האם עלי לקיים יחסים גם כשאני מאד עייפה כדי לעזור לבעלי לא ליפול בשפיכת זרע לבטלה?

שלום הרבנית, 
אפתח בזה שלי ולבעלי יש קשר אוהב ומכבד. אבל עניין אחד קשה לי וזה שמדי פעם (כמה פעמים בחודש) הוא מבקש לקיים יחסים כשאני אחרי יום עבודה מתיש וקשה לי. הוא נזהר מאד של שפיכת זרע והוא אומר שאני גורמת לו להוציא זרע בלילה.
הוא לא מוכן ללכת ליועץ זוגי כי הוא אומר שזה הלכה. למרות שכאשר היה בישיבה הוא דיבר עם הרב בנושא כאשר היה לו צורך להוציא זרע והוא התיר לו בגלל שהיה מקרה מיוחד. 
אתן בתור נשות הלכה מכירות איזה היתר כי זה משגע אותי אני רוצה לשמור עליו כמובן אבל לפעמים קשה לי. תוכלו למצוא לו היתר שאוכל להראות לו שמותר לו להסתדר לבד ולא להעיר אותי מוקדם לפני התפילה או מאוחר בלילה?  אשמח לציטוט מספר מוכר אם יש כי אני לא יודעת אם הוא מכיר את הארגון הנפלא והמחזק שלכם. 

 

תשובה

תודה לך על שאלתך, וטוב שאזרת את האומץ לשאול. 

אקדים ואגיד שהמיניות האידיאלית ביהדות מוצאת את מקומה בין זוג נשוי שמתאחד מתוך אהבה ורצון משותף להביע אותה, כדברי הפסוק "ודבק באשתו והיו לבשר אחד" – גם בגוף וגם בנפש. אך במרוץ החיים והמטלות – פרנסה, הבאת ילדים והטיפול בהם – לא כל מפגש מיני בין בני הזוג יגיע לאידיאל. לפעמים יש עייפות או תסכול, או קשיים אחרים, שמונעים מאחת או שני בני הזוג להיות נוכחים במלואם במפגש המיני המשותף. רוב הזוגות עוברים מידי פעם תקופות שבהן הקשר המיני פחות מגיע לאידיאל, ודבר זה כשלעצמו הוא טבעי והוא חלק מהחיים. 

אך בתור מי שחוקרת וכותבת בתחום המיניות והמפגש עם ההלכה, מה שאת מתארת נשמע לי אחר, ונשמע לי שהשאלה ביסודה היא לא הלכתית, אלא זוגית, ולכן יכול לעזור לכם ייעוץ וטיפול. קיום יחסים לא אמור להיות עול, וגם לא אמור להיות משהו חד-צדדי לאורך זמן, אלא הוא אמור להיות אקט הדדי, המחבר בין בני הזוג ונותן לשניהם כוחות. שוב, לא תמיד האידיאל יהיה נוכח, אבל הוא יהיה שם כבסיס.    

מדברייך עולה החד-צדדיות שנמצאת בקיום היחסים. ברור שכוונותייך טובות, ברצון לעזור לבעלך ולהציל אותו, אך לטווח הארוך אם היחסים הם רק "בשבילו" זה לא יחזיק מעמד, ובסופו של דבר לא יתרום לרקימת הקשר הזוגי שלכם, כי זה ישאיר אותך עם טינה בלב, וכעס כלפי בעלך. דבר אחד שייעוץ זוגי יכול לעשות זה לתאם ציפיות ביניכם ולנסות להביא אתכם למקום יותר של הבנה ושל יחד. אבל גם אם בעלך לא יסכים ללכת לטיפול, עדיין הייתי ממליצה לך ללכת לטיפול לבדך – בע"ה הטיפול יכול לתת לך יותר כיוונים ועצה איך לצלוח את האתגר הזה בדרך המיטבית, ושתרגישי פחות קושי ותסכול באופן יומיומי.

הנושא ההלכתי של הוצאת זרע לבטלה הוא אכן נושא הלכתי – עולה מהמקורות שיש איסור לגברים לאונן (עייני בהרחבות). מדבריך לא היה לגמרי ברור אם את מדברת על אוננות, או רק שבעלך חושש ליציאת זרע בזמן השינה ("חלום רטוב") – אם מדובר על זרע שיוצא בשינה, דבר זה הוא לא אסור. הוא תופעה טבעית שלפעמים מתרחשת, אבל בלי מעשה אקטיבי של בעלך אין בכך איסור. 

אם אכן מדובר באקט של אוננות, האיסור של הוצאת זרע לבטלה זה איסור של בעלך, וזה לא האיסור שלך. זה נקודה שצריך לחדד: אמנם אתם ביחד, ואתם זוג נשוי, אבל יש מצוות שהן לכל אחד מכם לחוד. כמו שבעלך לא אחראי על כך שאת, למשל, תברכי לפני שאת אוכלת, כך את לא אחראית על הוצאת הזרע שלו. ובמיוחד במקרה שתיארת – זה לא שאת נמצאת איתו במגע מיני ואז עוצרת בשלב בו הוצאת הזרע היא כבר מחויבת המציאות, וזה גם לא שאת מגרה אותו סתם כדי להתעלל בו. מה שקורה ביניכם נשמע לא-קשור אליך. אם את הולכת לישון אחרי יום עבודה מתיש, ההתמודדות שמגיעה לבעלך באמצע הלילה או לפנות בוקר היא התמודדות של בעלך עם עצמו. אכן חשוב שיהיה לכם זמן זוגי ביחד כדי להיות באינטימיות משותפת, אבל האתגר של בעלך הוא באמת שלו, ולא נכון להפיל את זה עלייך. 

