איך אפשר לשמור על דיני הטהרה בשינה על מזרון זוגי?

האם ואיך אני יכולה לשמור על דיני הטהרה בשינה על מזרון אחד במיטה זוגית? מוסיפה שאני מקבלת מחזור מעט מאוד.

 

תשובה

שלום,

שאלתך נוגעת להקפדה על דיני הרחקות, שהם הלכות מיוחדות שמסייעות לבני הזוג להימנע מקירבה פיזית מרגע שהאישה נאסרה ועד להשלמת תהליך הטהרה, ויוצרות אבחנה ברורה יותר בין זמני ההיתר וזמני האיסור. שינה במיטות נפרדות היא אחת מדיני ההרחקות הבסיסיות, מכיוון שזהו מרחב זוגי פרטי ואינטימי במהותו, באופנים שונים גם בתקופות איסור וגם בתקופות היתר.

השולחן ערוך כותב כך (יו"ד קצ"ה סימן ו): "לא יישן עמה במטה אפילו כל אחד בבגדו ואין נוגעין זה בזה" ורמ"א מוסיף: "ואפילו יש לכל אחד מצע בפני עצמו ואפילו אם שוכבים בב' מטות והמטות נוגעות זו בזו אסור".

כלומר, בתקופת האיסור על הזוג להימנע משינה יחד במיטה אחת, אפילו אם אינם צמודים אחד לשנייה ושניהם לבושים ומשתמשים בכלי מיטה נפרדים. אלא על בני הזוג לישון כל אחד במיטה משלו, כאשר המיטות אינן נוגעות אחת בשנייה.

הפוסקים דנו בפרטים של דין זה, ובמיוחד בשתי שאלות מרכזיות:

א.      מהן שתי מיטות? האם הכוונה למזרונים נפרדים או למסגרות נפרדות? מה הדין במיטות שיש חלקים מחוברים וחלקים נפרדים?

רוב הפוסקים מתייחסים למיטה בשלמותה, ומזרונים נפרדים בתוך מסגרת אחת רחבה נחשבים כמיטה אחת. עם זאת, לא ראו להחמיר במיטות אשר שתיהן המחוברות לאותו ראש מיטה אם קיימת אפשרות שיהיו מופרדות אחת מהשנייה.

ב.      מהו רוחב המרחק שיש להפריד בין המיטות?

מובא בפתחי תשובה (יו"ד קצ"ה סעיף י"א) הכלל: "דבכל עניין שנוגעים זה בזה אסור אבל בהפרש כל שהוא בין מטה למטה מותר". כלומר, מעיקר הדין יש להקפיד כי המיטות, כולל השמיכות, אינן נוגעות אחת בשנייה וכי ההפרדה ניכרת. יש מן האחרונים שנתנו שיעור כדי הושטת יד או רגל מחוץ למיטה, או מרחק כאמה, שמידות אלו כ- 20-30 ס"מ. מכל מקום, יש להתחשב בתנאים הפיזיים של החדר. כאשר חדר השינה צר, יש להשתדל להרחיק בין המיטות כמה שניתן במגבלות הקיימות.

שני כללים אלו – לישון בשתי מיטות מובחנות ועצמאיות, ושיהיה ביניהם רווח ניכר לעין – ראוי שינחו זוג בבחירת הריהוט לחדר השינה. על כן, יש לחפש מיטות אשר ניתן להפריד ביניהם לחלוטין בתקופות של איסור ולחבר יחד בתקופות של היתר. זוגות הרוצים מיטה רחבה עם מזרון זוגי, יכולים למצוא פתרונות לשינה הנפרדת של אחד מבני הזוג בתקופות האיסור. לדוגמא, מיטה נפתחת (מיטת חבר) או ספה בחדר השינה, או שינה בחדר האורחים בזמנים הנדרשים (כך מציעה ד"ר דינה צימרמן, מדריך להלכות טהרת המשפחה, א:ו). ייתכן שפתרון כזה יתאים לכם, במיוחד שכתבת שהמחזור שלך לעיתים רחוקות.

הפוסקים דנו גם במצב בו בני הזוג נקלעים לסיטואציה שיש ברשותם מיטה זוגית בלבד, כגון כשמתארחים. בעדיפות ראשונה על הזוג לנסות למצוא פתרון לשינה נפרדת, כגון על ידי הורדת מזרון אחד לרצפה או שאחד מבני הזוג יישן על ספה. אם יש שני מזרונים נפרדים המונחים על מסגרת זוגית, ולא ניתן להוריד אחד לרצפה, ישתדלו להרחיק את המזרונים אחד מהשני כמה שניתן. אם אין אפשרויות אחרות והזוג צריך לישון במיטה עם מזרון זוגי, עליהם להניח ביניהם חפץ גדול שיחצוץ ביניהם. בשונה מ'היכר' שמניחים ביניהם בזמן סעודה, במצב של שינה משותפת 'היכר' לא יספיק, אלא יש צורך בהפרדה מוחשית כגון תיק, כרית גדולה, שמיכה מגולגלת, וכד'. יש פוסקים שהגדירו שיש להניח ביניהם חפץ בגובה 30 ס"מ לאורך המיטה שישמש כמחיצה.

 לקריה נוספת ראו: שערי אורה, עמ' 167-168, איש ואישה, עמ' 166, ספר דיני הרחקות, עמ' 57-59 ובפרט הערות השוליים.

בברכה, 

חנה

 

 

מתי צריך לברך "אשר יצר", האם אחרי כל התפנות?

שלום, קורה לי הרבה שכיס השתן שלי לא מתרוקן לגמרי,  ולאחר דקה או מספר דקות,  אני מוציאה עוד קצת.  האם לברך "אשר יצר" פעם נוספת?

תשובה

שלום לך, 

לברכת "אשר יצר" מיוחסת חשיבות רבה במשמעות שלה, כברכת השבח על הגוף הבריא שמתפקד בדיוק מופלא. הברכה מתייחסת לכך שהפתחים השונים שבגוף שלנו נפתחים ונסגרים במידה ובאופן הנכון שאם לא כן לא היה יכול לשרוד. 

השאלה שלך קשורה להבנת משמעות הברכה, כיוון שכך שדרכה נבין באיזה מקרה הברכה רלוונטית ובאיזה מקרה לא. 

בקצרה, התשובה היא שאכן יש לברך בכל פעם שאת מתפנה, אפילו אם מדובר ביציאה מועטת. אלא אם כן, כבר בזמן שסיימת ויצאת מחדר השירותים ההרגשה היא שעדיין יש לך צורך להתפנות, אז אין לברך עד לאחר הפעם הנוספת כיוון שלא הסחת את דעתך מצורך ההתרוקנות. 

כעת ארחיב אודות הברכה ופסק ההלכה ביחס לשאלתך. 

על חובת ברכת "אשר יצר" אנחנו לומדים במסכת ברכות (ס,עמ' ב). בחתימת הברכה חלקו האמוראים ולבסוף נפסק שמברכים כשניהם: "אמר שמואל.. רופא כל בשר. רב ששת אמר מפליא לעשות. א"ר פפא הלכך נמרינהו לתרוייהו רופא כל בשר ומפליא לעשות".

