הראשונה. אם ישנו אשמח לדעת)

 

תשובה:
שלום לך,
את שואלת שאלות קיומיות עמוקות בסגנון קהלת – על תכליתם של החיים ומשמעותו של הזמן. אפשר לקחת את התשובה להרבה כיוונים מחשבתיים שונים, אך אתגרת אותי לענות לך דווקא מתוך נקודת המפגש בין שתי השאלות שלך – משמעות הקיום ביחס לחלוקת הזמן. אני מקווה שמשהו מקצות החוט כאן יפגוש אותך ויעזור לכוון את החיפוש שלך.   

 

החודש הזה לכם

כשעם ישראל יוצא ממצרים הוא מקבל את השליטה בזמן ובטבע – "החודש הזה לכם – מסור הוא לכם", כלומר, אתם תנהלו מעכשיו את הזמן שיחולק לחודשים ולתקופות, ואתם תתבוננו בגרמי השמיים ובכוחות הטבע ותהפכו אותם ליחידות של תרבות, של זיכרון היסטורי, של מועדים. השליטה על הזמן היא נקודת ההתבגרות של העם, שעובר גם מעבדות לחירות וגם מעולם אלילי הנשלט על ידי הטבע לחוויה של שליטה אנושית. המדרש מדמה את השליטה בזמן לשעון אורלוגין עם מנגנון הפעלה, שצריך למתוח לו את הקפיצים כדי שיפעל. זהו לוח-שנה שצריך לעבר את שנותיו ולקדש את חודשיו מלמטה – כדי שיקבל משמעות. 

המדרש מביא סדרת דימויים למסירה הזו – מה הקב״ה בעצם מצפה מאתנו כשהוא נותן לנו לשלוט בזמן? מהי הסמכות ומה האחריות שמגיעה איתה יד ביד?  

הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם  – מָסוּר הוא לכם.
א"ר יהושע בן לוי: למלך שהיה לו אורלוגין וכיון שעמד בנו מסר לו אורולוגין שלו.
א"ר יוסה בר' חנינה: למלך שהיה לו שומירה, וכיון שעמד בנו מסר לו שומירה שלו.
א"ר אחא: למלך שהיתה לו טבעת, וכיון שעמד בנו מסר לו את טבעתו.
א"ר יצחק: למלך שהיו לו אוצרות הרבה והיה מפתח לכל אחד ואחד, וכיון שעמד בנו מסר לו את המפתחות.
א"ר חייא בר אבא: לנגר שהיו לו כלי אומנות, וכיון שעמד בנו מסר לו כלי אומנותו.
ורבנין אמרין: לרופא שהיה לו נרתיק של רפואות, וכיון שעמד בנו מסר לו את נרתיקו.   (פסיקתא דרב כהנא ה׳)               

שני הדימויים האחרונים מעניינים במיוחד בהקשר שלנו: נגר שמוסר לבנו ארגז כלי מלאכה ורופא שמוסר לבנו נרתיק של תרופות. חשבתי שזה יכול לענות על השאלה שלך מה בין ״שליחות״ ל״תיקון״. האם הקב״ה נותן לנו כלי יצירה כדי לחדש בעולם דבר שעוד לא קיים בו? או שהוא מוסר לנו שק של תרופות כדי לרפא עולם שבור, לתקן בעיות ולנסות לשפר ביחס למה שכבר קיים לפנינו?

העולם כנראה זקוק גם לנגרים וגם לרופאים. ניתן לחלק את המטרות הטובות לכאלו שיוצרות ומחדשות ולכאלו שמשחזרות, מרפאות ומאזנות. 
הייעוד שלנו הוא כיוון, חתירה אל היעד. אולי תפקידנו לראות מה המסלול בו אנו צועדים, מהי המתנה המיוחדת שקיבלנו, מה הכישרון, מה היכולת ומה הרצון שלנו ומה ניתן באמצעותם לתרום לעולם. מטבעה של הליכה אל יעד, שהיא דינאמית ומשתנה, ומותר אף רצוי לחשב מסלול מחדש מדי פעם.

 

בא בימים

נאמר על אברהם שהיה זקן ״בא בימים״. החסידות מפרשת שהביא איתו את כל ימיו לנקודת הסיום, או שבא דרך ימיו במלאות ולא רק חלף בעדם. כלומר הוא מיצה כל יום עד תומו, זיהה את המשמעות החד פעמית של כל רגע ובסיכום חייו הביא עמו את כל מה שצבר.  ה״שפת אמת״ מפרש שאברהם הביא עמו בזקנתו את כל ההארות שהיה לו בכל יום, איזו מהות חדשה שהתגלתה לו בכל יום מימיו. כך גם על הפסוק ״את מספר ימיך אמלא״ הוא מסביר שכל יום הוא כלי, מיכל לקבל אל תוכו הזדמנויות חדשות, ויש הקבלה בין ההתחדשות של היום בטבע מזריחה לשקיעה לבין ההתחדשות הנפשית של האדם בתורה בכל יום מחדש:      

דרשו חז"ל הקב"ה יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום. הענין הוא כי השי"ת מחדש בכל יום מעשה בראשית. ומאחר שיש התחדשות בכל יום בטבע הבריאה שהיא החיצוניות. מכ"ש שיש התחדשות בכל נפש ישראל בכל יום בכח התורה דכתיב אנכי מצוך היום כו'.  (שפת אמת, חיי שרה, תרמ״א)

ייתכן שזה עונה לשאלתך על הקשר בין החלוקה לימים לבין מציאת המשמעות. כל יום הוא חד-פעמי, הוא הזדמנות חדשה שלא הייתה כמוה ולא תהיה עוד כמוה ולכן הוא מעניק מחדש הזדמנות לבחירה, לתיקון, לחידוש, לעשיית טוב. 