ומהפן ההלכתי חשוב לי להוסיף עוד נקודה: יש הרבה איסורים בתורה ולא תמיד כל-אחד יצליח לשמור הכל. במיוחד בעולם המודרני עולות הרבה שאלות והתמודדויות שמקשות על שמירת ההלכה כתיקונה. במקרים כאלו, יש מקום לנסות לבחור במה שנקרא "הרע במיעוטו". כאן, עומדות בפני בעלך שתי אופציות לא אידיאליות: האחת היא האוננות והשניה היא להעיר אותך מהשינה שאת זקוקה לה, ובכך לפגוע בך. אין כאן אופציה מושלמת לבחור בה. אך כאשר מדובר בלעבור על מצווה בין אדם למקום או לעבור על מצווה בין אדם לחברו, הבחירה צריכה להיות לעבור על המצווה בין אדם למקום. יש ראיה לכך בספר חסידים, שגם מדבר על מקרה בו אדם חש צורך גדול לפורקן מיני ושואל האם עדיף לו לאונן או לקיים יחסים עם אשתו נדה או אשת איש או אחד מן העריות – והתשובה החד-משמעית של ר' יהודה החסיד זה שעדיף הוז"ל (ראי בהרחבות לתשובה המלאה). בחטא ההוז"ל אין קרבן, החטא הוא מול הקב"ה והאדם יכול לתקן בתשובה, אבל הרבה יותר קשה לתקן חטא בו נפגע הזולת. אמנם כאן לא מדובר במקרה שאת בנידה, אבל מדובר בזמן וסיטואציה שקיום יחסים אינו מתאים לך ופוגע בך, ולכן נראה לי שיש מקום להרחיב את אמירת הספר חסידים גם למקרה שלכם. 

הרמב"ם כותב שקיום יחסים צריך להיות "ברצון שניהם ובשמחתם" (ראי בהרחבות). הרמב"ם מוסיף שקיום יחסים לא יקרה כאשר אחד מבני הזוג "עצבנים" או כשהאישה ישנה או לא מעוניינת. אין זה אומר שבעלך צריך להעיר אותך, אלא שצריך לחכות לזמן שמתאים לשניכם כדי לקיים את היחסים מתוך שמחה ורצון הדדי. אולי איסור הוז"ל יותר מפורסם ומדובר בישיבות, אבל זה לא אומר שזו המצווה הכי חשובה. במקרה שתיארת, ברור ש"ואהבת לרעך כמוך" והצורך בקיום יחסים מתוך שמחה ולא חלילה מתוך איום או אונס – גובר על איסור הוז"ל. על איסור ההוז"ל ניתן לעשות תשובה, ויש הרבה מקורות על תיקון לחטא הזה. אך הרבה יותר קשה  לתקן את הנזק הזוגי הבין אדם לחברו שנגרם מתפיסה שאת ממש משועבדת 24/7 לצרכים המיניים של בעלך. שוב, אין בדברים אלו בכדי להתיר איסור הוז"ל, אלא בכדי להגיד שזה "הרע במיעוטו" במקרה בו אין בחירה מושלמת. ושוב רוצה לעודד אתכם להגיע לטיפול זוגי, כי ברור שיש גם מחירים בכך שבעלך יבחר ב"רע במיעוטו" שכזה לטווח הארוך.

מברכת אתכם בנישואים מאושרים – שתצליחו יחד לצלוח את האתגר הזה ושזה יביא אתכם לבנות קשר יותר עמוק ויותר אמיתי, ושהשכינה תמיד תשרה בבתיכם,

הרבנית ג'ני רוזנפלד

 

 

הרחבות:

רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק כא 

יח) אסור להוציא שכבת זרע לבטלה, לפיכך לא יהיה אדם דש מבפנים וזורה מבחוץ, ולא ישא קטנה שאינה ראויה לילד, אבל אלו שמנאפין ביד ומוציאין שכבת זרע לא די להם שאיסור גדול הוא אלא שהעושה זה בנדוי הוא יושב ועליהם נאמר ידיכם דמים מלאו וכאילו הרג הנפש. 

ספר חסידים (מרגליות) סימן קעו

מעשה באחד ששאל מי שיצרו מתגבר עליו וירא פן יחטא לישכב עם אשת איש או עם אשתו נדה או שאר עריות האסורות לו אם יכול להוציא זרעו כדי שלא יחטא והשיב לו באותה שעה יש לו להוציא שאם א"א מוטב שיוציא ש"ז ואל יחטא באשה. אבל צריך כפרה ישב בקרח בימי החורף או יתענה ארבעים יום בימי החמה.

רמב"ם הלכות דעות פרק ה הלכה ד

אף על פי שאשתו של אדם מותרת לו תמיד, ראוי לו לתלמיד חכם שינהיג עצמו בקדושה ולא יהא מצוי אצל אשתו כתרנגול אלא מלילי שבת ללילי שבת אם יש בו כח, וכשהוא מספר עמה לא יספר בתחלת הלילה כשהוא שבע ובטנו מלא, א ולא בסוף הלילה כשהוא רעב, אלא באמצע הלילה ב כשיתעכל המזון שבמעיו, ולא יקל בראשו ביותר ולא ינבל את פיו בדברי הבאי ואפילו בינו לבינה, הרי הוא אומר בקבלה מגיד לאדם מה שיחו, אמרו חכמים אפילו שיחה קלה שבין אדם לאשתו עתיד ליתן עליה את הדין, ולא יהיו שניהם לא שכורים ולא עצלנים ולא עצבנים, ולא אחד מהן, ולא תהיה ישינה, ולא יאנוס אותה והיא אינה רוצה אלא ברצון שניהם ובשמחתם, יספר וישחק מעט עמה כדי שתתישב נפשה ויבעול בבושה ולא בעזות ויפרוש מיד.  

