שלום,

רציתי לשאול אם יש בעיה בצפייה בסדרות או סרטים שיש בהם מאפיינים מתרבויות ודתות שונות (כמו למשל אווטאר, שיש בו מאפיינים מתרבות המזרח והדתות במזרח)? יש בזה מרכיב של פנטזיה, אבל כזו שמבוססת על תרבויות ודתות קיימות.

תודה

 

תשובה

שואלת יקרה. 

שאלתך מראה שאת מייחדת מחשבה למעשייך, ומתייחסת ברצינות לתוצאות של עיסוקים שנועדו לרגעים הקלילים יותר של החיים, ועל כך יישר כח!

בקצרה תשובתי היא שהדבר תלוי במרכזיות של התכנים הבעייתיים וכן ברמת ההשפעה של תכנים אלו, עלייך, הצופה בסדרה או בסרט. 

וביתר פירוט: אמנם, ישנן יצירות שיש בהן מרכיבים של עבודה זרה, והן אסורות לצפייה, אך הדבר תלוי במקום שהתרבות האלילית תופסת בתוכן היצירה. האיסור נובע מהמצווה "לא תתורו." אוסיף שמבחינת האיסור "לא תתורו" עולה שהבעייתיות איננה שמורה רק ליצירות הכוללות עבודה זרה אלא גם כאלה שיש בהן תכנים לא רצויים אחרים, כגון אלימות ומין.  

לעניין האיסור להיחשף לתכני תרבות אלילית יש להעיר הערה. הדוגמא שאת נותנת, על סדרה (אווטאר) המבוססת על ערכים של דתות המזרח מעלה את שאלת האיסורים המפורשים בתורה הקשורים בעבודה זרה. כידוע אין מחלוקת בין הפוסקים שהאיסלם איננו דת של עבודה זרה, אבל מעמדה ההלכתי של הנצרות כדת של עבודה זרה נתונה במחלוקת. הרצון שלנו להיות שרויים עם העולם המערבי ב"דרכי שלום" יוצר מוטיבציה הלכתית להקל בעניין זה היכן שאפשר. אך לגבי חלק מדתות המזרח, השימוש הגלוי בסממנים של עבודה זרה לא מאפשר התעלמות מאיסורי תורה מפורשים. 

לשאלתך יש פן נוסף. כיום, אחד האתגרים הגדולים להמשך קיום אורח חיים יהודי דתי מגיע  דווקא מהחשיפה לאורח החיים החילוני. כשאת שואלת האם "יש בעיה" בצפייה בסדרות וסרטים מתרבויות אחרות, את מעלה על הדעת שאלה יותר רחבה. שאלה זו מתקשרת לעצם החשיפה האינטנסיבית לתכנים שאינם עולים בקנה אחד עם המסורת. גם בתכנים אלה יש לעיתים סיכון במידה והם מושכים אותנו לעזוב את דרך אבותינו. הם עלולים להסיט את תשומת לבנו מהעולם האמוני על ידי הצגת אורח החיים החילוני המערבי בצבעים זוהרים, או על ידי הצגת אורח החיים המסורתי באופן שלילי. 

בדיוק כנגד פיתוי כזה מופנות ההמלצות הנשענות על המשפט מפרשת הציצית בקריאת שמע: "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם" (במדבר טו, לט). הסִפְרֵי דורש על פסוק זה "מגיד שהעינים הולכים אחר הלב. או הלב אחרי העינים," והרמב"ם בהלכות עבודה זרה (פרק ב הלכה ג) מסביר שלפעמים העיניים והלב פועלים יחד ומעוררים בנו מחשבות זרות המובילים אותנו להימשך, למעשה,  "אחר הרהורי הלב." בעל ה"נתיבות שלום" מסביר שיש לנשמה שלנו שערים, והם החושים שלנו, הראייה, השמיעה, המישוש, וכו'. כשהתורה מצווה אותנו,  "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ" (דברים טז, יח) היא פונה אלינו בלשון יחיד, למרות שזו מצווה המוטלת על העם כולו. הנתיבות שלום מסביר שהמצווה מופנית ברמה נוספת לכל אדם ואדם. כל אדם יחיד מצווה להעמיד שוטרים ודיינים בשערי נשמתו ולשאול את עצמו אם ה' רוצה שהוא יראה את הראייה הזאת, או ישמע את השמיעה הזאת (ראי הרחבה). 