אני נזכרת גם בסיפור התלמודי על ר׳ יהושע בן לוי שמוצא את המשיח בשערי רומא בין כל העניים המצורעים. לשאלתו מתי יגיע סוף סוף, עונה המשיח במילה אחת: ״היום״. לאחר שחולף יום ועוד ימים פוגש ר׳ יהושע בן לוי את אליהו הנביא ומתלונן שהמשיח שיקר לו, אלא שאליהו מסביר לו: ״הכי אמר לך: ״היום – אם בקולו תשמעו״! (סנהדרין צח, א) כלומר, המשיח אינו יעד רחוק, אלא מצוי קרוב וכל יום הוא הזדמנות מחודשת לגאולה, תלוי בבחירה שלנו. 

 

כי זה כל האדם –

מגילת קהלת מסתיימת בפסוק, שבזכותו הוכנסה לתנ״ך (כדברי הגמרא – ״מפני שתחילתו דברי תורה וסופו דברי תורה״) – ״סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱ-לֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְו‍ֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם״.
הכוונה היא שאחרי כל ההתלבטויות והספקות שהובאו בקהלת, סיכומו של דבר שמשמעות החיים, עבורם נברא האדם – יראת ה׳ ושמירת מצוות.  

 

מאי ״כי זה כל האדם״? אמר רבי: כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה, ר' אבא בר כהנא אמר: שקול זה כנגד כל העולם כולו, שמעון בן עזאי אומר ואמרי לה שמעון בן זומא אומר: לא נברא כל העולם כולו אלא לצוות לזה.

או בניסוחו המרגש של רש״י:
"סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא" – מה שתוכל עשה ולבך לשמים, "ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם" – כי לדבר הזה נברא כל האדם.

נראה לי מתאים לסיים בכך שמשמעות החיים היא ההשתדלות, לעשות מה שניתן לעשות, לכוון את הלב למקום הנכון ולשאוף לשמור מצוות ככל שנוכל – ״כי זה כל האדם״.

בברכה, 

תמר

אני מתחזקת בשמירת מצוות ומעוניינת ללמוד איך להתקדם בתהליך

/0 תגובות/ב /על ידי

שלום רב!
אני נערה בת 15 לומדת באולפנה. לאחרונה אני גאה להגיד שהתחזקתי יותר אבל אני מקבלת ביקורת רבה מהמשפחה שלי ואני מרגישה כרמאית כאילו אני מאכזבת את הקב"ה – אני לא צדיקה כפי שהייתי רוצה להיות
 אני אשמח לחיזוק או טיפים אם יש. 
תודה רבה על זמנך, מעריכה ביותר 

תשובה

שלום לך יקרה,
פנייתך הרשימה אותי מאד.
שתי מטרות הצבת לעצמך: לעבוד את ה' ולקיים מצוות, ולדעת שאת עובדת ה' באמת.
ובשתי אלו את בוודאי לא "מאכזבת" את הקב"ה.
חכמים מלמדים אותנו (בגמרא מסכת סנהדרין קו, ב. ומקומות רבים נוספים): הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִיבָּא בָּעֵי, דִּכְתִיב: ״וַה׳ יִרְאֶה לַלֵּבָב״. ובעברית: הקדוש ברוך הוא רוצה את כוונת הלב, את הרצון הכן בלבו של אדם, בלבך, כפי שכתוב בספר שמואל א (טז, ז): "וה' יראה ללבב".

הקב"ה אינו מצפה לאדם מושלם ששלם בכל מעשיו, אלא לכוונה אמיתית לעובדו. מדבריך ניכר שזאת הדרך שאת הולכת בה. 

וארחיב קצת את הדברים:
קיום המצוות הוא ההכוונה שנותנת התורה לאדם. בספר דברים (פרק יא, פסוק כב) מתוארת ההכוונה הזאת בפסוק: "כִּי אִם-שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת-כָּל-הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם לַעֲשֹׂתָהּ  לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹקיכֶם לָלֶכֶת בְּכָל-דְּרָכָיו וּלְדָבְקָה בּוֹ." זאת דרישה גבוהה עד מאד, ואכן אומר פרשן התורה, אבן עזרא: מעטים הם מי שיצליחו לעמוד בדרישה גבוהה זו.
אם כך, מה בכל זאת נדרש מאתנו?  האם נדרשת מאתנו שלמות? ומה אם איננו שלמים?
על השאלה הזאת,  האם מותר לקיים מצוות למרות שלא עושים הכל בשלמות, ולא תמיד מתוך יראת שמים עונים חכמים באופן חד משמעי: (תלמוד בבלי סנהדרין קה, ב): "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה". פירוש האמירה הזאת: אדם צריך לקיים את המצוות מהמקום בו הוא נמצא, מהיכולת בו היא נמצאת, ורק מתוך ההתמדה בקיום התורה והמצוות אפשר יהיה להגיע בהדרגה לקיום שלם יותר, מכוון יותר ומדויק יותר.
בדברים אלו של חכמים יש מענה לביקורת שאת שומעת ומשמיעה על דרכך. אין ציפיה ממך שתהיי צדיקה. יש הדרכה והכוונה ללכת בדרך התורה ומצוותיה. דרכך נכונה. לכי בה.

נחזור אל המילים מהפסוק בספר דברים: "ללכת בכל דרכיו". האם ייתכן שאדם יוכל בכלל ללכת בדרכיו של ה'? והתשובה על כך היא: "שתעשו הטוב והישר ותגמלו חסד". (כך למשל ברמב"ן דברים כו, יז. ומדרשים ופרשנים רבים). כלומר: עלינו להשתדל לנהוג בחיינו על פי המידות והערכים והדרכים הנלמדים מן התורה, ולא רק מצוות שבין אדם לקב"ה, אלא בדרכי התנהלותנו עם בני אדם, ובמצוות הרבות בין אדם לחברו, ובכך נוכל להתקרב אל ה'.