הפרשנים מבררים מהי ה"חכמה" שיצר בה הקב"ה את האדם, והביאו פירושים רבים. רש"י על אתר מלמד שהחכמה מתייחסת ספציפית לפתחים שבגוף (שעל פני הגוף ובתוך הגוף), שאם ייפתח למשל פתח הלב או המעיים ללא שליטה או ייסתם פתח כמו הפה או פי הטבעת האדם לא ישרוד. עוד הוא מוסיף (וגם התוספות) שיש פלא וחכמה בכך שהגוף שמחזיק את הרוח נברא עם פתחים והרוח לא "בורחת" מהגוף. האבודרהם (ברכות השחר, ח-יד), כמו רש"י, מתייחס לחכמה שבפתחים הרבים של הגוף ומוסיף והולך על החכמה שבכל חלק וחלק שבגוף. הוא מפרש "ומפליא לעשות", שנתן חכמה שהגוף יבחין בין הפסולת שיש להוציא לבין הנצרך לו ויש לשמור. 

בעלי התוס' (ברכות שם) מלמדים מתוך המדרש בכיוון אחר שהחכמה היא שהקב"ה ברא את האדם רק לאחר שמזונותיו היו מצויים ועל כן נברא ערב שבת לאחר כל שאר הנבראים. ואילו בחידושי אגדות מפרש שהחכמה מתייחסת לאדם, שהקב"ה ברא את האדם עם חכמה בניגוד לבעלי החיים. 

השולחן ערוך (אורח חיים ו,א), שלא כדרכו, מביא פירוש נרחב לכל מילות הברכה (ראי בהרחבה) והרמ"א מוסיף שיש פלא בכך שהרוח יכולה להיקשר ולהישמר בתוך החומר. 

מתוך רוב הפירושים לא נראה שיש קשר ישיר בין הברכה לבין עשיית צרכים, אלא ברכת שבח כללית על הפעולות המופלאות של הגוף ככלל. אך בפועל פוסקים בעקבות חז"ל בגמרא שאת הברכה מברכים "כל היום כשעושה צרכיו" (שו"ע שם ז,א). ההבנה היא שזוהי ברכה על עצם פתיחת הפתחים ולכן יש לברך אותה בכל פעם שהם נפתחים והאדם עושה את צרכיו. עוד מבהיר השו"ע (שם ד) להלכה וכן את הסיבה: "אין שיעור להשתין מים, כי אפילו לטיפה אחת חייב לברך, שאם יסתם הנקב מלהוציא הטיפה ההיא היה קשה לו, וחייב להודות". 

לשאלתך, בנוסף לכמות הקטנה, ביחס לזמן הקצר שעובר מאז הברכה הקודמת שבירכת ועד להתפנות הבאה אנחנו לומדים שבכל מקרה יש לברך שוב. חוץ ממקרה שבו כאשר יוצאים מהשירותים עדיין מרגישים את הצורך להמשיך את הצרכים, כך שהאדם עדיין לא הסיר דעתו מצרכיו וממילא אסור לברך (כמו שאסור ללמוד תורה) כאשר צריך להתפנות. כף החיים (שם ז, ס"ק ב') מביא שורה של הפוסקים לחייב לצד הפוטרים ומסביר שלא מקילים בספק ברכה במקרה הזה (בשונה מברכות אחרות): "והמנהג עכשיו לברך בכל פעם, יען אינו יודע אם יפנה עוד פעם אחרת, ובלאו הכי הוא מסיח דעתו מזה… ובר מן דין, קיימא לן דכל היכא דפליגי הפוסקים אם מברך אם לא מברך ונהגו העם לברך, אין לומר בזה ספק ברכות להקל, כי המנהג עיקר".

את הדין של המתפנה תדיר לומדים מאדם שמשלשל, וכותב על כך המשנה ברורה (שם ז, ס"ק ב) שאם אדם יודע שיהיה המשך ליציאתיו בעקרון הוא צריך לברך אחר כל יציאה. אך "בשלשול שמרגיש שמיד יצטרך לפנות שנית, אסור לברך, כדלקמן סימן צ"ב שאפילו בדברי תורה אסור".

לסיום הדברים יש לומר שיש המסבירים שיש סגולות רבות בברכה לבריאות הגוף וכפי שראינו יש משמעות רבה בברכה זו. במדרש (תנחומא שמיני סימן ח) לומדים כיצד הברכה משקפת את כל הוויתינו הפיזית כפלא גדול הנתון כולו לעבודת ה' וכלי לעשיית רצונו של ה' יתברך:

"זאת החיה אשר תאכלו" 
זה שאמר הכתוב: לעשות רצונך אלהי חפצתי, ותורתך בתוך מעי (תה' מ ט).
אשריכם ישראל, שבכל אבר ואבר שבכם, נתן מצווה, שמאתים וארבעים ושמונה איברים באדם. ולכך אנו אומרים בכל יום: ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, אשר יצר את האדם בחכמה, וברא בו נקבים נקבים, חלולים חלולים.
חלולים חלולים בגימטרייה מאתים וארבעים ושמונה. הוי, כמנין איברים שבאדם.
בראש, לא תקיפו פאת ראשכם (ויק' יט כז).
בבשר, ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם (שם שם כח).
ועוד מצות מילה, שנאמר, ונמלתם את בשר ערלתכם (ברא' יז יא).

בתפילה לבריאות הגוף והערכהחכמה שבה נבראה, 

רחל

 

הרחבה

שולחן ערוך אורח חיים סימן ו,א

כשיצא מבית הכסא יברך "אשר יצר את האדם בחכמה", שבריאת האדם היא בחכמה נפלאה. ויש מפרשים, על שם שהגוף דומה לנוד מלא רוח, והוא מלא נקבים, כדלקמן בסמוך. ויש מפרשים "בחכמה", שהתקין מזונותיו של אדם הראשון ואחר כך בראו.
"וברא בו נקבים נקבים, חלולים חלולים", פירוש: נקבים רבים, כגון פה וחוטם ופי טבעת, וגם ברא בו איברים רבים חלולים, כמו לב וכרס ומעיים.
"שאם יסתם אחד מהם", כלומר שבנקבים יש נקב אחד, שהוא הפה, שכשהוא במעי אמו הוא סתום, וכשיוצא לאויר העולם הוא נפתח. ואם כשיוצא לאויר העולם היה נשאר סתום, לא היה אפשר להתקיים אפילו שעה אחת. והאיברים החלולים, אם היה נפתח אחד מהם – לא היה אפשר להתקיים אפילו שעה אחת.
ועוד יש לפרש, שגבול יש לאדם שיכולין נקביו ליסתם ולא ימות, וכיון שעבר אותו הגבול – אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת. וכיוון שבכלל הנקבים הם פי הטבעת ופי האמה, ובכלל האיברים החלולים – שאם יפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים – הם כרס ומעיים, שפיר הוי שבח זה מעניין עשיית צרכיו.
ואפשר עוד, שמאחר שאם יוצא לנקביו ביותר עד שאם עבר הגבול – ימות, בכלל "שאם יפתח אחד מהם" הוא, והוי "שאם יפתח אחד מהם" נמי מענין עשיית צרכיו ממש.
"רופא [חולי] כל בשר", על שם שהנקבים שברא בו להוציא פסולת מאכלו, כי אם יתעפש בבטן – ימות, והוצאתו היא רפואה.
"ומפליא לעשות", מפני שהאדם דומה לנוד מלא רוח, ואם יעשה אדם בנוד נקב כחודה של מחט, הרוח יוצא. והאדם מלא נקבים ורוחו משתמרת בתוכו, הרי זה פלא.
ועוד יש לפרש, על שם שבורר טוב המאכל ודוחה הפסולת.