להלכה אוסר הרמב"ם (שם, הלכה ב) לקרוא בספרים שנכתבו על עבודה זרה (ראי הרחבה), ואפילו להסתכל "בדמות הצורה," כלומר בפסליהם של האלילים "שנאמר "אל תפנו, אל האלילים" (ויקרא יט,ד)." שימי לב שהרמב"ם מבחין בין 'הפנייה' אל האלילים שהתורה מזהירה כנגדה לבין המעשה המגיע עם הפנייה – "שלא ייפנה אחר עבודה זרה; וכל הנפנה אחריה בדרך שהוא עושה בו מעשה, הרי זה לוקה." כלומר, אם הפנייה כרוכה במעשה של עבודה זרה, ה'פונה', נענש על העבירה. אבל אם אין בפנייה מעשה ממשי, והוא נשאר ברמה של "לא תתורו אחרי לבבכם" – כלומר רק בדרך של הרהור, קובע שהרמב"ם ש"אין בו מלקות," אם כי יש בו איסור. 

התוספות לא מפרשים פסוק זה כמו הרמב"ם. לדעתם התורה לא מתכוונת שאין להסתכל בפסלים, ורק מי שמחמיר על עצמו ומכונה "בנם של קדושים" נמנע מכך (שבת דף קמט ע"א ד"ה ודיוקני עצמה אף בחול אסור). בפירושו לרמב"ם מאמץ רבי יוסף קארו את דעת התוספות  כנגד הרמב"ם (כסף משנה שם) ומפרש שהאיסור "אל תפנו" איננו הפניית העיניים אל העבודה הזרה אלא ההתרחקות השכלית או הרגשית מהקדוש ברוך הוא (ראי הרחבה). מכאן שהרמה הרוחנית והאמונית, ולא עצם ההסתכלות הוא הגורם הבעייתי.  גם ספר החינוך במצווה "לא לתור אחר מחשבת הלב וראיית העיניים", (שפז) מפרש את האיסור כפנייה שכלית ממשית אל העבודה הזרה: "ענין לאו זה שנמנענו שלא ניחד מחשבותינו לחשוב בדעות שהם היפך הדעת שהתורה בנויה עליו."

מהשולחן ערוך משתמע שהוא אוסר זאת באופן יותר נחרץ, – "אסור לשמוע כלי שיר של אלילים או להסתכל בנוי אלילים כיון שנהנה בראייה" (שו"ע יורה דעה סימן קמב, טו). אך הרמ"א מעיר במקום שאם אין כוונה,- ניתן להקל בכך. אפשר לדייק מכך שאם ההנאה מהראייה נעשית מתוך כוונה להנות מהעבודה הזרה הדבר אסור. אך אם ההנאה מהראייה מתרחשת תוך כדי פעולה שלא קשורה לעבודה הזרה, ואין הנאה מעצם המראה (או הריח) אין בכך איסור (ראי הרחבה).

עולה מכאן שנראה שעלינו מוטלת האחריות לבחור בדרך המלך. אין ספק שעולה מן המקורות שעלינו להיזהר מאד בתכנים שאנו צורכים מכלי התקשורת. לפי ספר החינוך המצווה "לא תתורו" נוגעת לכל הליכה אחרי תאוות לבנו שעלולים להביא את האדם "לצאת מדרך דעת תורתנו השלמה והנקיה … וכן מי שהוא תר אחר עיניו, כלומר שהוא רודף אחר תאוות העולם". אין ספק שצפייה בהתנהגות שהיא אסורה, יכולה לגרור אותנו לחקות אותה. בנוסף, אנו יודעים היום שתכנים מיניים ואלימים מסויימים גורמים נזקים לחיי הנפש שלנו וליכולת שלנו לבנות מערכות יחסים תקינות. והנה כפי שראינו כבר התורה וחז"ל מלמדים אותנו, שאם אנחנו לא מעמידים גבולות למראה עינינו, הלב שלנו נמצא בסכנה.