מדי בוקר אנו אומרות בברכת אהבה לפני קריאת שמע: "ותן בלבנו בינה להבין ולהשכיל, לשמוע ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים". זאת צריכה להיות דרכנו. ההשתדלות ללמוד ולדעת ולהכיר את הדרכים שמציבה בפנינו התורה ולהשתדל ללכת בה.

ביקשת שניתן לך "טיפים", אז אציע לך אחד, ואת הדרך בה תוכלי להנחות את עצמך.
בפסוק הראשון של קריאת שמע: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלוֹהֵינוּ ה' אֶחָד" אנו לומדים את יסוד האמונה הישראלית. בהמשך – שלוש פרשיות קריאת שמע אשר הן המשך והרחבה של יסוד זה: קבלת עול מלכות שמים: הכרזה על האמונה בה', ועל ביטויה בחיינו.
קבלת עול מצוות, והבנה שרק כך אנו יכולים להתקיים בעולם.
ופרשת ציצית: זכירת המצוות מתוך חיבור ליציאת מצרים – הכרה בשלטונו והשגחתו של ה' בעולם.

אלו יסודות האמונה. והנה, למרות המשמעויות העמוקות האלו, על פי ההלכה: "צריך אדם לכוון את ליבו למה שהוא אומר בפסוק הראשון…" (תלמוד בבלי ברכות יג, ב. ובשולחן ערוך סימן ס, ה).  די בכוונה בפסוק הראשון. כיצד אפשר להבין זאת? האם אין כאן ויתור על כל התכנים החשובים של קריאת שמע?
ודאי שלא! אלא, אנחנו העומדים לפני הקדוש ברוך הוא, לא באים מתוך עמדת שלמות אלא פונים אליו כפי שאנחנו.
ובדרך הזאת תוכלי לצבור לך עוד "טיפים". למשל: לסמן בעיפרון שורה בסידור שעוזרת לך לכוון את ליבך לעמידתך מול הקב"ה. או: לקבל על עצמך עשיה חברתית משמעותית אשר יש בה מדרכי ה'.

בדבריך הזכרת עימות שיש לך עם משפחתך אף שלא ברור מדברייך על מה בדיוק הביקורת והאם היא על חוסר הערכ לדרך החדשה שבחרת בה. אני מקווה שבהתמדתך בדרך זו, מתוך ביטחון פנימי שאכן את צועדת בדרך ראויה, ושיש מקום להשתדלות, גם כאשר לא מגיעים לשלמות, יבינו הכל שדרכך אמיתית. אינך צדיקה, ואינך צריכה להוכיח שאת כזאת. את צועדת בדרך נכונה ומטרותיך נכונות, וכך ראוי. וכפי שכתבתי בפתיחת דברים "הקב"ה ליבא בעי" – הקב"ה רוצה את כוונת הלב. את הרצון הכן של האדם. לא את שלמותו. אל תירתעי מהביקורת אלא המשיכי בדרכך הטובה ויהי ה' עמך.

אני מאחלת לך שתבורכי ושתמצאי חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם.

רחל





 

איך עושים הפסק טהרה וממתי מותר לעשות אותו?

/0 תגובות/ב /על ידי

שלום,

אני לא בחורה דתייה אלא מסורתית ומשתדלת לשמור נידה ואני אשמח לחידוד בעניין כדי שלא אטעה. המחזור שלי אורך כ6 ימים שמתוכם היומיים האחרונים בקושי מורגשים, בהדרכת כלות שעשו לי נאמר לי כי אני סופרת מהיום הראשון שאני נקייה 7 ימים נקיים ואז יכולה לטבול אך לאחרונה גיליתי שאני צריכה לעשות בדיקה לאחר הווסת ולא סופרים את היום הראשון שהוא נקרא הפסק טהרה ורק ביום השני אני בעצם מתחילה לספור 7 ימים נקיים.

משום שימי הווסת שלי ארוכים גם כך אז יוצא לי 14 ימים מלאים שאני בנידה וזה מקשה. אשמח לחידוד מתי אני מתחילה לספור את ה7 ימים הנקיים.

 

 תשובה

שלום רב,

קודם כל, אני רוצה לחזק אותך שפנית אלינו כדי לחזור ולחדד חלקים מתוך תהליך הטהרה, ואני רואה מתוך דברייך כמה חשוב לך להבין ולהקפיד לא לטעות. בהדרכת הכלות לפני החתונה, אנו לומדות הרבה דברים לא מוכרים וחדשים עם פרטים רבים בתקופה מאד עמוסה וכך קשה לזכור את הכל. אצל כלות רבות עולות שאלות לאחרהנישואין והן מבקשות לחזור על מה שהן למדו.

בסיום הדימום של הוסת, תהליך הטהרה מתחיל עם בדיקת הפסק טהרה. בדיקה זו מוכיחה שהדימום אכן פסק ומהווה את קו הגבול לקראת ההיטהרות. מכיוון שלבדיקת הפסק טהרה מעמד הלכתי מיוחד, חשוב להקפיד שעד הבדיקה ייגע בעדינות בכל צידי הנרתיק ולא רק ייכנס לתוכו. אם הבדיקה נקייה ממראות אוסרים, האישה יכולה להתחיל לספור את ז' הימים הנקיים. כלומר, במהלך היום (לפני שקיעת החמה) שבו את מעריכה שהדימום פסק יש לבצע בדיקה פנימית עם עד – ואם הבדיקה הינה טהורה וללא מראה אוסר, למחרת ניתן לבצע את הבדיקה של היום הראשון של ז' נקיים. ניתן לחשוב על הפסק הטהרה כ"יום האפס" לפני השבעה שיבואו אחריו.