 

 

 

האם ניתן להתגלח ערב יג כאשר החג מסיים את השלושים לאבלות?

שלום רב. אימא של גיסתי נפטרה שלשום והיא יושבת שבעה עם אחיה. מאחר והשלושים יסתיימו רק בחג הפסח, וערב החג הוא יום שבת, האם בכל זאת האחים יהיו רשאים להסתפר ו/או להתגלח בערב שבת כדי שלא ייכנסו מנוולים לחג, או התספורת ו/או הגילוח יהיו אסורים משום שעד אז לא עבר "שיעור גערה"?

 

תשובה

שלום לך,

ברוך דיין האמת, אני משתתפת בצערכם עם פטירת אמא של גיסתך ומתפללת שהמקום ימלא חסרונכם.

השו"ע כותב: בהלכות חול המועד סימן תקמח סעיף ח – ט, 

סעיף ח: "אם נהג שבעה ופגע בו הרגל, מבטל ממנו גזירת ל'. אפילו חל יום שבעה בערב הרגל, מותר לספר ולכבס בערב הרגל. הגה: וה"ה הרחיצה, לדידן דנוהגין איסור רחיצה כל ל', ומותר לרחוץ  סמוך לערב וא"צ להמתין עד הלילה (הגהות מיימוני ומרדכי והגהות אשירי); ואין צ"ל אם ז' חל יום ח' להיות בשבת ערב הרגל שמותר לספר בערב שבת; ואם לא גילח בערב הרגל, מותר לגלח אחר הרגל שהרי כבר נתבטל ממנו גזירת שלשים; אבל בתוך הרגל לא יגלח, כיון שהיה אפשר לו לגלח קודם הרגל. ואם חל יום שבעה שלו בשבת ערב הרגל, מותר לגלח בחול המועד כיון שלא היה אפשר לו לגלח קודם".

סעיף ט: "הא דרגל מבטל גזירת שלשים, בשאר מתים; אבל באביו ואמו שאסור לספר עד שיגערו בו חביריו, אפילו פגע בו הרגל לאחר ל' יום, אינו מבטל".

בהלכות אבלות, אנחנו רואים שיש הבדלים משמעותיים בין אבלות על "שאר מתים" לעומת האבלות על אביו ואמו. החל במשך האבלות, שנמשכת שנה שלמה וכלה בפרטים הקטנים כמו צורת הקריעה, ובמקרה שלנו אופן סיום אבלות שלושים.

ולכן, אמנם כשהרגל מגיע באמצע השלושים ניתן להתגלח ולהסתפר לפי התנאים שפירט השו"ע בסעיף ח', אך רק בשאר אבלים כיון שהרגל מבטל את ה-30. עם זאת, כשמדובר באבלות על ההורים, חשוב לדייק שהשלושים לא מתבטלים עם הגעת הרגל אלא רק בצירוף של סיום ספירת 30 ורק לאחר מכן הגערה, ולכן לא יוכלו האחים להתגלח ולהסתפר עד אחר סיום ה-30, בין אם מסתיימים במהלך חול המועד או כמה ימים לאחר מכן – הדבר איננו ברור לחלוטין משאלתך ולכן אתייחס כעת לשתי האפשרויות.  

במידה והשלושים יום יסתיימו במהלך חול המועד, ניתן לגעור באחים והם יוכלו לגלח במהלך חול המועד לפי הדין של "אלו מגלחין במועד" כיוון שלא היו יכולים לגלח בערב החג.

למעשה, גם אחרי פסח לא ניתן להתגלח בגלל ספירת העומר (לפי המנהג שנוהגים מנהגי אבלות של ספירת העומר מיד לאחר הפסח) ולכן אם סיום ה-30 הוא בימים שמיד לאחר סיום חג הפסח, ניתן לגעור באחים כמנהג ובהזדמנות הראשונה האפשרית לאחר מכן כנהוג בספירת העומר ניתן להתגלח ולהסתפר, דהיינו בערב יום העצמאות.

בשורות טובות וחג שמח

שירה

 

מקורות:

ירושלמי מועד קטן, ג, עַל־כָּל הַמֵּתִים הוּא אָסוּר בְּתִגְלַחַת עַד שְׁלֹשִׁים. עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ עַד שֶׁיִּשְׁלַח פֶּרַע אוֹ עַד שֶׁיִגְעֲרוּ בוֹ קְרוֹבָיו.

 

שו"ע יורה דעה, סימן ש"צ סעיף א, על כל המתים מגלח לאחר שלשים יום על אביו ועל אמו עד שיגערו בו חביריו: הגה ואין הרגל מהני אם פגע קודם שיגערו בו חביריו (טור)

פתחי תשובה, הנ"ל, סעיף ד

ואין הרגל מהני. כ"כ גם המחבר בא"ח סי' תקמ"ח ס"ט ולקמן סי' שצ"ט ס"ד. ונראה דה"ה דאין הרגל עם הגערה מהני אם פגע קודם שלשים וכן מבואר לעיל סי' שפ"ט ס"ה לענין גיהוץ אמנם בשו"ת נו"ב חלק א"ח סימן י"ד ע"ד השאלה אם הגיע זמן הגערה בחוה"מ האריך בזה וסיים באופן שבחוה"מ ודאי אין להתיר ובערב הרגל אם גערו בו חביריו יותר ראוי להתיר אף תוך למ"ד וכ"ז נראה להלכה ולא למעשה עד אתיישב בדבר עכ"ל. ותימא שלא זכר כלל מדברי הש"ע דסי' שפ"ט הנ"ל דלית דין צריך בושש כי גיהוץ ותספורת שוים. שוב מצאתי בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' קכ"ד שתמה עליו בזה והאריך להביא הרבה פוסקים לאסור וסיים דאותם המורים המקילין בתוך ל' על אב ואם מפאת הרגל וסומכים על הנו"ב הנ"ל יהיה להם אשר להם ואל יהי חלקי עמהם ע"ש. ועי' בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' נ"ג:

באר היטב תקמח ס"ק יא, מי שמת לו אביו או אמו ושלמו ל' יום ביום א' של חג וגערו בו בתוך הרגל מותר לגלח בחה"מ כיון שלא היה יכול לגלח בערב יום טוב. 