בתשובה לשאלתך, הנה כמה עקרונות של "לא תעשי" ולאחריהם הצעה מעשית. 

לא ראוי לצפות בסרט או סדרה המציגים תכנים שיש בהם משיכה חזקה לתרבות אלילית. אפשר לברר קודם מה עוצמת התכנים שאינם ראויים בסדרה מסוימת. הדבר נכון גם לתכנים אלימים ומיניים. גם סרטים שנחשבים איכותיים אם ידוע שהם בוטים – כדאי להימנע מהם. 

לא ראוי לצפות בסדרה שאת מתרשמת ממנה שעיקר התוכן הוא האדרת הדת הזרה ואין במרכזה סיפור אנושי או ביטוי לתכנים שמתיישבים עם תפיסת עולמך ועם עולם התורה. ככלל, אם יש סדרה מסיימת שאת מזהה בעצמך שהיא גורמת לך משיכה לתרבות הזרה, הנוצרית או הבודהיסטית למשל, הגבילי את עצמך  לפחות לתקופה הקרובה ונסי להימנע מלהיחשף לתכנים אלה. 

לעומת זאת, סרטים וספרים רבים מבוססים אמנם על רקע מתרבות אחרת, מדת אלילית או מהתרבות החילונית, אך הם נוגעים בנושאים אנושיים ומשפיעים עלינו לטובה. למשל, מבירור שערכתי הסתבר לי כי  בסידרה אווטאר שאת מזכירה, הסממנים הקשורים לתרבות המזרח אינם מרכזיים לעלילה.לעומת זאת בסדרת ההמשך (קורה), יש לכך יותר בולטות, ואולי ראוי להימנע מלצפות בה. יש די יצירות קולנועיות עם תכנים שפועלים באופן חיובי על עולמנו הרגשי, גורמים לנו לרצות להיטיב, ומחזקים אצלינו ערכים שנטועים במצוות התורה ובהוראות חז"ל, כדוגמת מאבק ברוע ובעוול חברתי. אך גם בנוגע לאלה רצוי להפעיל חשיבה ביקורתית ולשתף הורים, מורים וחברים במה שלמדנו מהם.    

בברכה, 

חנה

 

הרחבה

ישנם כמה פסוקים בתורה שמהם עולה האיסור ללכת בדרכי העמים עובדי האלילים: 

שמות כג, כד:לֹא-תִשְׁתַּחֲוֶה לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם וְלֹא תַעֲשֶׂה כְּמַעֲשֵׂיהֶם  כִּי הָרֵס תְּהָרְסֵם וְשַׁבֵּר תְּשַׁבֵּר מַצֵּבֹתֵיהֶם. 

ויקרא יח ג כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ-מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם-בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ-כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ.

דברים יב כט-ל: כִּי-יַכְרִית ה'אֱלֹהֶיךָ אֶת-הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר אַתָּה בָא-שָׁמָּה לָרֶשֶׁת אוֹתָם–מִפָּנֶיךָ; וְיָרַשְׁתָּ אֹתָם, וְיָשַׁבְתָּ בְּאַרְצָם. הִשָּׁמֶר לְךָ, פֶּן-תִּנָּקֵשׁ אַחֲרֵיהֶם, אַחֲרֵי, הִשָּׁמְדָם מִפָּנֶיךָ; וּפֶן-תִּדְרֹשׁ לֵאלֹהֵיהֶם לֵאמֹר, אֵיכָה יַעַבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת-אֱלֹהֵיהֶם, וְאֶעֱשֶׂה-כֵּן, גַּם-אָנִי.