הגה: ועוד יש לפרש שמפליא לעשות במה ששומר רוח האדם בקרבו, וקושר דבר רוחני בדבר גשמי, והכל הוא על ידי שהוא רופא כל בשר, כי אז האדם בקו הבריאות ונשמתו משתמרת בקרבו (דברי עצמו).

 

מה המשמעות של "מודה אני" ונטילת ידיים בבוקר?

היי שלום .
אני בתהליך עדין של התקרבות לברכה, לתפילה, לנשיות שלי בתוך זה.
הגעתי ממקום אתאיסטי ואני מברכת את האפשרות להתקרב.
התחלתי לקרוא את מודה אני, כבר כמה חודשים שאני קוראת ונוטלת ידיים. השבוע נזכרתי בשיעורי התנ״ך כשהייתי ילדה … היה בי כעס שקוראים משהו ועוברים מהר לדבר הבא מבלי באמת להבין אותו עד הסוף. ואיזה יופי ואיזה ברכה שאני מרגישה ככה גם עכשיו.
פתאום הבנתי שאני לא מבינה באמת עד הסוף מה אני קוראת וזה מפריע לי. אשמח אם תוכלו לתת מהידע הנהדר שלכם .
פרשנות למה זה באמת מודה אני וגם – למה אני נוטלת ידיים בעצם ?


תשובה:
שלום לך,
מאד מרגש שאת מגלה את עולם הברכות והתפילות ומוצאת את מקומך בתוכו ואשרייך שאת רוצה לחקור ולהבין את המשמעות והעומק מאחורי מילים פשוטות ומעשים יומיומיים, לכאורה.

אם הבנתי נכון את שואלת על שני הטקסים הראשונים הפותחים את הבוקר עוד לפני התפילה – ברכת "מודה אני" ונטילת ידיים של שחרית. זו שאלה נהדרת מאחר והיום נמשך אחר ראשיתו, אז הצורה בה נפתח אותו תשפיע ותכוון את ההמשך.  

נדמה לי כי שתי נקודות ההתחלה הללו מבטאות כיוונים חשובים המכוונים אותנו לפתיחת היום בצורה מיטבית:
א. הודיה, התפעלות וחוויית אמון  
ב. היטהרות והתכווננות
ובשתיהן יש קשר גם לחוויה של התחדשות.  


א. "מודה אני"

 מוֹדָה אֲנִי לְפָנֶֽיךָ מֶֽלֶךְ חַי וְקַיָּים, שֶׁהֶֽחֱזַֽרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְחֶמְלָה, רַבָּה אֱמֽוּנָתֶֽךָ.

 זוהי תפילה מאוחרת שמוכרת לנו רק החל מהמאה ה-16 (מופיעה לראשונה בספר "סדר היום" שחיבר רבי משה בן מכיר, ממקובלי צפת), אך היא מבוססת על מדרש חז"ל:

"וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר" – כתיב "חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ", אמר ר' שמעון בר אבא: על שאתה מחדשנו בכל בקר ובקר אנו יודעים שאמונתך רבה להחיות לנו את המתים.  (בראשית רבה עח, א)

המדרש מפרש את הפסוק במגילת איכה (ג, כג) -"חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ", כך שבכל בוקר הקב"ה מחזיר לנו את הנשמה שהפקדנו אצלו בערב כאשר הלכנו לישון. מאחר ומצב השינה הוא חוסר אונים ופאסיביות, מעין מוות, "שינה – אחד משישים למיתה" (ברכות נז, ע"ב), אז היקיצה בכל בוקר היא פלא מחודש, מעין תחיית המתים. הפניית התודעה לכך שזה לא מובן מאליו שקמנו בבוקר – מעוררת את תחושת ההתפעמות וההודיה.  

זו נקודת התחלה נפלאה ליום החדש – להכיר בכך שנבראתי לעוד יום של חיים ולהכיר טובה למי שאחראי על כך בחמלתו. למילה "מודה" יש בעברית שתי משמעויות משלימות – להודות בקיומו (הודאה) ולהודות לו (הודיה). הרב קוק מסביר כיצד היכולת להתפעל ולומר תודה מובילה להכרה במקור החיים:  

בביטוי "מודה" ביחוד, משותפת היא להודאה מגזרת תודה, הבאה מתוך הכרת הטובה של המיטיב, ומגזרת התודות והודאה על האמת. והדברים מתאימים זה לזה. צהלת החיים הראשונה, הפוגשת את האדם בהקיצו משנתו ומוצא הוא לפניו עולם מלא וחדש בכל מלואו וטובו, היא מרימה את אור השכל הפנימי להכיר את אור החיים וזיוו ביסודו… (סידור עולת ראי"ה)

הפנייה אל הקב"ה בתור "מלך חי וקיים" נצחי, בניגוד לשבריריות החיים שלנו שהתחדשו זה עתה. מאחר והברכה נאמרת לפני נטילת ידיים, לפני שהספקנו להיטהר ולהכין עצמנו לתפילה, אנו לא מזכירים בה את שם ה' ומשתמשים בכינוי שלו שאינו נוסח של ברכה. (בהמשך התפילה נאמר את ברכת "א-להי נשמה" בעלת רעיון דומה החותמת בשם ומלכות: "ברוך אתה ה'… המחזיר נשמות לפגרים מתים").   

המילים "רבה אמונתך" מבטאות אמון הדדי, את האמון שלנו בו שעתיד לקיים את בריתו, כמו שמסביר רש"י – "גדולה היא הבטחתך ודבר גדול הוא להאמין בך שתקיים ותשמור מה שהבטחת לנו". אך מרגש לחשוב שהן מבטאות גם את האמון של הקב"ה בנו. החזרת הנשמה מדי בוקר, היא מעין מסר שיש לנו תפקיד לממש בעולם דווקא היום. זה מדהים שלא רק אנחנו מודים בקיומו של הקב"ה, אלא גם הוא מודה בקיומנו ומאמין בנו, ואם נרגיש שאמונתו בנו כה רבה, מן הסתם תתעורר בנו התלהבות אל אתגריו של היום המתחדש.
אם כך, תראי כמה יופי יש בהרגל להתחיל את היום בברכה שמבטאת לידה מחדש, חשיבה חיובית, הכרת הטוב, הבעת אמון הדדית שמעניקה ביטחון ותחושת שליחות.