 

 

 

 

 

 

 

מותר להגיע לקונצרט של בתי כשאני בשנת אבל?

הבת שלי מנגנת בקונצרט בית ספרי – האם אני יכולה להגיע לקונצרט בשנת האבל?

 

תשובה

ראשית, משאלתך אני מבינה שאת נמצאת בשנת אבל על אחד מהורייך שנפטר ואני משתתפת בצערך. לשאלתך, התשובה היא שאת יכולה להגיע לקונצרט, מאחר ומדובר בנגינה של הבת שלך ובקונצרט בית ספרי, כפי שיוסבר בהמשך. יש לזכור כי בעוד שעל קרובים אחרים תקופת האבל היא 30 יום, על פטירת אב ואם  התקופה היא 12 חודשים. בתקופת האבלות נמנעים, ככלל, מלשמוע כלי שיר, מוסיקה שמנגנת תזמורת. יחד עם זאת, כפי שהסברת בשאלתך, אין מדובר בהליכה לקונצרט "רגיל", אלא באירוע של בית הספר של בתך בו היא משתתפת. אדגיש כי בתחום דיני האבלות קיימים מנהגים רבים וישנה התחשבות בפסקה בצרכים שונים, בעיקר לאחר תקופת 30 הימים הראשונים לאבלות.  

במקרה זה, מקור האיסור הוא איסור על אירוע של שמחה ניכרת או הגעה למקומות שיש בהם שמחה כזו, בתקופת האבל. כך למשל האבל אינו הולך לבית המשתה בתקופת האבל וככלל אינו משתתף בסעודת מרעים. הנחת המוצא היא ששמיעת מוסיקה מכלי זמר ושיר בפרהסיה מהווה אירוע של שמחה בדומה לשמחה של בית המשתה או לזו של סעודת מרעים ולכן ככלל, אבל בשנת האבל נמנע מללכת לקונצרטים וכדומה (יש גם לכך יוצאים מן הכלל כמו למשל השתתפות בסעודת מצווה אך לא כאן המקום להאריך). 

עם זאת, בשאלתך ציינת כי מדובר בקונצרט של בית הספר שבו מנגנת בתך. לכן, מבחינה הלכתית, נראה לי שיש לקחת בחשבון את הנסיבות שציינת וניתן להניח שהעיקר מבחינתך אינו עצם ההנאה והשמחה בשמיעת מוסיקה בקונצרט, אלא החשיבות בנוכחות שלך שם לקשר בינך לבין הבת שלך.

לפיכך, בנסיבות אלו אני מוצאת שיש אפשרות הלכתית להגיע לקונצרט הבית ספרי בו מנגנת בתך על אף היותך בשנת אבל, ואני משאירה לשיקולך האם ניתן לציין בדרך כלשהי בקונצרט עצמו הקדשת דברים או מנגינות לזכרו של הנפטר או הנפטרת. 

בברכה, 

רוית

מקורות:

  • שולחן ערוך (יו"ד, שצ"א, ב'-ג')

על כל מתים נכנס לבית המשתה לאחר שלושים יום; על אביו ועל אמו, לאחר י"ב חודש. ואף אם השנה מעוברת, מותר לאחר י"ב חודש. ומיהו שמחת מריעות שהיה חייב לפרוע אותה מיד, מותר לעשותה מיד אחר שבעה. אבל אם אינו חייב לפרעה, אסור ליכנס לה עד שלושים. ועל אביו ועל אמו, אף על פי שחייב לפורעה, אסור (עד) לאחר י"ב חודש.

הגה: ובחבורת מצוה, כגון שמשיא יתום ויתומה לשם שמים, ואם לא יאכל שם יתבטל המעשה, מותר לאחר שלושים, אבל תוך שלושים אסור לכל סעודת מצוה שבעולם… ומותר ליכנס למילה לאכול שם, אם הוא לאחר שלושים, אף על פי שאין המילה בביתו…

ליכנס לחופה שלא בשעת אכילה, לשמוע הברכות, יש מתירין ויש אוסרין; אלא עומד חוץ לבית לשמוע הברכות. הגה: …ויש אוסרין עד שלושים, וכן נראה לי. ויש מקומות שמחמירין להיות האבל עומד כל י"ב חודש חוץ לבית הכנסת לשמוע הברכות.

  • מועד קטן (כ"ב:)

על כל המתים כולן מסתפר לאחר שלושים יום, על אביו ועל אמו – עד שיגערו בו חבריו. על כל המתים כולן – נכנס לבית השמחה לאחר שלושים יום, על אביו ועל אמו – לאחר שנים עשר חודש. אמר רבה בר בר חנה: ולשמחת מריעות. מיתיבי: ולשמחה ולמריעות שלשים יום! קשיא. אמימר מתני הכי: אמר רבה בר בר חנה, ולשמחת מריעות – מותר ליכנס לאלתר. והא תניא: לשמחה שלשים, ולמריעות שלשים! – לא קשיא; הא באריסותא, הא בפורענותא. 