 לפני ביצוע הבדיקה, כדאי לנקות את שאריות הדם שנמצאות בנרתיק ועלולות להופיע על עד הבדיקה. בניגוד לבדיקות בזמנים אחרים לפני בדיקת הפסק טהרה ראוי להתרחץ באמבטיה, להתקלח או סתם לשטוף את המקום. כשאין אפשרות להתרחץ, ניתן לנגב את האזור במגבון לח. בניגוד להזדמנויות אחרות בהם עושים בדיקה הלכתית, בהפסק הטהרה אין הגבלה על מספר הפעמים שניתן לחזור על הבדיקה בניסיון להשיג בדיקה תקינה. לכן במקרה של צבע אוסר, ניתן לחזור על התהליך פעם נוספת. כדי להימנע מפציעה מומלץ שלא לבצע יותר מכמה נסיונות ברצף וכן להמתין מעט בין בדיקה לבדיקה.

לדוגמא, אם המחזור שלך התחיל ביום שלישי, ונמשך 6 ימים עד ליום ראשון:

ביום ראשון, לפני השקיעה, את עושה בדיקת הפסק טהרה.

יום שני הוא היום הראשון של שבעת הימים הנקיים, ויש לבצע בדיקה בבוקר או במהלך היום.

תטבלי במקווה ביום ראשון שלאחר מכן בשעות הלילה.

להרחבה על הפסק הטהרה והנחיות מעשיות תוכלי לקרוא כאן

 

כתבת גם על האורך של ימי הווסת שלך, כשישה ימים, ושבחלק מהימים ההפרשות מינימליות. אבקש להרחיב מעט על המשמעות ההלכתית של תחילת הוסת וסופה. הוסת שאוסרת את בני הזוג הוא מהופעת השטף – כלומר דימום חזק שעל פי רוב יש צורך בשימוש באמצעי ספיגה כמו פדים או טמפונים. אצל נשים רבות מופיעות הפרשות דמיות קלות בימים שלפני הופעת השטף, הפרשות אלו מכונים כתמים. בתנאים מסוימים, בני זוג יכולים להיאסר מכתם ועל כן מומלץ ללמוד את דיני כתמים באתר יועצות ההלכה של נשמת וכיצד להתנהג איתם. תיארת שהמחזור שלך מאד חלש ביומיים האחרונים. ייתכן שהדימום הוסתי למעשה הסתיים, אך נשארו הפרשות באזור צוואר הרחם והנרתיק. ניתן לשטוף את האזור היטב וכך לזרז את יציאת שאריות הדימום מהגוף לקראת בדיקת הפסק הטהרה. חשוב לדעת שבדיקת הפסק הטהרה צריכה להיות נקייה ממראות אוסרים, אבל אינה צריכה להיות נקייה לגמרי מכל הפרשה. ראי הסבר על צבעים אוסרים ומתורים כאן.  

אם יש לך שאלות נוספות, אנו כאן בשבילך.

בנוסף, אני ממליצה לך לבקר במתחם "לקראת טהרה" באתר יועצות הלכה נשמת שמרכז בתוכו מידע והדרכה מסיום הוסת, דרך ספירת ז' הנקיים ועד ליל הטבילה. 

בברכה ובהצלחה,

חנה

איך להכשיר כוסות חרסינה לאחר ערבוב בשרי וחלבי וגם שימוש לחמץ?

/0 תגובות/ב /על ידי

1. ביום שישי לפני החג בת שלי בטעות השתמשה בחלב שיבולת שועל בתוך כוס קפה שהיא הכינה בכוס שהוא חלק מסט חרסינה לפסח. מה דין הכוס? האם אסור להשתמש בו יותר לפסח?
2. במקרה שני, הבת שלי הכינה תה בכוס מסט חרסינה חלבית, והשתמשה בכפית בשרית. מה דין הכוס והכפית? קשה לדעת מתי נעשה שימוש לפניכן בכוס ובכפית (את הכפית ניתן להכשיר בקלות – כולה מתכת פשוטה)

 

תשובה

כולנו עושים ועושות טעויות ואני מודה לך על שאלתך בנושא.   
בשאלות כשרות בין בענייני בשר וחלב ובין בענייני הפסח יש חשיבות לציין ממה עשוי הכלי.

במקרה זה בשני המקרים מדובר בכלי חרסינה, כלומר כלים העשויים מחרס המצופים זיגוג גלָזוּרָה שאמור להגן ולאטום  את הכלי (מכונים גם כלי פורצלן).הנחת המוצא ההלכתית היא שכלי חרס "בולע", בעוד שלגבי כלי חרס שמצופה בזיגוג מתעוררת שאלה האם לראות את הכלי מחרסינה ככלי חרס או ככלי זכוכית. 

אם נראה כלי חרסינה ככלי חרס, לכל הדעות, לא ניתן יהיה להחזיר את הכלי למצבו הקודם ואין לו תקנה.  אך, אם נדון אותו ככלי זכוכית קיימת מחלוקת בין שו"ע לרמ"א בעניין זה בהקשר של פסח. כך שהלכה למעשה, גם אם היה שימוש בחם בכלי זכוכית- לפוסקים כשו"ע די בשטיפת כלי זכוכית ולפוסקים כרמ"א לא ניתן להכשירו. ואין כאן המקום להאריך.  

נראה מהפוסקים כי אם אין הפסד מרובה יש לתת לכלי חרסינה דין של כלי חרס. 

ככלל, כלי חרס/קרמיקה, אשר נעשה בו שימוש בחם שלא כהלכה, אין לכלי תקנה והוא יהיה אסור לשימוש. (שו"ע סימן תנא סעיף כג ובספר "ואכלת ושבעת" של הרב אלישיב קנוהל, בעמ 95)

במקרה זה, כפי שציינת, חלב שיבולת שועל הוא חמץ והכנסתו לכוס מסט הפסח הביאה לכך שבכוס שהיא כלי שני  היה חמץ חם. לכן, על פניו הכלי אסור בשימוש ככלי פסח (במהלך השנה כלי שני אינו מבשל אך בפסח לפי הרמ"א, מחמירים שכן ולכן הכלי נאסר). 