  
ב. נטילת ידיים

בשלב שני לאחר הנכחת התודה והאמון אנו מגיעים לשלב המעשה. הידיים הן האיבר הפועל בעולם וצריך להכין אותן לקראת יום הפעילות החדש ולהבדיל אותן מהלילה שעבר. לאחר הנטילה כבר אפשר לברך בשם ומלכות, כמו שמתארת הגמרא את סדר ברכות הבוקר: "כי משי ידיה לימא (כשרוחץ ידיו יאמר) – ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים" (ברכות ס, ע"ב)

ישנן מספר סיבות שהוצעו לנטילה זו.

לדעת הרא"ש צריך לטהר את הידיים לקראת התפילה, כי במהלך הלילה נגענו במקומות המכוסים, כלומר היינו רק גוף ועכשיו אנו רוצים להתחבר אל הרוח כדי להתפלל – "לפי שידיו של אדם עסקניות הם ואי אפשר שלא ליגע בבשר המטונף בלילה, תיקנו ברכה קודם שיקרא קריאת שמע ויתפלל… דכתיב "ארחץ בנקיון כפי" (רא"ש, ברכות ט).

לדעת הרשב"א זה קשור להתחדשות הנשמה (בהמשך ל"מודה אני"), וצריך להתקדש לקראת היום הצפוי לנו –
"לפי שבשחר אנו נעשים כברייה חדשה דכתיב "חדשים לבקרים רבה אמונתך"… ולפיכך אנו צריכים להתקדש בקדושתו וליטול ידינו מן הכלי ככהן שמקדש ידיו מן הכיור קודם עבודתו" (שו"ת הרשב"א א, קצא). הוא מדמה כל אדם לכהן שפועל במקדש. מעניין לחשוב על טקס הפתיחה לעבודת היום שלנו, כמעין התקדשות של כהן לתפקידו.    

ויש גם סיבה קבלית (זוהר, חלק א', קפד, ב') שבמהלך הלילה שורה על האדם רוח של טומאה וכשהוא מתעורר בבוקר רוח הטומאה מסתלקת מגופו. מאחר והידיים הם קצוות הגוף שלנו – צריך לשטוף מהן את השאריות של הטומאה. נדמה לי שאפשר להבין גם סיבה זו כחלק ממהלך ההתחדשות בבוקר. "רוח הטומאה" היא המפגש שלנו עם המוות, החידלון, חוסר האונים שבשינה. צריך טקס מעשי כדי לנער מאיתנו את חווית החידלון אל עבר חוויה של עשייה חדשה.

ממכלול סיבות אלו נראה שהנטילה היא מהלך של התחדשות, היטהרות והתכווננות גם לקראת התפילה וגם לקראת המשך משימותינו ביום החדש. 

*לגבי אופן נטילת הידיים והטעמים השונים שנאמרו בעניין, תוכלי לעיין בתשובה מורחבת באתר זה.

מקווה שטעמים אלו יאירו לך את מה שהתחלת להנהיג בבוקר ותמשיכי ללמוד ולבחור להביא לחייך ברכה, תודה והתחדשות.  

תמר

 

כיצד להתנהל באירוח בפסח עם מנהגים שונים משלי? מאת: הרבנית מעיין גיל

אני רווקה בגילאי ה20 המאוחרות. לא גרה בבית ההורים כבר כמה שנים טובות, ומסיבות שלא כאן המקום לפרטן, ממעטת מאוד לבקר בבית הורי. ועל כן, יוצא שאני מתארחת הרבה בבתים של אחרים.

לקראת חג הפסח, בכל שנה אני מתלבטת כיצד לנהוג בכל מיני עניינים, בהן מנהג הורי מקשה עלי בעת שאני מתארחת. אשמח לעצתך, כיצד לנהוג לגבי עניינים אלו:

1) בבית הורי לא אוכלים לפתית. האם עלי להקפיד בכך גם בעת שאני מתארחת?

2) בבית הורי מקפידים לאכול מצה שמורה במשך כל החג הראשון של פסח, ולא רק בליל הסדר. האם עלי להקפיד בכך? אם כן, מה לגבי מאכלים העשויים מקמח מצה- כגון עוגות וכדו'?

3) לגבי ביעור חמץ. במידה ואהיה בליל הסדר בבית הורי. האם אני יכולה להשתתף בביעור החמץ שלהם? או שעלי להקפיד להיות בדירה שלי בערב החג על מנת לבער את החמץ שלי בעצמי?

תודה רבה!

 

 תשובה

שלום וברכה,

לפני הכל, אקדים ואומר שאני מבינה מתוך דברייך שמערכת היחסים שלך עם משפחתך הינה מורכבת ואיננה קלה, ואני שולחת כוחות להתמודדות לא פשוטה זו.

בנוסף, נדמה לי שמצבך המשפחתי, בו הינך רווקה וגרה בדירה עם שותפות, גם הוא משפיע על קושי ההתמודדות, מאחר ואת נאלצת להתארח הרבה ולא להישאר בביתך, בו הקפדה על מנהגייך המשפחתיים הינה פשוטה יותר.

יחד עם זאת,  ייתכן ששאלותייך כיצד לנהוג בעת שאת מתארחת יהיו רלוונטיות גם כאשר בע"ה תבני את ביתך ותתארחי אצל אחרים, וגם  כאשר תחליטו על המנהגים בהם תנהגו בביתכם. במצבך הנוכחי מדובר על שינוי זמני מן המנהג המשפחתי, אך לו היית שואלת על שינוי קבוע- ייתכן והיה צורך בהתרת נדרים. (יש להדגיש שהתרת נדרים לא מועילה לגזירת קטניות עצמה, אלא לשאלה מה כלול בגזירה זו). 

 לאחר הקדמות אלו, אעבור לעיסוק בשאלותיך עצמן, קודם כל בקצרה ואחר כך בהרחבה:

1) מאחר ויש המקילים בלפתית, אף לנוהגים באיסור קטניות, נדמה לי שאת יכולה להקל על עצמך בעת שאת מתארחת ולאכול אצל אנשים שמקילים בשמן קנולה המופק מצמח הלפתית. זאת מאחר והלפתית, מצויה כשמן או בתערובת, והיא בטילה ברוב. (ראי בהמשך בהרחבה)

2)  בליל הסדר יש מצוה מן התורה לאכול מצה (רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ו הלכה א)  מצה זו צריכה  לכתחילה להיות מצה שמורה (ראי בהמשך בהרחבה) , מאחר ונאמר: "ושמרתם את המצות" (שמות יב, יז) (שו"ע תנג, ד). למעשה, לאחר ליל הסדר אין מצוה לאכול מצה כלל. אמנם, תלמידי הגר"א (בסדר מעשה רב) מספרים על רבם שנהג לאכול מצה במשך כל ימי החג מאחר וסבר שעל אף שאין מצוה לאכול מצה, יש באכילת מצה במהלך החג קיום של מצוה. על פי הבנה זו של הגר"א, יש הגיון להדר ולאכול דווקא מצות שמורות.