חז"ל למדו מהפסוק בפרשת הציצית שאנו אומרים בקריאת שמע, שיש גם איסור ליהנות ממראה, קול, או ריח של דברים שקשורים למעשים האסורים: 

במדבר טו, לט: … וּזְכַרְתֶּם אֶת-כָּל-מִצְו‍ֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא-תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר-אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם. 

ספרי, מדרש ההלכה לספר דברים, לומד מכך שמראה העיניים יכול להשפיע על נטיית הלב, וכן על מחשבותנו: 

סִפְרֵי במדבר, פרק טו פסוק לט: 

"… ד"א ולא תתורו אחרי לבבכם מגיד שהעינים הולכים אחר הלב. או הלב אחרי העינים, אמרת וכי [לא] יש סומא שעושה כל תועבות שבעולם. אלא מה ת”ל ולא תתורו אחרי לבבכם מגיד שהעינים הולכים אחר הלב"

בעל ה"נתיבות שלום", רבי שלום נח ברזובסקי אדמו"ר סלונים במאה העשרים, סבור שהאדם מצווה להשתמש בשכלו כדי לעצור גירויים, מראות, וקולות, מלהיכנס אל תוכנו. זאת באמצעות פיקוח של השכל על החושים. 

נתיבות שלום, פרשת שפטים

שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך… אומרו תתן לך בכל שעריך בלשון יחיד, שהרי מצות מינו הדיינים  היא מצוה המוטלת על הרבים… דיש לאדם כמה שערים, שער הראות שער השמע שער הריח שער הדיבור ושער המישוש, וצריך שיעשה אדם בעצמו דיין על כל עניניו ויפקח עינו, וזה שנא' תתן לך לשון יחיד, שמדבר לכל אדם מישראל, שיגדור גדר בכל שעריו… יש הבטה של מצוה ויש ראיה של איסור, וישנם ראיות המותרות, וצריך לדון בכל הבטה לאיזה דין שייכת היא… וכאומרם ז"ל (טור אורח חיים א) עין רואה והלב חומד וכלי מעשה גומרים, שכל אלו המה שערים ויהודי צריך להכניסם לקדושה לעבודת ה'… שכלהשערים יכולים להביא את האדם אל הטוב ויכולים להביאו אל הרע… 

להלכה יש מחלוקת בין הראשונים האם כל הסתכלות על חפצים שקשורים לעבודה זרה אסורה, ובכלל זה ראייה שמלווה לפעולה אחרת, או רק הסתכלות שיש עימה כוונה מיוחדת ליהנות מהעבודה הזרה עצמה. הרמב"ם סבור שיש להימנע מכל סוג של ראייה: 

רמב"ם, משנה תורה הלכות עבודה זרה פרק ב הלכה ב -ג:

[ב] ספרים רבים חיברו עובדי עבודה זרה בעבודתה, היאך עיקר עבודתה ומה משפטה ומעשיה.  ציוונו הקדוש ברוך הוא, שלא לקרות באותן הספרים כלל, ולא נהרהר בה, ולא בדבר מדבריה.  ואפילו להסתכל בדמות הצורה–אסור, שנאמר "אל תפנו, אל האלילים" (ויקרא יט,ד).  ובעניין זה נאמר "ופן תדרוש לאלוהיהם לאמור, איכה יעבדו" (דברים יב,ל)–שלא תשאל על דרך עבודתה היאך היא, ואף על פי שאין אתה עובד:  שדבר זה גורם לך להיפנות אחריה ולעשות כמו שהן עושין, שנאמר "ואעשה כן, גם אני" (שם). 