עם זאת, קיימת אפשרות, בנסיבות מסוימות, למשל אם לא נעשה שימוש בכלי  12 חודשים להגעיל את הכלי. (הרב קנוהל מביא בספרו הנ"ל דעה זו ומפנה לפסק של הרב פינשטיין שו"ת אגרות משה יו"ד ב, מו בעניין כלי פורצלן)

לכן נראה, כי אם ספל החרסינה חשוב לך לסט הספלים של פסח, תוכלי בערב פסח הבא בע"ה לאחר שלא היה שימוש בספל זה  ב 12 החודשים האחרונים להגעילו. הגעלה הכוונה להכניס את הספל לתוך סיר מים רותחים. נכון לעשות זאת שלש פעמים או להסתפק בפעם אחת, לפי המנהג שלכם. שתי הדעות מופיעות בהלכה. (בשו"ת ישרי לב של הרב יוני רוזנצוויג בשם הרב רבינוביץ')

בעניין השני, את שואלת לגבי כוס מסט חרסינה חלבי שהוכן בה תה שהוא פרווה והוכנסה לתוכה כפית בשרית. הנחת המוצא שלי היא שהכלים היו שטופים ונקיים. אני מבינה שלא ניתן לדעת אם הכוס /הספל הוא בן יומו או לא בן יומו, כלומר האם עברו 24 שעות משימוש אחרון בו ובאיזה אופן היה השימוש (חלבי/בשרי/פרווה). כך גם לגבי הכפית.  בכל מקרה, ההלכה קובעת כי "סתם כלים" אינם בני יומם לכן כל עוד לא ידוע בוודאות שהיה שימוש בכלי תוך 24 השעות האחרונות, אין צורך בשום פעולה נוספת וניתן להמשיך ולהשתמש בכלים בהתאם לשימושם הרגיל. (הכוס החלבית לחלבי והכפית הבשרית לבשרי). 

יש לדעת כי כפית בשרית נקייה גם אם הינה בת יומה נחשבת לחלק מהפוסקים ככלי שאינו פולט טעמים. (ראי הרב מלמד כשרות כרך ב, עמ 139)  

בברכה, 

רוית

 

מקורות

שו"ע או"ח סימן תנא
סע א: קדרות של חרס שנשתמש בהם חמץ כל השנה אפילו אותם שעושים בהם דייסא ומיני קמחים משפשפן היטב בענין שלא יהא חמץ ניכר בהם ומותר להשהותן לאחר הפסח להשתמש בהם בין במינו בין שלא במינו ומצניען בפסח במקום צנוע שאינו רגיל לילך שם כדי שלא יבא להשתמש בהם בפסח וטוב לסוגרם בחדר ולהצניע המפתח אבל היסק שיסיקם באש אינו מועיל להם ולא לשום כלי חרס שנשתמש בהם חמין אפילו שלא על ידי האור אלא שעירה לתוכו רותחין:
הגה: ויש אוסרים אפילו בכלי שני (המגיד פרק ה'):

סע' כג: כלי חרס המצופין בהתוך זכוכית דינם ככלי חרס:
הגה: ויש מקומות שנהגו שלא להשתמש בכלי חרס גליזאר"ט אפילו חדשים (מהרי"ל) ואין להחמיר רק במקום המנהג (תשובת מהרי"ל):

סע' כה: כל כלי השתיה בין צלוחיות בין כוסות מותרים בשטיפה בין שהם של זכוכית בין שהם של עץ בין שהם של מתכת בין שהם של חרס ואף על פי שלפעמים נותנים בהם לחם חם כיון שרוב תשמישן אינו אלא בצונן סגי בשטיפה שלא הלכו בכל כלי אלא אחר רוב תשמישו:
הגה: מיהו יש מחמירים ומצריכין הגעלה וכן נוהגין ועיין לעיל סעיף ו'

סעיף כו
כלי זכוכית אפילו מכניסן לקיום ואפילו משתמש בהן בחמין אין צריכים שום הכשר שאינם בולעים ובשטיפה בעלמא סגי להו:
הגה: ויש מחמירין ואומרים דכלי זכוכית אפילו הגעלה לא מהני להו וכן המנהג באשכנז ובמדינות אלו (סמ"ג ואגור). וכן כלי כסף שיש בתוכן התוך זכוכית שקורין גישמעלצ"ט אין להגעילו אבל מבחוץ אינו מזיק (תרומת הדשן סימן קל"ב):

משנה ברורה על סימן תנא:
(קסג) כלי שתיה: של שכר ויי"ש והיינו במקום שתוחבין בהם תוך הכלי ולא הבית יד [א"ר] וברזא שבחביות שכר אם תחבו במי דבש בפסח ושהה מעל"ע אסור המי דבש בשתיה ובהנאה ואם אינו בן יומו יש להקל ואם הברזא הוא של יי"ש אף באינו בן יומו אסור ואף בהנאה [פמ"ג]. עוד הביא בשם השכנה"ג כלי פרפור"י שקורין פרצעלאיי דין כ"ח יש להם ולא כלי זכוכית: (הערה שלי.- דין כלי חרס ולא כלי זכוכית)

שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ב סימן מו – הרב פינשטין התיר כלי אוכל מפורצלן שאכלו בהם אוכל לא כשר במקום של הפסד מרובה ותקנת השבים לאחר שלא השתמשו בהם 12 חודשים- לאחר הגעלה 3 פעמים.
"בדבר המשפחה שהשפיע כתר"ה עליה שיאכלו כשר, ויש להם כלים יקרים מפארצעלאיין שלא שמשו בהם משך שנה והוא הפסד גדול, הנה מצד הפ"מ ויותר מזה בשביל תקנת השבים שמצינו שכמה דברים הקלו חכמים עיינתי ונראה לע"ד שיש להקל להתיר בהגעלה ג' פעמים. …  נמצא שאיכא שיטה שהיא נכונה שלשיטת החכ"צ יש להתיר אחר יב"ח. וגם בכלי פארצעליין איכא שיטה בתשובת יעבץ בשם אביו דלא בלעי כלל משום דשיע, הובא ביד אפרים ריש סימן ק"כ, ואף שבפמ"ג סימן ק"ג בשפתי דעת ס"ק י"ז מפורש שכלי פארצעליין הם ככלי חרס, וגם אוסר אף שהם כלים חשובים שהוא הפ"מ דלא כמנחת יעקב שמתיר בכ"ח שא"א בהגעלה, עכ"פ איכא שיטה דריעב"ץ בשם אביו החכ"צ שלא בלעי  וגם בכלים אלו הם ברוב הפעמים רק בתשמיש כלי שני ועכ"פ הוא רק ספק שמא השתמשו בעירוי ובדבר גוש חם שנמצא שאיכא עוד ספק. ולכן יש לסמוך בכה"ג על בעל העיטור שהביא הטור בסימן קכ"א להגעיל ג"פ כיון שהוא הפ"מ וגם צורך תקנת השבים ויהיו כשרים להשתמש בהם אח"כ ולקובעם או לבשר או לחלב.  ומצד הכסוי דזכוכית אין זה ציפוי ממש שלכן אין להם דין כלי זכוכית. אבל יש להכשירם בהגעלה דג' פעמים כדבארתי". 

*עייני הרב קנוהל,  ואכלת ושבעת, עמ' 95-96

שו"ע יו"ד סימן צד סע ה:
אם בשלו מים בקדרה חדשה ותחבו בה כף חולבת ואחר כך חזרו ובשלו בה מים פעם אחרת ותחבו בה כף של בשר ושתי הכפות היו בני יומן ובשום אחד מהפעמים לא היו במים ששים אסור להשתמש בקדירה לא בשר ולא חלב אבל שאר דברים מותר לבשל מאחר שהיתה חדשה שלא בשלו בה מעולם:
הגה: מיהו אם עבר ובישל בה בשר או חלב מותר דהוי נותן טעם בר נותן טעם (הגהות מיימוני פ"ט) קדרה שבשלו בה ירקות או מים ותחבו בה כף בן יומו והקדירה אינה בת יומא או להפך או שיש במאכל ששים הכל שרי ונוהגין להחמיר לאכול המאכל כמין הכלי שהוא בן יומו ולאסור הכלי שאינו בן יומו (ארוך כלל ל"ז) ואינו אלא חומרא בעלמא כי מדינא הכל שרי:

הרב יוני רוזנצוויג, שו"ת ישרי לב, כרך ב 

 

 

 

האם עלי לשמור נגיעה עם בני דודים? ועם בן הזוג של אמי?

/0 תגובות/ב /על ידי

היי, יש לי כמה שאלות שאני תוהה לגביהן ואשמח לתשובה.

-האם אני צריכה לשמור נגיעה מבני דודים או דודים?

-במידה וההורים שלי גרושים ומתחתנים שוב, אני צריכה לשמור נגיעה מבעלה של אמא שלי נגיד? או מהילדים במידה ויש?

תודה מראש♡

 

תשובה

שלום רב ותודה על שאלתך.

שאלתך במקומה- בחברה הכללית בה אנו גדלות, המגע הוא חלק מקשר מאד בסיסי ובכל יחסי ידידות המגע קיים, אולם ההלכה הכירה באפשרות שהמגע יביא לקשר מיני ולכן לא התירה מגע בין אנשים זרים. 
מצד שני, בין אחים ומול הורינו הביולוגיים המגע מותר ואולי אף רצוי. מה לגבי המעגלים השניים?

אז נצעד טיפה אחורה. מפסוקי התורה בפרשת אחרי מות- "אִישׁ אִישׁ אֶל כָּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה אֲנִי ה':" (ויקרא יח ו) למדו חז"ל ובעקבותיהם פסקו הרמב"ם והשולחן ערוך שכל מי שנאסר עלינו ביחסי אישות (בעצם כל מי שאינו נשוי לנו בימים מותרים) נאסרה עלינו גם קירבה אליהם. דוגמא לקירבה היא איסור נגיעה של חיבה. בלשון הרמב"ם – "נהנה בקרוב בשר הרי זה לוקה מן התורה"[1]

הקירבה המותרת בדברי הרמב"ם היא של הורים לילדיהם ולהפך. למרות שהם אסורים עלינו, אין חשש למתח מיני וליצר מיני בין הורים לילדיהם: "שאין קריבין לערוה כלל בין גדולה בין קטנה חוץ מהאם לבנה והאב לבתו. כיצד מותר האב לחבק בתו ולנשקה…" [2]

לגבי סבים וסבתות כתבו נושאי הכלים של השולחן ערוך שמותר לגעת בהם כמו שמותר לגעת בהורים: "והוא הדין לבת בתו" (ח"מ סימן כא ס"ק י)

בדברי הרמב"ם ובשולחן ערוך שם נראה שגם מגע בין אחים גדולים מגונה (למרות שלא נאסר מהתורה) אבל נושאי הכלים והפוסקים האחרונים התירו מגע בין אחים משום שאין חשש סביר להרהור מיני בין אחים.[3]

אולם לגבי בני ובנות דודות הענין שונה. מבחינה הלכתית יש היתר לישא בן דוד ולכן יכול להיווצר ביתר קלות גם מתח מיני ונראה שנכון לא לגעת מגע של חיבה בין בני דודים ובין דודים ודודות.