  • ערוך השולחן סימן שצא 

סעיף א : האבל אסור בשמחה כל שלושים יום. וכך אמרו חכמינו ז"ל על כל המתים כולן – נכנס לבית השמחה לאחר שלושים יום. על אביו ועל אמו – לאחר שנים עשר חודש. ומה נקרא "בית השמחה"? סעודת חתן וכלה (נימוקי יוסף). ובשמחות (פרק תשיעי) תניא:

על כל המתים אסור לילך לבית המשתה עד שלושים. על אביו ואמו – כל שנים עשר חודש, אלא אם כן היתה לשם שמים. עיין שם. ונראה ד"בית המשתה" ו"בית השמחה" הם שני דברים, כדמוכח מתוספתא דמועד קטן סוף פרק שני, דתניא שם לעניין חול המועד: אין מוליכין חלילין לבית האבל, אלא לבית המשתה ולבית השמחה…, עיין שם. אלמא דשני דברים הם. ובירושלמי שלהי מועד קטן איתא: על כל המתים אסור לילך בסעודה כל שלושים יום. על אביו ואמו – כל שנים עשר חודש. אם היתה חבורת מצוה או קידוש החודש – מותר, עיין שם.

סעיף ג : ואיתא בגמרא שם דשמחת מריעות כשצריך ליפרע – מותר בתוך שלושים. אבל שלא ליפרע – אסור. וביאור הדברים: סעודה שעושים רעים ואהובים זה עם זה, שזה עושה סעודה היום ואוכלים כולם אצלו, ולמחר עושה השני ואחר כך השלישי וכן לעולם, ואין בזה שמחה כל כך. ולכן אם הוא חייב לפרוע, שכבר היה אצל חבריו והוא צריך לעשות עתה לזמנם – מותר גם בתוך שלושים. אבל אם אינו חייב לפורעה – אסור לעשותה בתוך שלושים. ועל אביו ואמו אף על פי שחייב לפורעה – אסור כל שנים עשר חודש.

 

מותר להתנדב בשיפוץ בתים בגבול הצפון בחול המועד?

תודה על תשובתך לשאלתי הקודמת בנוגע להתנדבות בעבודה פיזית בתענית אסתר. בזכותה השתדלתי לצום ובאמת היה יום מוצלח מאוד. חשבתי לנסוע שוב בחול המועד וריבוי הדינים בלבל אותי:

  1. האם זה נחשב צורכי ציבור שמותרים אם רוב העבודה היא בבתים פרטיים?
  2. בנוסף, אני לא חושבת שהזכרתי את זה בתשובה הקודמת- רוב התיקונים הם באינסטלציה ומיעוטם באחזקה. מצד אחד זה אינסטלציה זו אומנות, אבל מצד שני זה מקצוע שעסקתי בו בעבר והיום אני כבר לא מתפרנסת ממנו.
  3. זה קיבוץ חילוני, אני לא חושבת שמתאים להגיע לבתים של אנשים ולחלק בין מה שממש דרוש תיקון במועד ומה שלא (לתקן ברז כן, לתלות מדף לא?). ואם בגללי הם מחכים ולא מתקנים לפני החג, אני "מכשילה" אותם?
  4. מניחה שכל תיקון, גם אם הוא לא בדיוק לצורך המועד, יביא לתושבים הנאה במועד…
  5. האם זה דבר האבד אם אני יכולה לקחת חופש רק בחול המועד?

מניחה שיש עוד הרבה שיקולים שלא חשבתי עליהם… סליחה על הבלאגן, אשמח לקבל שוב את חוו"ד.

 

תשובה

שלום וברכה,

אני שמחה לשמוע שתשובתי לשאלתך הקודמת היתה מועילה עבורך, ומקוה שגם הפעם בסיעתא דשמיא אוכל להכווין אותך בטוב.

אתחיל בכך ששאלתך מרגשת מאוד! נשמע שאת כל הזמן מחפשת הזדמנויות לתרום ולעזור לעם ישראל. זה לא מובן מאליו בכלל, ומראה על רגישות גדולה שלך, ודאגה לכלל עם ישראל. אשרייך!

בנוגע לשאלתך, אנסה לתת קריאת כיוון, ולהגדיר מה הן הנקודות שכדאי לברר אותן במציאות, על מנת להכריע במקרה הספציפי.

מסכת מועד קטן עוסקת בהלכות חול המועד, ובאיסור המלאכה שבו.  בנוגע לתוקף איסור המלאכה בחול המועד, ישנה מחלוקת ראשונים, האם האיסור הוא מדאורייתא, ולחכמים ניתנה רשות להקל במקומות מסויימים על פי הצורך; או שהאיסור הוא מדרבנן- משום שחכמים רצו לשוות לימי חול המועד אופי של "מקראי קודש", כפי שנקראו בתורה, ולהבדילם מימי החול.

כך או כך, איסור המלאכה נועד להעניק לימי חול המועד אופי חגיגי, ולהדגיש את פן "המועד" שבהם.

בשל חשיבות המועדים, ועל מנת שלא יהיו כימי החול, אחת מהנחיות הלכות חול המועד היא שאדם לא יכווין את מלאכתו לחול המועד (למשל, שו"ע תקלח, סעיף ו) . ככל הנראה, דווקא משום שבחול המועד אדם פנוי יותר, יש חשש שינצל את ימי חול המועד למלאכות אליהן איננו מגיע בימי החול- ואת הדבר הזה בדיוק, ההלכה מבקשת למנוע.

במובן מסויים- זה בדיוק מה שאת עושה- מכוונת את מלאכתך למועד דווקא. אני מבינה שזה מאחר ואינך רוצה לקחת על חשבונך ימי חופשה עבור עשיית עבודות התנדבות אלו. לפיכך,  נבחן את הגדרות איסור המלאכה בחול המועד, ומתוך כך ננסה לבחון האם בסיטואציה הספציפית שלך, מלאכות אלו מותרות. 