[ג] וכל הלאוין הללו בעניין אחד הן, והוא שלא ייפנה אחר עבודה זרה; וכל הנפנה אחריה בדרך שהוא עושה בו מעשה, הרי זה לוקה…על עניין זה הזהירה תורה, ונאמר בה "ולא תתורו אחרי לבבכם, ואחרי עיניכם, אשר אתם זונים, אחריהם" (במדבר טו,לט)–כלומר לא יימשך כל אחד מכם אחר דעתו הקצרה, וידמה שמחשבתו משגת האמת.  כך אמרו חכמים, "אחרי לבבכם", זו מינות; "ואחרי עיניכם", זו זנות.  ולאו זה, אף על פי שהוא גורם לאדם לטורדו מן העולם הבא, אין בו מלקות.

לעומת זאת התוספות ובעל ספר החינוך סבורים שרק הסתכלות שמכוונת לעבודת אלילים ולא כל הסתכלות אסורה. הרמב"ם ובעל ספר החינוך מסכימים שניהם שלמרות שהאיסור "לא תתורו" הוא מצווה מן התורה, בית הדין לא מעניש במלקות על עבירה זו, משום שהדבר מתרחש רק במוחו של האדם וקשה לשלוט בכך. 

תוספות, שבת דף קמט עמוד א ד"ה ודיוקני 

ודיוקני עצמה אף בחול אסור. נראה דבשויה לשם עבודת גלולים אמר אבל לנוי מותר כדמשמע מבנן של קדושים דלא הוו מסתכלי בצורתא דזוזא (ע"ז דף נ.) מכלל דאחריני הוו מסתכלי: 

בעל ספר החינוך מגביל את מצוות "לא תתורו" להכוונת שכלינו ולבנו על העבודה הזרה עצמה, ולכן משתמע שלא כל הסתכלות היא אסורה. ספר החינוך מרחיב מצווה זו לכל סוג של מראה עיניים לא ראוי. 

ספר החינוך מצוה שפז – לא לתור אחר מחשבת הלב וראיית העיניים

שלא נתור אחר מחשבת הלב וראית העינים, שנאמר (במדבר טו, לט): "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם".

ענין לאו זה שנמנענו שלא ניחד מחשבותינו לחשוב בדעות שהם היפך הדעת שהתורה בנויה עליו לפי שאפשר לבוא מתוך כך למינות, אלא אם יעלה על לבו רוח לחשוב באותן דעות הרעים יקצר מחשבתו בהם וישנה לחשוב בדרכי התורה האמתיים והטובים. וכמו כן שלא ירדוף האדם אחר מראה עיניו, ובכלל זה שלא לרדוף אחר תאוות העולם הזה כי אחריתם רעה וכדי בזיון וקצף, וזה שאמרו זכרונם לברכה (ספרי שלח), "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם", זו מינות, "וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם", זו זנות, שנאמר (שופטים יד, ג): "וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן אֶל אָבִיו אוֹתָהּ קַח לִי כִּי הִיא יָשְׁרָה בְּעֵינֵי". 

שורש מצוה זו נגלה, כי בזה ישמר האדם מחטוא לה' כל ימיו. והמצוה הזאת באמת יסוד גדול בדת, כי המחשבות הרעות אבות הטומאות, והמעשים ילדיהן, ואם ימות האדם טרם יוליד אין זכר לבנים, נמצאת זאת המניעה שורש שכל הטובות יוצאות ממנה. ודע בני ותהא מרגלא בפומך מה שאמרו זכרונם לברכה (משנה אבות ד, ה), עברה גוררת עברה ומצוה גוררת מצוה, שאם תשית דעתך למלאות תאותך הרעה פעם אחת תמשך אחריה כמה פעמים, ואם תזכה להיות גבור בארץ לכבוש יצרך ולעצום עיניך מראות ברע פעם אחת יקל בעיניך לעשות כן כמה פעמים…