לפעמים מגע קל ויומיומי כגון לחיצות יד מאוד מקובל במשפחה, ראוי להמנע גם מזה כי לשיטת הרבה פוסקים[4] זה סוג של מגע של חיבה. אמנם, אם נוצר קושי משמעותי בעקבות כך, כדאי לשאול שוב ולפרט את הסיטואציה. כמו כן אם המגע משמעותי יותר אבל יש איזה צורך מיוחד – כדאי להתייעץ לגביו.

לגבי מה ששאלת אודות בן הזוג של אמא שלך- אני בטוחה שזה לא קל ואפילו מורכב ברמה הטכנית.

מעיקר הדין, אם אין צורך כלשהו, הוא נחשב לזר ואין היתר למגע של חיבה בניכם.

אני מתארת לעצמי שכל ההתנהלות במשפחה משולבת היא עניין מורכב שלעיתים כולל רגישויות. כדאי לשים לב להתנהל בנושא הזה בצורה עדינה, מכבדת וחכמה ולהשקיע בהסברת ההתנהלות שלך לאמך ולבן זוגה. מקווה מאד שבסבלנות ומתוך אמון אפשר לבנות קשר טוב עם בן הזוג של אמא, גם אם סוגיית המגע מציבה מורכבות בשלב ראשון.

במקרה של אימוץ וגידול – יש מן הפוסקים שמצאו להקל במקרה של ילד שגדל אצל אמו החורגת וילדה אצל אביה החורג.[5] נשמע שזה לא המקרה במצבך.

האתגר הגדול בהקפדה על הלכה זו נובע מהצורך בשיתוף פעולה של הסובבים אותך, את לא לבד בזה.
אמנם, למרות האתגרים הרבים, בדרך כלל דיבור והסבר מראש מביא לכיבוד הרצון שלך ולשיתוף פעולה. אני מאמינה שאחרי צליחת האתגר, תחווי קשר בריא ומבורך עם משפחתך הרחבה.

בהצלחה רבה!

אנחנו פה להמשך ליווי בעת הצורך.

בת שבע סמט

 

הרחבות ומקורות

[1] רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה א:

כל הבא על ערוה מן העריות דרך איברים או שחבק ונשק דרך תאוה ונהנה בקרוב בשר הרי זה לוקה מן התורה, שנאמר לבלתי עשות מחקות התועבות וגו' ונאמר לא תקרבו לגלות ערוה, כלומר לא תקרבו לדברים המביאין לידי גילוי ערוה.

[2] רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה ו – ז:

המחבק אחת מן העריות שאין לבו של אדם נוקפו עליהן או שנשק לאחת מהן כגון אחותו הגדולה ואחות אמו וכיוצא בהן אף על פי שאין שם תאוה ולא הנאה כלל הרי זה מגונה ביותר ודבר אסור הוא ומעשה טפשים הוא, שאין קריבין לערוה כלל בין גדולה בין קטנה חוץ מהאם לבנה והאב לבתו.

כיצד מותר האב לחבק בתו ולנשקה ותישן עמו בקרוב בשר, וכן האם עם בנה כל זמן שהם קטנים…

[3] למשל הרב אליעזר מלמד פה 

[4] שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ב סימן קלז:

ואף שהם לא יעשו משום חיבת ביאה שלכן לא היה להו איסור מדאורייתא, מ"מ מדרבנן משמע דאסרו אף בלא חיבת ביאה, אם לא ניכר שאינו לחיבת ביאה, דכן משמע מהש"ך יו"ד סימן קצ"ה דכתב דאף להרמב"ם ליכא איסור דאורייתא אלא כשעושה כן דרך תאוה וחיבת ביאה, משמע דמדרבנן אסור…

[5] שו"ת ציץ אליעזר חלק ו סימן מ – קונ' איסורי יחוד פרק כא:

ויתר המקורות שהבאנו לזה לעיל להוכיח דבכה"ג שרגיל עמה בכך מאז קטנותה ומגדל אותה כבת אין בזה לא משום יחוד ולא משום חיבוק ונישוק וכל כדומה לזה, מכיון ששורר ביניהם יחסי טיפוח חזקים של אב לבת וחיים יחד בבית ביחסים טבעיים כאלה אשר ההרגל עשה אותם לטבע שני

שו"ת עשה לך רב חלק ג סימן לט:

והנה לפי הטעם הפשוט שאין התאוה והיצר שולטים באותם שגדלו יחד מקטנותם, אם כן יש לנו בסיס גדול להתיר יחוד אב עם בת מאומצת, ויחוד אם עם בן מאומץ, ואף להתיר להם חיבוק ונישוק וכל מה שהותר בבנים ממש (כמו שנתבאר בדברי מרן בשולחן ערוך אה"ע סי' כ"א ובנו"כ שם), שכיון שהורים אלה גידלו ילדים אלה מקטנותם והורגלו אליהם ביותר, אין שום יצר הרע שולט בהם ונהפכו כבנים ממש, ואף כאשר יוודע לבן המאומץ או לבת המאומצת שאין אלה הוריהם – מולידיהם, לא פקע ההיתר והרי הם כבנים ממש לכל דבר.

 

איך אפשר להתיר שמיעת מוזיקה ביומולדת שלי בספירת העומר?

/0 תגובות/ב /על ידי

אני יכול להפוך את היומולדת שלי לסעודת מצווה או משהו כזה כך שיהיה יותר לגיטימי להפעיל מוזיקה בתקופת ספירת העומר?

 

תשובה

שלום לך ומזל טוב,

בפתח דבריי ברצוני לדייק, כי ישנם מצבים, שבהם אין מענה חד משמעי – כן או לא, אסור או מותר. אפרוש בפנייך את הרקע ההלכתי ואת חוות דעתי, אך בסופו של דבר, ההכרעה הינה בידייך, כפי ראות עינייך.