במשפחתך, ישנו מנהג מיוחד, והוא לאכול מצות שמורות דווקא במהלך היום טוב הראשון כולו, ולא רק בליל הסדר. ודאי שניתן להקל בכך, לאחר ליל הסדר, במהלך היום טוב הראשון. מאחר ומטרת המנהג הזה היא להדר בקיום מצוות אכילת מצה, ולא נובע מחשש של איסור, אחרת היו נוהגים במשפחתך לאכול מצה שמורה במשך כל ימי החג. (ואם תבחרי בכך, כדאי לעשות על כך התרת נדרים). אולם, דווקא בפסח, נדמה לי שאנשים מקבלים באהבה מנהגים שונים, בוודאי כאשר אין הדבר דורש מהם מאמץ. לכן אני מציעה לך  להביא איתך, אל המקום בו את מתארחת מצות שמורות עבורך,  ולספר על המנהג המשפחתי שלך. 

 על פי הבנה זו של הגר"א- אין ענין מיוחד לאכול קמח מצה ממצה שמורה, מאחר ולא מדובר על חשש מעירוב חמץ, אלא על רצון להדר במצוות אכילת מצה. ולפיכך, ענין זה רלוונטי רק באכילת מצה ולא מאכלים העשויים קמח מצה.

3)   ודאי שיש עליך חובה לוודא שאין חמץ שאת עוברת עליו בבל יראה ובל יימצא בדירתך. מצוות ביעור חמץ נעשית על ידי נקיון והוצאת החמץ מן הבית, בדיקת חמץ ולבסוף בשריפת החמץ בסוף זמן הביעור, ואמירת נוסח ביטול החמץ. 

אם יש אפשרות שתסעי לחג, רק לאחר ביעור החמץ בבוקר י"ד ניסן, יש עדיפות לכך. אולם, אם הדבר אינו מתאפשר עליך לוודא שאין חמץ בדירתך לפני שאת נוסעת, ולערוך בדיקת חמץ בדירתך בלילה האחרון לשהותך בה, לפני שאת נוסעת לחג. (אמנם, אם את עוזבת את הדירה לפני ליל יד'- לא מברכים על בדיקה זו (רמ"א תלו,א ומשנ"ב ס"ק ד))  וכן עליך לומר את נוסח ביטול חמץ בערב החג.  אולם אין עליך חובה לבער חמץ בשריפה בערב החג, במידה ואין לך חמץ.

                              אאחל לך חג פסח שמח וכשר, ושתצליחי להתארח בטוב ובשמחה.

                                        מעיין.

הרבנית מעיין גיל היא ר"מית בבית המדרש במגדל עוז מאז תשע"ו והיא עצמה בוגרת בית המדרש במגדל עוז. בוגרת האוניברסיטה העברית עם תואר ראשון בכימיה ומחשבת ישראל ותואר שני בכימיה.

 

הרחבה

המנהגים השונים ביחס לאיסור אכילת לפתית 

הרמ"א (או"ח תנ"ג סעיף א) פסק להלכה איסור אכילת קטניות, וכך נוהגים בני אשכנז. לגבי השאלה אילו מינים נכללו בתוך גזירה זו, ישנן דעות שונות באחרונים: הם חלוקים בנוגע לשאלה האם הגדרת קטניות היא בוטנית, וכן בשאלת השימוש- מאילו מינים למשל, נהגו להכין קמח. בנוסף, עולה באחרונים השאלה האם איסור הקטניות תקף רק למיני הקטניות שהיו מוכרים באשכנז בתקופת התקבלות הגזירה, או גם למינים חדשים הקיימים היום. שאלות אלו קשורות גם לשאלת הלפתית (צמח שמהזרעונים שלו מפיקים שמן קנולה) בה משפחתך נוהגת להחמיר כשיטת האבני נזר (או"ח שעג) האוסר שמן זה. 

אמנם, לעומת שיטת משפחתך המחמירה, ישנם פוסקים המתירים שימוש בשמן זה: המהרש"ם כותב בשו"ת שלו (שו"ת מהרש"ם חלק א סימן קפג) שאיסור קטניות תקף רק לגבי מאכלים הנאכלים בעצמם, אולם לגבי לפתית, שממנה מפיקים שמן, ורק כך אוכלים אותה, האיסור לא תקף. ניתן להוסיף על כך, שזהו מין מחודש, שלא הכירו ראשוני אשכנז, ומטעם זה התיר ר' משה פיינשטין (או"ח ג' ס"ג) אכילת מינים שונים של קטניות, וניתן להחיל טעם זה אף על לפתית.

כיצד עליך לנהוג בעת שאת מתארחת? שאלה זו דומה לשאלת אדם הנוהג איסור קטניות המתארח אצל מי שאינו נוהג באיסור זה. במקרה זה ניתן להקל ולאכול דברים שאינם קטניות מובהקות, או תוצרי קטניות או תערובת קטניות ניתן לאכול, וכן אין בעיה בכלים עצמם, מאחר והקטניות בטלות ברוב (שועה"ר תנג, ה), ומאחר וישנם פוסקים המקילים בשמן קטניות (למשל, ר' אלחנן ספקטור בשו"ת באר יצחק יא).  הרב עובדיה דן בשאלה זו בשו"ת יחוה דעת (חלק ה, סימן לב), ומתיר לנוהגים איסור בקטניות להתארח אצל כאלו שאינם נוהגים איסור זה ללא חשש לאכילה מאותם הכלים ומדגיש את  היות התורה "דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום".    

אכילת מצה שמורה 

בשולחן ערוך או"ח תנג סעיף ד' נפסק שהמצות אותן אוכלים לשם מצת מצוה (כלומר- מצות אכילת מצה בליל הסדר) צריכות להיות מצות שמורות -כלומר ששומרים שלא באו במגע עם מים,  משעת הקצירה, או לפחות משעת טחינת הקמח. בשו"ע מופיע בסוף סעיף זה שבשעת הדחק מותר לקחת "קמח מן השוק", כלומר- קמח שאיננו שמור. 

מסעיף זה אנו למדים שיש להשתדל להקפיד לאכול במצת המצוה של ליל הסדר מצה שמורה. אולם, בשעת הדחק כשאיו מצה שמורה, ניתן לצאת ידי חובה גם במצה רגילה. 

מנהג הגר"א היה להקפיד על מצה שמורה במשך כל ימי החג, אולם, אין חובה הלכתית כזו. 

 

ביעור חמץ במקום האירוח 

שאלתך לגבי הצורך להיות שותפה בשריפת  החמץ, תלויה בחקירה מפורסמת של המנחת חינוך (מצוה ט) לגבי מצוות "תשביתו"- האם המצווה היא להגיע למצב בו אין לאדם חמץ, או שיש חובה אקטיבית להשבית את החמץ. המנחת חינוך כותב שבמידה ויש חובה אקטיבית לבער את החמץ, יידרש אדם שאין לו חמץ לקנות חמץ במיוחד על מנת לבערו. אולם, לא פסקו כך להלכה ואף לא נוהגים כך. אמנם- נוהגים לשמור חמץ בליל בדיקת חמץ, על מנת לשרוף אותו בסוף זמן הביעור. 

במקרה שלך, אם אין לך חמץ, הרי שאינך מחוייבת לבער אותו. אם את מעוניינת להשתתף בכל זאת בשריפת החמץ את יכולה להצטרף אל הוריך, ולהיות נוכחת בעת שריפת החמץ שלהם, ואפילו אם תרצי להדר לשיטת המנחת חינוך, לשמור ולהביא איתך, חמץ "שלך". אולם, אין בכך צורך הלכתי כלל.