ועובר על זה ויחד מחשבתו בענינים אלו שזכרנו שמביאין האדם לצאת מדרך דעת תורתנו השלמה והנקיה ולהכנס בדעת המהבילים הכופרים, רע ומר. וכן מי שהוא תר אחר עיניו, כלומר שהוא רודף אחר תאוות העולם כגון שהוא משים לבו תמיד להרבות תענוגים גדולים לנפשו מבלי שיכון בהן כלל לכוונה טובה, כלומר שלא יעשה כדי שיעמוד בריא ויוכל להשתדל בעבודת בוראו, רק להשלים נפשו בתענוגים, כל מי שהוא הולך בדרך זה עובר על לאו זה תמיד בכל עת עסקו במה שאמרנו.

ואין לוקין על לאו זה, לפי שאין זה דבר מסוים שנוכל להתרות בו העובר עליו, כי מהיות האדם בנוי בענין שאי אפשר לו שלא יראה בעיניו לפעמים יותר ממה שראוי, וכמו כן אי אפשר לו שלא תתפשט המחשבה לפעמים יותר מן הראוי, על כן אי אפשר להגביל האדם בזה בגבול ידוע. גם כי פעמים אפשר לעבור על לאו זה מבלי שום מעשה, וכבר כתבתי למעלה שכל לאו שאפשר לעבור עליו מבלי מעשה אף על פי שעשה בו מעשה אין לוקין עליו לפי הדומה.

השולחן ערוך פוסק לפי גישת הרמב"ם, אך בהערתו של הרמ"א אנו רואים הד לדעה שמעשה שאין עמו כוונה אינו אסור: 

שולחן ערוך יורה דעה סימן קמב סעיף טו

אסור לשמוע כלי שיר של אלילים או להסתכל בנוי אלילים כיון שנהנה בראייה. 

• הגה ומיהו דבר שאין מתכוין מותר (מצא הגהה בשם רבי ישעיה האחרון ז"ל ועיין ס"ק ל"ד):

 

היי אז אני חוזרת בתשובה ולפני כמה זמן לקחתי על עצמי "לשמור את המניות לחתונה" אני עוד לא שומרת נגיעה לגמרי אבל אני משתדלת שלא להגיע למצבים לא צנועים
ומאז שהתחלתי להגביל את עצמי במיניות נהייתי מאוד אובססיבית לרעיון של חתונה אני כבר לא יודעת אם זה בצורה בריאה על פעם שאני מחבבת או שאני יוצאת עם מישהו הראש שלי ישר הולך לחתונה אני מניחה בגלל שעכשיו זה הדרך היחידה שאני אוכל לספק את הצרכים שלי
אני רוצה להתחיל לשמור נגיעה 100% אבל אני מפחדת שאם אני אגביל את עצמי עוד יותר אני ארד מהפסים לגמרי עם כל הרעיון הזה של חתונה

 

תשובה 

שלום יקרה,

השאלה שלך מאד נוגעת ומרגשת. תחילה – מפני שלקחת על עצמך לעשות שינוי משמעותי בחיים. זה דבר לא פשוט. ושנית  – מפני שאת מודעת לעצמך, ומתבוננת בשינויים שמתחוללים בך פנימה ונוקטת בזהירות. ממש מרגש ומעורר השראה.

אני שומעת ממך שבעקבות בחירתך להגביל את עצמך במיניות את חושבת על חתונה יתר על המידה. נראה לי סביר שייקח זמן להתרגל ולהתאקלם לשינוי כל כך משמעותי, יתכן שעם הזמן זה יעבור לבד. אך עיסוק יתר מכל סוג זה לא דבר רצוי ולכן נחשוב יחד על כמה כיוונים שאולי יסייעו לך לעבור את התהליך בשלום וללא עיסוק יתר. 