בניגוד ליום טוב ולשבת, איסור המלאכה בחול המועד מצומצם מעט יותר, והותרו חמשת המצבים הבאים (טור סימן תקל, ומשנ"ב תקל ס"ק א) :

 1) דבר האבד (כלומר, אם ייגרם הפסד כספי כתוצאה מהמנעות מהמלאכה)

 2) מלאכה לצורך "אוכל נפש"

3) מלאכה לצורך המועד, כל עוד היא מלאכת הדיוט (ולא מלאכה שבדרך כלל נעשית על ידי איש מקצוע)

4) מלאכה לצורך הרבים, הנצרכת לחול המועד

5) עבודת פועל שאין לו מה לאכול

במצב עליו שאלת, מלאכת אוכל נפש ועבודת פועל עני אינם שיקולים רלוונטיים. נבחן האם השיקולים האחרים מועילים להתיר את ההתנדבות וכיצד.

שיקול נוסף שעולה במספר מקומות בהלכות חול המועד הוא טרחה. כלומר, עד כמה פעולה/מלאכה מסויימת, על אף שאיננה מלאכת אומן, מהווה טרחה. כך, למשל, נאסרה העברת חפצים מבית לבית שלא לצורך המועד (שו"ע תקל"ה, והמשנ"ב שם כותב "משום טרחה").

האם ההתנדבות עונה להגדרת "צרכי הרבים"?

צרכי רבים הותרו במידת הצורך אם אין זמן אחר לעשותם.

השאלה שלך עוסקת בבתים פרטיים, אבל כמובן שיש אינטרס לאומי של חזרת תושבי הצפון לבתיהם וחיזוק ההתיישבות בצפון. יחד עם זאת, אינני בטוחה שאלו הם צרכי הרבים לצורך המועד, שהותרו. הדוגמאות במשנה לצרכי הרבים הן חפירת בורות ודרכים עבור שימוש הרבים במהלך המועד (שו"ע תקמד) כלומר תיקונים נחוצים במרחב הציבורי, לא בבית פרטי.

האם ההתנדבות היא צורך המועד?

שאלה זו תלויה בשאלה האם הבתים הם של תושבים שכבר חזרו לבתיהם, או שמדובר בבתים בהם התושבים טרם חזרו. תיקון של בתים בהם כבר גרים תושבים נראה לי פשוט יותר להגדיר כצורך המועד, מאשר תיקונים בבתים שתושביהם כרגע גרים במקומות אחרים. אמנם עיכוב במלאכות הללו יעכב את חזרתם, אבל לא ימנע את חזרתם לגמרי, ואין בעיה לתקן עבורם אחרי המועד.

האם ההתנדבות היא "דבר האבד"?

המקרה המדובר איננו "דבר האבד" שלך; אולם, אולי ניתן להתיר אם יש צורך למנוע הפסד משמעותי מאדם אחר.  נדמה לי שאם כתוצאה מהעיכוב בחזרה הביתה, התושבים יפסידו מענק מהמדינה או ייגרם להם הפסד כלכלי, אז המקרה יוגדר כ"דבר האבד". צריך כמובן, לבדוק מהי המציאות בהקשר זה.

על אף שלמעשה את מכווינה את מלאכתך למועד, ועל אף שאין כאן "צרכי הרבים" בהגדרה ההלכתית שלהם, יש כאן ודאי אינטרס ציבורי חשוב. על כן נדמה לי שכפי שמלאכת צרכי הרבים לעיתים מותרת על אף שכיוונו מלאכתם למועד (שו"ע תקמד, סעיף ב)  כך גם ההתנדבות שלך אפשרית עקרונית. יש למצוא את הדרך לעזור מבלי לפגום לגמרי באופיים של ימים אלו.

לפיכך-

עבודות של נקיון וסידור פשוטים יחסית אפשר להתיר, בגלל האינטרס הלאומי.

דברים שהם מלאכת אומן (תליה, אינסטלציה וכו)- אם מדובר בבתים בהם לא גרים תושבים, יש להימנע. אם תושבים גרים בהם, מלאכה שנדרשת לצורך בסיסי של המועד (למשל אינסטלציה, בניגוד לתליית מדף) תהיה מותרת (שו"ע תקמ).

אם מחמת העיכוב שייגרם בחזרה לבתים, יאבדו התושבים מענקים או זכויות אחרות מהמדינה, נדמה לי שאפשר להקל יותר, ולקיים כמעט כל מלאכה הנדרשת באופן בסיסי על מנת שהתושבים יוכלו לחזור לבתיהם, תוך ניסיון למעט בטירחה עד כמה שאפשר (שו"ע תקלז, סעיף א). הייתי מחלקת בין מלאכות שקשורות לתיקונים בסיסיים בתוך הבית, לבין עבודות שהן יותר לצורך "מותרות" ונוי, של פנים הבית או החצר – בהן אל תעסקי בחול המועד.

בנוסף לכך, ראוי במקביל להתנדבות הזו לחשוב על דרכים נוספות לציין את החגיגיות שבימי חול המועד. אולי באמצעות השתתפות בתפילות שחרית והלל חגיגיות, לבוש חגיגי, וארוחות מיוחדות. ציון ימי המועד באופנים אלו ראוי תמיד, אולם בהינתן שההתנדבות שלך פוגמת מעט באוירת החג, נדמה לי שהדגשת החגיגיות באופן אקטיבי יכולה להיות משמעותית.