 

 

 

מקורות לעיון

שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תנג

סעיף א

אלו דברים (א) שיוצאים בהם ידי חובת מצה, א'] א> בחטים ובשעורים ובכוסמין ובשבולת שועל ובשיפון, ((ב) ב> והמנהג ליקח לכתחלה חטים), (מהרי"ל), (ג) אבל א לא ג> באורז (ד) ושאר מיני [א] קטניות, וגם ד> אינם באים (ה) לידי חימוץ ומותר לעשות מהם תבשיל. הגה: * (ו) <א> ב'] ה> ויש אוסרים (טור והגהות מיימוני פ"ה ומרדכי פ' כל שעה). והמנהג באשכנז להחמיר, (ז) ואין לשנות. מיהו פשוט דאין אוסרים בדיעבד (ח) ג'] ו> אם נפלו (ט) תוך התבשיל. (י) וכן ב מותר להדליק בשמנים הנעשים מהם, (יא) ז> ואינן אוסרים אם נפלו לתוך התבשיל. (יב) ד'] ח> וכן ג מותר להשהות מיני קטניות בבית (ת"ה סי' קי"ג). וזרע אקליז"א (מהרי"ל) ט> ואני"ס אליינד"ר אינן מיני קטניות, (יג) [ד] ומותר לאכלן בפסח, כן נ"ל.

שו"ת מהרש"ם חלק א סימן קפג

דדוקא בדבר שעושין ממנו טיבול לאכילה או מעשה קדרה הוא בכלל גזירת קטניות דאתי לאחלופי אבל מין הראפס אינו עומד לשום מאכל ולא לשום טיבול רק לצורך השמן לכ"ע אינו בכלל הגזירה ומותר באכילה.

שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ג סימן סג

אלא שהנהיגו שלא לאכול איזה מינים לא נאסרו אלא המינים שהנהיגו ולא שאר מינים שלא הנהיגו מפני שלא היו מצויין אז, שלכן תפוחי אדמה שלא היו מצויין אז כידוע ולא הנהיגו ממילא לאוסרם אינם בכלל האיסור דאלו מינים שנהגו לאסור אף שיש אותו הטעם ממש דאין למילף ממנהג לאסור גם דבר שלא נהגו לאסור, וכשנתרבו תפוחי אדמה במדינותינו לא רצו חכמי הדור להנהיג לאוסרן, אולי מפני הצורך, ואולי מפני שהטעמים קלושים,

שו"ת אבני נזר חלק אורח חיים סימן שעג

דבר השמן מרעפס אשר הוגד לו משמי שאסרתי אותו על פסח כנים הדברים [עי' להלן סי' תקל"ג]. וראייתי הי' מחרדל שהקשה הטורי זהב סימן תנ"ג סק"א למה אין אוכלין בפסח מאי שנא מעניס. ותי' משום שגדל בשרביטין ודומה לגידול קטניות על כן הי' בכלל גזירת קטניות. הנה דאף שאין עושין מן החרדל מעשה קדירה [שאם הי' עושין ממנו מעשה קדירה לא הי' מקשה מעניס] וכן כתב הרב להדיא [סי' תנ"ג סעי ד']. מכל מקום היא בכלל איסור משום שגדל בשרביטין. והוא הדין רעפס שגדל בשרביטין:

שולחן ערוך הרב אורח חיים סימן תנג

וכן מותר להדליק בשמנים הנעשים מהם (אבל השמנים שאינם נעשים ממיני קטניות מותרים אפילו באכילה) אפילו על השלחן שאוכלים עליו ואין חוששין שמא יפול מהשמן לתוך התבשיל שאף אם יפול לתוכו מעט שמן הרי הוא מתבטל בתוכו ברוב כיון שמנהג איסור זה אינו אלא חומרא בעלמא

שו"ת באר יצחק חלק אורח חיים סימן יא

והא דמבואר באו"ח שם דגם השמנים הנעשים מן הקטניות אסורים, יש לומר דמיירי דלא בררו אותם מקו"פ או דעשו אותם השמנים בפסח, ואף דבררו בפסח עכ"ז הא אסור מחמת הטעם דא"א לבררם ונתערב בפסח דלא נתבטל מקו"פ והוי יבש דניעור בפסח כנ"ל, משא"כ בקטניות על עשיית היי"ש דנתבטל מקו"פ כנ"ל אין לנו להחמיר כלל כנ"ל,

שו"ת יחוה דעת חלק ה סימן לב

בסיכום: מותר לאשכנזים הנוהגים איסור באורז וקטניות בפסח להתארח בבית הספרדים ועדות המזרח שנוהגים היתר באורז וקטניות בפסח, ולאכול מהתבשילים המוגשים לפניהם, אפילו אם הם יודעים בבירור שנתבשל בכלים ההם באותו יום אורז וקטניות. והאמת והשלום אהבו, כי התורה דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.

 

שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תנג

סעיף ד

ד') ד) החטים (כא) שעושים בהם ו'] טו> מצת [ח] מצוה * ג} טוב לשמרן שלא יפלו עליהם מים (כב) ז'] משעת קצירה, * {א*} ולפחות (כג) ז משעת טחינה. * ובשעת הדחק (כד) מותר ליקח (כה) ח <ג> טז> קמח * ח'] יז> מן השוק.

מעשה רב סימן קפ"ה

שבעת ימים תאכל מצות כל שבעה מצוה ואינו קורא לה רשות, אלא לגבי לילה ראשונה שהיא חובה ומצוה לגבי חובה רשות קרי לה. אעפ״כ מצוה מדאורייתא הוא …והיה מחבב מאד מצות אכילת מצה כל שבעה וביו״ט אחרון היה אוכל סעודה שלישית אע״פ שלא היה אוכל שלש סעודות בשאר י״ט מפני חביבת מצות אכילת מצה שזמנו הולך לו ובמוצאי י״ט היה משתדל לטעום חמץ… והיה נמנע לאכול לאחר פסח מצה שיוצאין בה ידי חובתו בפסח וכל זה להיכרא לעשיית המצוה שאין עושין אותה להנאה אלא מפני גזירת הבורא יתעלה שמו:

מנחת חינוך מצוה ט'

והנה לכאורה יש ספק אם המצות עשה היא שיהא החמץ מושבת, ואם יש לו חמץ חוץ מה שעובר על לא תעשה דבל יראה ובל ימצא עובר עוד על העשה, ואם אין לו חמץ אינו עובר בלאו וגם המצות עשה מקיים בשב ואל תעשה, כמו בשבת ויו"ט איכא עשה דשבתון בעשיית מלאכה, ואם עבר ועשה מלאכה עובר בעשה ולא תעשה, ואם לא עשה מלאכה, חוץ מה שלא עבר על הלאו, קיים גם כן מצות עשה דשבתון….