תקופת ספירת העומר, שכעת אנו מצויים בה, מהווה מעין חול המועד בין החג הראשון – פסח, ובין החג השני – שבועות (רמב"ן ויקרא כג, לו), וביסודה זוהי תקופה שמחה ומרוממת, בה אנו מתקדמים צעד צעד לקראת קבלת התורה. אך כגודל מעלתה כן גודל רגישותה.

אירוע היסטורי טראגי של מות תלמידי רבי עקיבא במהלך הימים הללו, הפך את מהותם ואת יחסינו כלפיהם מימי שמחה לימי אבלות (יבמות סב, ע"ב). יתר על כן, במהלך השנים, בעקבות החורבן והגלות התנקזו לתקופת הספירה אירועים קשים נוספים, שהחריפו את תחושת הצער, כגון: מסעות הצלב וגזרות תתנ"ו במאה ה-13, פרעות ת"ח ות"ט במאה ה-17 ועוד.

כביטוי לאבלות הלאומית, רווח בתפוצות ישראל המנהג שלא להינשא ושלא להסתפר בימי הספירה (שולחן ערוך אורח חיים סימן תצג. וישנן מסורות שונות מהם הימים המחייבים במנהגי האבלות). אולם בקרב חלק מן הפוסקים (בעיקר מאוחרים ובעיקר בני עדות אשכנז) הלכו והתווספו מנהגי אבלות כגון איסור מחולות, שירה ונגינה, שבאו בעקבות איסורי הנישואין.

כתוצאה מכך יש גם מי שמחמיר בכל נגינה וזמרה, אם לא לצורך מצוה (כפי שהובא בשולחן ערוך בהלכות תעניות אורח חיים סימן תקס ס"ג). למשל, מגן אברהם, פרי מגדים וערוך השולחן (סי' תצג) התירו נגינה ומחולות של מצווה בלבד (ברית מילה, בר מצוה וכד'), כאשר הדבר מקובל, ולא בשמחה של רשות (כולל במסיבת אירוסין). ובעל המשנה ברורה כתב: "בשאר ריקודין ומחולות של רשות בודאי יש ליזהר". שימי לב שהוא אינו כותב שאסור (ואף לא מדרבנן), שכן זהו מנהג בלבד.

אולם חשוב לציין, כי רבים מן המקורות העוסקים באיסור שמיעת מוזיקה בכלל, דנים בתקופת בין המיצרים, או אף לאורך השנה כולה בשל חיוב האבלות על החורבן (סוטה מח, ע"א, רמב"ם תעניות, פ"ה, הי"ד), לפוסקים אלה, איסורי המוזיקה המוכרים לנו מהלכות האבלות מועתקים גם לימי ספירת העומר, שאף בהם ישנה אבלות מסויימת. אך כבר הרמ"א כתב, שלמרות האיסור לנגן בכל ימות השנה כזכר לחורבן, נהוג להקל בשאר הימים, שאינם ימי אבלות. ואכן לצערנו, רובנו לא מקפידים על הימנעות משמיעת מוזיקה במהלך השנה כזכר החורבן.

בנוגע לשמיעת שירים ווקאליים באמצעות מכשירים אלקטרוניים (רדיו, טלפון נייד וכד'), ישנם מתירים, המחלקים בין שירה "חיה" ובין שירה מוקלטת (אגרות משה יורה דעה חלק ב, קלז, ואורח חיים חלק א, קסו,  יחוה דעת חלק ו, לד, חלק ג, ל), וישנם אוסרים (ציץ אליעזר טו, לג, שבט הלוי ח, קכז). יחד עם זאת, רבים מודים ששמיעת מוזיקה מוקלטת מותרת, שכן אינה נחשבת כשירה ממשית, ולא נכללה באיסור המקורי (חלקת יעקב אורח חיים סימן סד), ובדומה לכך איננו יוצאים ידי חובה בשמיעת מגילה דרך הרדיו. מלבד זאת מדובר בדבר שגרתי, שאין בו חגיגיות או שמחה מיוחדת, ולכן היא מותרת בימי הספירה.

ולשאלתך, אם הבנתי נכון את טון הדברים, הצגת את הנושא של 'סעודת-מצווה' כמעין פתרון, שבעזרתו ניתן להתיר איסורים (בדומה לפטור מתענית בכורות בזכות השתתפות בסעודת מצווה). אך המצב מורכב יותר, שכן למרות נטייתי להתיר שמיעת מוזיקה בימי הספירה בארבע אמותיו של אדם, זה שונה כשמדובר באירוע חגיגי רב-משתתפים, שבו מושמעת מוזיקה חגיגית ורועשת.

בתקופה זו של ספירת העומר, וקל וחומר בשנה הנוכחית, כשאנו מצויים במלחמה וישנן מחלוקות בתוך העם, חשוב שאדם לא יוציא את עצמו מכלל הציבור, ויתרכז בשמחתו הפרטית, בזמן שבו מקובל להתכנס פנימה בכובד ראש, ולפעול לתיקון ההתחשבות והכבוד ההדדי, שבהם לקו תלמידי רבי עקיבא.

אמנם, ישנם ימים לאומיים, שנתקנו ע"י הרבנות הראשית כימי שמחה והודאה בתוך הספירה – יום העצמאות ויום ירושלים, ובהם נהוגה שמחה פומבית בשירה ובנגינה. לכן עצתי לך, להזיז את מסיבת יום-ההולדת לאחד משני התאריכים הללו, וכך לא תזדקקי להיתר דחוק, שמבטא זלזול במנהג ובסובבים.

אני מאחלת לך שנים רבות וטובות,

ולכולנו – אהבה, אחווה וכבוד

עידית