בשאלתך, ציינת את החשש שלך מהצורך לומר לתושבים שאת מבצעת רק עבודות מסויימות ועבודות אחרות לא. אכן זה עלול להיות לא נעים, ייתכן שכדאי לערוך תיאום ציפיות מראש, על מנת להקל על המצבים הללו. אני סבורה שאם את תרגישי שההגבלות על העבודות שאת מבצעת משמעותיות לך, ותורמות לאוירת חול המועד שלך, הדבר יקל עליך לתווך ולהסביר את הענין הלאה.

בע"ה שנזכה לראות בשובם של כל החטופים, ובנצחון על האויביים הקמים עלינו לכלותינו.

בניסן נגאלו, ובניסן עתידין להגאל.

מעיין.

 

 

הרחבה- היתר מלאכה לצורך הרבים במועד

המשנה (א,א) במסכת מועד קטן מתירה לעשות את כל צרכי הרבים במועד:

"…ומתקנין את קלקולי המים שברשות הרבים, וחוטטין אותן, ומתקנין את הדרכים ואת הרחובות ואת מקוות המים, ועושין כל צורכי הרבים…"

הגמרא דנה במשנה זו, ועורכת השוואה בין מלאכה המותרת ליחיד במועד, לבין מלאכה המותרת לרבים.

מסקנת הגמרא היא שליחיד מותר "לחטוט" בור לצורך המועד, אך אסור לו לחפור, גם לצורך המועד.

ואילו לציבור מותר אף לחפור לצורך המועד, ולחטוט- גם שלא לצורך המועד.

הראשונים עוסקים בשאלת הגדרת "חטיטה" לעומת חפירה, ובשאלה מדוע חפירה הותרה לרבים לצורך המועד, וליחיד לא.

נסקור כאן כמה שיטות מרכזיות בראשונים:

הראב"ד (מובא ברא"ש מו"ק א,ו) מסביר שההבדל בין ההיתר לרבים וליחיד, הוא שדווקא בחול המועד יש לרבים פניות לעסוק במלאכות שהן צורך הרבים. ואם לא יתירו לבצע מלאכות אלו במועד, ייתכן ועבודות אלו לא יעשו לעולם.

לכן, לצורך הרבים מותר במועד לבצע מלאכה כמו "חטיטה"- שהיא לא מלאכת אומן, גם אם כרוכה בה טירחה יתירה, והיא נעשית בפרהסיא- אפילו אם הדבר איננו צורך המועד, ואפילו אם כיוונו את מלאכתם למועד!

לעומת זאת, מלאכת אומן הותרה רק עבור צורך הרבים הנצרך למועד.

אצל יחיד, מלאכת אומן לא הותרה כלל, אך מלאכת הדיוט הותרה לצורך המועד.

ההנחה של הראב"ד היא שדבר שהוא צורך היחיד יבוצע לאחר המועד, ואף קל יותר לתכנן שייעשה לפני המועד.

לעומת הראב"ד שמתיר עשיית מלאכה כמו חטיטה, גם אם איננה צורך המועד, עבור צרכי הרבים – הריטב"א (מו"ק ה.) חולק, ולשיטתו גם לרבים הותרה רק מלאכה שהיא צורך המועד. אלא שהגדרת "צורך המועד" רחבה יותר עבור רבים מאשר אצל יחיד. כאשר הגמרא מגדירה שמותר עבור דבר "שאין הרבים צריכים לו"- מסביר הריטב"א שהכוונה היא למעין "מותרות" במועד-  למשל לחטוט  (לרוקן מאבנים שנפלו לתוכן) בורות נוספים על מנת שלא יצטרכו כולם לשאוב מאותו הבור. אבל בכל זאת מדובר ברווחה שתהיה משמעותית לרבים במועד. לעומת זאת דבר ש"רבים צריכים לו"- הוא מסביר כצורך בסיסי, כחפירה של באר חדשה, קרובה יותר.

הרשב"א (שו"ת הרשב"א חלק ד סימן שכו) מעלה הבחנה מעניינת בין היחיד והרבים. לשיטתו המלאכות שהותרו עבור הרבים במועד קשורות דווקא בתיקון של דרכים, ודברים אחרים הקשורים לצרכי הגוף, משום שיש חשש נפשות ללא התיקונים הללו.

ההבדל בין יחיד לרבים נובע מכך שהיחיד יכול להיזהר יותר מסכנות הנמצאות בשטחו, לעומת סכנות בדרכים מהן לרבים קשה יותר להיזהר. לפיכך, כתשובה לשאלה האם מותר להמשיך לבנות בית כנסת עבור הרבים במועד- עונה הרשב"א שאסור, מאחר ולא מדובר בצרכי הגוף שהותרו במועד.

  נראה שהשולחן ערוך (או"ח תקמ"ד) פסק כראב"ד- ומתיר מלאכת רבים לצורך המועד גם במלאכת אומן. אבל במלאכת הדיוט מתיר גם צרכי רבים שאינם צורך המועד. לא משתמע מתוך השו"ע שהוא מחלק בין צרכי הגוף לאלו שאינם, אולם הרמ"א מזכיר במפורש חילוק זה.

בדיון בשאלה זו, אודות התנדבות בבתים בצפון, מצד אחד לא מדובר בצרכי הגוף של הרבים, אלא בהתנדבות בבתים פרטיים. מצד שני, אכן מדובר באינטרס לאומי מובהק. השיקול שהראב"ד מעלה, לפיו ייתכן ומלאכת הרבים אם לא תעשה במועד לא תעשה לעולם, הינו שיקול משמעותי. שכן עיננו הרואות, שאמנם ב"ה ישנם מתנדבים רבים, אך ככל הנראה ישנה עבודה רבה, הדורשת התגייסות של רבים, וחול המועד, בהיותו זמן פנוי יותר- מאפשר את הדאגה לרווחתם של הרבים.