יש לכל אדם צרכים. ישנם צרכים בסיסיים מאד כמו הצורך בתזונה, ובשינה. יש צרכים אחרים שאפשר לחיות בלעדיהם אבל איכות החיים עשויה להיפגע. ישנם צרכים שסיגלנו לעצמנו בעקבות הרגלים ואורח חיים. הקטגוריה הראשונה מאד ברורה, אך החלוקה בין בקטגוריה השנייה לשלישית לא תמיד ברורה.
אני רוצה להציע שהצורך במגע, הצורך בהנאה גופנית והצורך בביטוי פיזי הם אולי צרכים שאפשר לחיות בלעדיהם אך החוסר בהם עשוי לפגוע באיכות החיים. יתכן שהצורך במגע מיני, בגיל 17,  נחווה כצורך מכח ההרגל ואורח חיים מסוים. אבל בפועל אפשר בהחלט לחיות חיים מלאים באיכות גבוהה בגיל 17 בלעדיהם, בתנאי שמוודאים שהצרכים שהוזכרו קודם – צורך במגע פיזי שהוא לא מיני, צורך בביטוי פיזי, מוצאים את סיפוקם. למשל, אני מציעה שתנסי לברר בתוך עצמך אם אולי עיסוק בריקוד, באומנות, או בעשיה פיזית אחרת ייתן לך מענה מסוים לצורך בביטוי פיזי ויסייע לך בהתמודדות הזו.

יתכן ועשיה משמעותית גם ללא מרכיב פיזי מובהק יסייע לך. היסח הדעת נתפס לעיתים כהדחקה, אבל במקרים רבים ישנם רגעים שהסחת הדעת יכולה להיות כלי חשוב בהתמודדות עם אתגרים בכלל, ועם עיסוק יתר בפרט. כמובן בשילוב עם הקשבה פנימית ועמידה מול האתגר ברגעים אחרים.

אני רוצה להוסיף שחשוב מאד לזכור שהתפיסה ביהדות היא שמיניות היא דבר קדוש ורצוי, בזמן ובמקום הראויים.

לגבי קשרים עם בחורים – אין איסור לדבר עם בנים, וזה גם לא בהכרח דבר שלילי, אבל יתכן שכרגע כדאי לך להמעיט בהם ולנסות להקיף את עצמך בחברות טובות עד כמה שאפשר.

אני מרגישה שבדור שלנו ישנה מודעות גדולה לרגש. זוהי ברכה גדולה, אך הברכה מביאה איתה גם כן אתגר גדול, כיוון שהמודעות הזו לעיתים מדגישה קושי ועשויה אף לתת לנו תחושה שאנו חלשים ושפוטים של הרגש.

 שמירת נגיעה, עשויה להיות מאתגרת. אפילו מתאגרת מאד, ובמיוחד עבור מי שהדבר חדש לו. יחד עם המודעות לאתגר, וההקשבה לקשיים שכרוכים בו, חשוב בעיני לזכור שיש לנו כוחות ואנו מסוגלים לעמוד בפני אתגרים.

אני רוצה לשתף שאתמול פגשתי שוב קטע של הרב קוק זצ"ל, זהו קטע שהולחן ואולי את מכירה. הוא הרגיש לי מאד קשור לשאלתך ואולי אף יתן לך חיזוק.

הרב קוק אומר: "עלה למעלה עלה, כי כח עז לך. יש לך כנפי רוח, כנפי נשרים אבירים. אל תכחש בם פן יכחשו לך. דרוש אותם – וימצא לך מיד". (אורות הקדש א' ס"ד)

הרב קוק אומר לנו שיש לנו המון כח, כח עז. כנפי רוח. ולעיתים אנו מכחשים בם, בכוחות שלנו. אבל הוא מדגיש שאם נדרוש אותם, את הכוחות שלנו. אם נאמין בהם, הם ימצאו לנו מיד.

מקווה שהייתי לעזר,

מוזמנת ממש להתייחס ולדייק אותי אם לא כדי שאוכל לתת לך מענה שיתאים לך.

בהצלחה רבה.

רחל וינשטיין מדריכת כלות, יועצת הלכה ומדריכת חיי אישות.