או דילמא דמצוה עליו בקום ועשה דישבית החמץ, ואם אין לו חמץ לא קיים העשה, כמו מי שאין לו ד' כנפות, נהי דאינו עובר, מכל מקום לא קיים המצוה, הכי נמי גם כאן, וכמו התם דמצוה עליו לקנות טלית כדי לקיים מצות השי"ת, הכא נמי מצוה לחזר שיהיה לו חמץ קודם פסח ויבער אותו בי"ג כדי לקיים מצות עשה בקום ועשה…

 

 

 

 

 

האם יש איסור "לפני עיוור" למסור משאבה שקראתי שגורמת נזק? מאת: הרבנית רוית קלך

אני מקווה שהשאלה במקום, יש לי התלבטות מוסרית ואני תוהה אם גם להלכה יש מה להגיד בנושא.

קיבלתי במסירה משאבת חלב חשמלית (אם זה משנה – דו צדדית של חברת לנסינו) יד שנייה. התכוונתי לחטא את החלקים/ לקנות חדשים ולהשתמש במנוע של המשאבה, אבל בדיעבד הבנתי שזה יכול להיות מאוד בעייתית. אני מתלבטת מה לעשות איתה. ראיתי בהרבה מקומות שנשים מחפשות כאלו משאבות למסירה והן אפילו נמכרות ביד 2. השאלה היא האם יש בזה משום "לפני עיוור לא תיתן מכשול", כי אני מעבירה הלאה משהו שלהבנתי יכול לגרום נזק למישהי שלא מודעת לכך. מצד אחד, היום המידע מאוד נגיש באינטרנט וניתן להגיד שכל אחת יכולה לעשות חיפוש ולהחליט מה מתאים לה ולכן היא לא נחשבת "עיוור". מצד שני, יש בלבול בנושא מכיוון שיש משאבות חלב שנועדו להעברה בין משתמשות בבתי חולים, ויש שטועות להשליך מהן לכל סוגי המשאבות.

חשבתי לפרסם את המשאבה למסירה ולכתוב הסתייגות בהודעה שייתכן שהדבר בעייתי ושכל אחת תחליט מה לעשות עם זה, אבל תוהה אם גם במקרה כזה המסירה בעייתית כי גם אם הצד השני עושה זאת במודע יתכן שייגרם נזק בגללי.

 

תשובה

תודה על שאלתך. נראה כי בפרסום חפץ למסירה העניין ההלכתי העולה הוא מידת האחריות שלך על החפץ הנמסר. ציינת מראש כי מדובר במשאבה שהיא יד שניה ובכוונתך לפרסם אותה למסירה במצבה כפי שהיא (כלומר אין את לוקחת על עצמך אחריות כלשהי לטיבה) ואת מעלה חשש שהיא עלולה לגרום לבעיה ויתכן שאישה שתרצה לקבל אותה ולהשתמש בה אינה מודעת לבעיה ולפיכך את שואלת אם יש בכך איסור "לפני עיוור".

ראשית אומר, כי איסור לפני עיוור שנלמד מהפסוק "ולפני עור לא תתן מכשול" (ויקרא י"ט, י"ד) רש"י במקום מסביר: "לפני הסומא בדבר לא תתן עצה שאינה הוגנת לו אל תאמר מכור שדך וקח לך חמור ואתה עוקף עליו ונוטלה הימנו". בספר החינוך מצווה רלב מופיע האיסור בשם "לא להכשיל אדם בחולשתו" (1).

כלומר, יש איסור להכשיל אדם שנמצא במצב של "סומא בדבר" כלשון רש"י-  לתת לו עצה לא הוגנת שהוא לא ידע להתמודד איתה בגלל חולשתו. כמוכן האיסור הוא במצב שבו אני מסייעת לו בעשיית עבירה. 

הגמ' במסכת ע"ז (ו ע"א) (2) בשאלה על האיסור של לא תתן בפני עיוור מכשול מביאה ברייתא שמי שמושיט לנזיר (שאסור לו לשתות יין במשך ימי נזירותו) כוס יין ומי שמושיט אבר מן החי לבן נוח עובר על איסור זה. אפשר למצוא זאת בימינו למשל בשאלה שנשאל הרב עובדיה יוסף- האם בעל מסעדה כשרה רשאי לספק מאכלי בשר ללקוחות גם בתשעת הימים למרות שהמנהג הוא שלא לאכול מאכלי בשר בימים אלו? (3)  

כמו כן מגמרא זו נלמד שהאיסור "לפני עיוור" חל רק במקרה בו עזרתו של הזולת היא המכשול שהביא לכך שהאדם יעבור על האיסור והאדם לא יכול היה להגיע למכשול בלי העזרה. הדבר נקרא "תרי עברי דנהרא" שמשמעו שהאדם שעלול לחטוא נמצא בצד אחד של הנהר והעבירה בצידו השני (כמו למשל בנזיר וכוס היין). האדם המסייע (שהושיט לו את כוס היין לצד השני של הנהר) הוא זה שמאפשר לו לעבור על האיסור. 

כך גם הובא להלכה למשל בשו"ע, יורה דעה בסימן קנא איסור למכור לעכו"ם דברים שונים שעלולים לשמש לעבודה זרה מאחר ובן נוח מוזהר על עבודה זרה חל איסור "בפני עיוור". הרמ"א מגיהה במקום שאין איסור "בפני עיוור" אם הגוי היה יכול לעבור את העבירה גם ללא עזרת ישראל במכירת אותם דברים.  (4)

כלומר במקרים רבים "בפני עיוור" הוא איסור המסונף לאיסור אחר ויש לבחון האם המעשה שאני עושה (במקרה זה ישראל שימכור לגוי דברים המשויכים לעבודה זרה/ הכוס של יין שאני מושיטה לנזיר) יביא לכך שהגוי יכשל בעבודה הזרה/ הנזיר ישתה את היין.

כפי שראינו בגמרא וברמ"א, הפוסקים הדגישו שבמרכיבי איסור "בפני עיוור" יש גם את הזמינות של המכשלה – אני מזמנת דבר שחברי לא יכול היה להשיג בלעדיי והוא הגורם הישיר למעשה כשלון וגם מרכיב הזמן -כישלון סמוך לזמן בו עשיתי את מעשה המכשלה. (כך למשל בשו"ת ישרי לב הרב יוני רוזנצוויג קלא -קמא)

לענייננו, יש לברר האם מדובר בעיוור? והאם מדובר במכשלה?

לעניין "העיוור"- את מציינת שהמידע שהובא לידיעתך הוא מידע פומבי "נחלת הכלל" שכל אחת יכולה להשיג אותו ונראה כי אין סיבה להגדיר את אותה אשה שרוצה במשאבה בגדר "עיוור".

לעניין המכשלה- כפי שאני מבינה אין מדובר כאן בחשש מפני איסור (למשל חשש שישתמשו במוצר בשבת) אלא בחשש שהמוצר עצמו שאת מעוניינת לפרסם למסירה (משאבת חלב אם ביתית) עלול להביא לידי נזק על בסיס הפרסומים שהובאו לידיעתך ובגינם את נמנעת מלהשתמש בה. כלומר החשש הוא מפני זה שהמוצר עצמו יגרום לתקלה. כפי שציינת מוצרים כאלה (משאבות חשמליות ביתיות יד שניה) נמצאים זמינים לכל מי שחפצה בכך בין בתשלום ובין למסירה ואף אם היה חשש לאיסור "בפני עיוור" את אינך הגורם היחיד המציע מוצר כזה.  