לכן, מצאתי לנכון למצוא את הדרכים להקל היכן שניתן להקל מבלי לפגום לגמרי בימי חול המועד ולהפכם לימי חול.

מקורות:

רא"ש מסכת מועד קטן פרק א סימן ו

ו …וכל אלו אף על פי שהיה טורח גדול ופרהסיא וכיון מלאכה במועד אעפ"כ התיר להם שצרכי רבים אינם נגמרים אלא בשעת הבטלה ומשום דדמי לקדירה דבי שותפי ובשעה שהן בטילין ומתחברין כולן ועושין אם לא יעשה אז לא יעשה לעולם….וא"ת מאי שנא מחפירת בורות שיחין ומערות של רבים דבעינן צורך המועד. התם מפני שהן מלאכת אומן…אבל כל אלו מעשה הדיוט הן. [וזהו] ההפרש שיש בצרכי רבים כי מעשה אומן בעינן שיהא צורך המועד ואם צורך המועד הוא אף על פי שכוונו מלאכתן במועד וטורח גדול הוא מותר והיינו חפירת הבורות שיחין ומערות….אבל במעשה הדיוט לא בעינן צורך המועד והיינו דומיא דחטיטת בורות שיחין ומערות שמותר לרבים ואפילו אינם לצורך המועד וכן היו כל אלו המעשים שבני הרמך ובני דסכותא ונהר בירם אף על פי שלא היו לצורך המועד מעשה הדיוט הן כי החפירה ההיא לא היתה אומנות ואינה דומה לחפירת בורות שצריך לטוח יפה ולהחזיק מימיה ומטעם זה אסור חפירת בורות שיחין ומערות ליחיד ואפילו צריך להם למועד לפי שמעשה אומן הם ולא התירו מעשה אומן אלא לצורך רבים אבל חטיטת בורות שיחין ומערות מעשה הדיוט הוא והתירו ליחיד שצריך לו במועד ולרבים אפילו אין צריכין להם הראב"ד ז"ל:

חידושי הריטב"א מסכת מועד קטן דף ה עמוד א

והנכון כמו שהיה מפרש הרמב"ן ז"ל דה"ק לא שנו אלא שאין הרבים צריכין להם אלא להרוחה בעלמא ומ"מ הרוחה יש להם אפי' במועד ולפיכך חוטטין שלא יצטרכו כולם למלאת ממקום אחד, אבל רבים צריכין להם במועד ואפי' בדוחק כלומר שיהיו המים יותר קרובים להם אפי' חפירה מותר,

שו"ת הרשב"א חלק ד סימן שכו

שאלת צבור שהיו בונים בית הכנסת אם מותר להשלים בחוה"מ =בחול המועד= מפני שיש בו צורך הרבים, או"ד אסור שאפילו לצורך הרבים כל שהיא מלאכת אומן ואינו צריך כל כך במועד אסור, או נאמר עוד כיון שיש בו מצוה מותר

תשובה מסתברא לי שאסור כיון שהיא מלאכת אומן ואינה מלאכת האבד ואינה צריכה למועד שיש להם בית אחר להתפלל שם. או שיש שם בבנוי באותו בית הכנסת מקום להתפלל. ועוד אני מסתפק אם הותירו צרכי רבים במועד במלאכת אומן יותר מצרכי יחיד אלא בדברים הצריכים לגוף בחפירת בורות שיחין ומערות וכיוצ' בהן בהסר' הקוצים מן הדרכים ותיקון הרחובות, שבכל אלה יש בהן צורך רבים לחיותם ולשמור מן הנזקין שאי אפשר לרבים להתבונן בדרכים….

אלמא כל אלו משום חיי נפש התירו אבל לתקן את העיר וחומותיה אף על פי שהם צרכי רבים כל שאין משום חשש נפשות אין מותרים. ובונים ששנינו בתוספת' שהיה כותלו גוהא לרשות הרבים סותרו ובונה אותו משום סכנת נפשות. חומת העיר שנפרצה גודרין אותה. גדרה ונפרצה אין גודרים אותה ואם היתה סמוכה לסתר סותרה ובונה כדרכו. ולפיכך מסתבר לי שאין בונים בית הכנסת ואפי' בית הכנסת של רבים. ואף על פי ששנינו עושים כל צרכי רבים היינו כגון אלו וחפירות בורות

שולחן ערוך אורח חיים הלכות חול המועד סימן תקמד

סעיף א

צרכי רבים מותר לעשותה בחו"ה, כגון לתקן הדרכים ולהסיר מהם המכשולות; ולציין הקברות כדי שיזהרו מהם הכהנים;  ולתקן המקואות. הגה: ודוקא  צרכי רבים כאלו, שהם צריכים א לגוף האדם, אבל שאר צרכי רבים כגון  בנין ב"ה אסור לעשות במועד; והוא הדין דלשאר צרכי מצוה אסור לעשות מלאכת אומן במועד (ריב"ש סימן רכ"ו).

סעיף ב

בורות ומעיינות של רבים שנפל בהם עפר ואבנים ונתקלקלו, מותר לתקנם ואפילו אין רבים צריכים להם עתה, כיון שאינו מעשה אומן; אבל לחפור להם בורות מחדש,  שהוא מעשה אומן, אם הרבים צריכים להם עתה מותר אפילו אם כוונו מלאכתן במועד, ואפילו בפרהסיא ובטירחא יתירתה; ואם אין צריכים להם עתה,  לא יעשו. אבל בורות שיחין ומערות של יחיד אסור לחפור אותם מחדש, ואפילו צריך להם עתה;  ואם היו עשוים כבר, ונתקלקלו, אם צריך להם עתה מותר לתקנם; ואם אין צריך להם עתה אסור לתקנם, אבל מותר להמשיך מים לתוכן אפילו אין צריך להם עתה.