יש לשים לב שקיים מידע רב ברשתות החברתיות שיכול להיות שונה וגם סותר שהוא נגיש לציבור ואין סיבה שאת תקחי אחריות על מה שמתפרסם וכל אישה תחליט בעצמה  איזה פרסומים היא מקבלת כנכונים. 

לסיכום מהעולה לעיל, איני סבורה שמדובר באיסור "בפני עיוור", אך טוב תעשי אם תפני את תשומת הלב במודעה לכך שיש פרסומים לפניהם מומלץ שלא להשתמש במוצר זה ובזה עשית את שלך לעניין "ואהבת לרעך כמוך" ולעניין "ועשית הטוב והיישר" וכל מי שתחפוץ במשאבה הזו למרות הדברים שכתבת עושה זאת על אחריותה הבלעדית.

רוית

הרבנית עו"ד רוית קלך מוסמכת לרבנות מטעם "כולל דעה" במדרשת לינדנבאום והיא ממשיכה ללמוד בכולל כעמיתה. הרבנית רוית עסקה בעבר בעריכת דין עם מומחיות בתחום הבינלאומי במחלקה המשפטית של התעשייה האווירית לישראל בע”מ.

 

הערות:

(1)  ספר החינוך רלב: לא להכשיל בני ישראל לתת להם עצה רעה,  אבל ניישר אותם כשישאלו עצה, במה שנאמין שהוא יושר ועצה טובה, שנאמר (ויקרא יט, יד): "ולפני עור לא תתן מכשול". ולשון ספרא [1], לפני סומא בדבר והיה נוטל ממך עצה אל תתן לו עצה שאינה הוגנת לו. ואמרו זכרונם לברכה אל יאמר אדם לחבירו מכור שדך וקח חמור, והוא עוקף עליו ונוטלה הימנו. וזה הלאו כולל כמו כן מי שיעזור עובר עבירה, שהוא מביא אותו שיתפתה בזולת זה לעבור פעמים אחרים עוד. ומזה הצד אמרו זכרונם לברכה (ב"מ עה, ב) במלוה ולוה בריבית ששניהם עוברים בלפני עור וגו'. 

שורש המצוה ידוע, כי תיקון העולם ויישובו הוא להדריך בני אדם ולתת להם בכל מעשיהם עצה טובה. 

 

(2)     ע"ז ו: איבעיא להו משום הרווחה או דלמא משום (ויקרא יט, יד) ולפני עור לא תתן מכשול למאי נפקא מינה דאית ליה בהמה לדידיה אי אמרת משום הרווחה הא קא מרווח ליה אי אמרת משום עור לא תתן מכשול הא אית ליה לדידיה וכי אית ליה לא עבר משום עור לא תתן מכשול והתניא אמר רבי נתן מנין שלא יושיט אדם כוס של יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח ת"ל (ויקרא יט, יד) ולפני עור לא תתן מכשול והא הכא דכי לא יהבינן ליה שקלי איהו וקעבר משום לפני עור לא תתן מכשול הב"ע דקאי בתרי עברי נהרא דיקא נמי דקתני לא יושיט ולא קתני לא יתן ש"מ

( 3)  הרב עובדיה יוסף,  שו"ת יחוה דעת חלק ג סימן לח

שאלה מבעל מסעדה כשרה: האם מותר לו לפתוח המסעדה ולספק מאכלי בשר ללקוחות הרגילים אצלו, גם לאחר ראש חודש אב, אף על פי שאסור לאכול אז מאכלי בשר, שאם לא יעשה כן ילכו הלקוחות שלו למסעדה אחרת ולא ישובו אליו עוד, או על כל פנים יש בזה משום לפני עור לא תתן מכשול? 

תשובה: .. ומנהג ארץ ישראל להחמיר שלא לאכול בשר מראש חודש אב עד מוצאי תשעה באב, …ולכאורה לפי זה יש מקום לומר שהמגיש מאכלי בשר ללקוחות יהודים במסעדה שלו, עובר משום לפני עור לא תתן מכשול, ואף על פי שאמרו במסכת עבודה זרה (ו' ע"ב) שאיסור לפני עור לא תתן מכשול אינו נוהג אלא בדקאי בתרי עברי דנהרא, כלומר, שאין כל אפשרות לאדם לעבור העבירה אלא על ידי זה שמכשילו בכך, אבל אם העובר על האיסור יכול לעשות זאת בלעדיו, אינו עובר מן התורה משום לפני עור לא תתן מכשול, וכאן הרי יש עוד מסעדות אחרות המספקות גם מאכלי בשר לכל דכפין, אולם המשנה למלך (בפרק ד' מהלכות מלוה ולוה הלכה ב') כתב, שזהו דוקא אם יוכל לעבור על האיסור מבלי שתהיה יד ישראל באמצע, אבל אם לא יימצא דרך לעבור אלא על ידי שישראל אחר יספק לו את האיסור, כיון שגם הישראל האחר מוזהר משום לפני עור לא תתן מכשול, לא נפקע האיסור בכך. ..מכל מקום יש לצרף בזה דעת הרמב"ן שהובא בהר"ן (סוף פרק קמא דעבודה זרה), שאם יכול לעשות האיסור בעצמו, אין איסור כלל משום לפני עור לא תתן מכשול, ואפילו מדרבנן.… לכן יש מקום להקל בזה כשיש צורך של פרנסה כמו בנידון דידן. ובעצם הדבר שהרבנות הראשית מרשה למסעדות כשרות לספק בשר ללקוחותיהם בימים אלה, כבר כתב בשו"ת הרי בשמים חלק א' (סימן נ"ח) שנהגו להקל בזה, שאם לא כן יש חשש שיבואו לאכול בשר נבלות וטרפות במסעדות לא כשרות. ואף על פי שיש רבים החולקים על היתר זה, הנח להם לישראל. בסיכום: מותר לישראל בעל מסעדה כשרה לספק מאכלי בשר ללקוחותיו גם אחר ראש חודש אב, ובפרט אם יש מקום לתלות שהלקוח אינו בקו הבריאות. ואם אפשר להגיש בשר עוף, עדיף יותר מאשר להגיש בשר בהמה, כמו שאמרו (בחגיגה דף ח' ע"א) שאין שמחה אלא בבשר בהמה. וכמבואר באחרונים. ויהי רצון שנזכה לראות בנחמת ציון וירושלים בקרוב אמן ואמן.

 

(4)        שו"ע יו"ד סימן קנא א:  דְּבָרִים שֶׁהֵם מְיֻחָדִים לְמִין מִמִּינֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁבְּאוֹתוֹ מָקוֹם, אָסוּר לִמְכֹּר לְעוֹבְדֵי אוֹתָן עֲבוֹדוֹת כּוֹכָבִים שֶׁבְּאוֹתוֹ מָקוֹם. …וְאִם פֵּרֵשׁ הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁהוּא קוֹנֶה אוֹתָם לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, אָסוּר לִמְכֹּר לוֹ אֶלָּא אִם כֵּן פְּסָלַן מִלְּהַקְרִיבָן לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים.

הַגָּה: אָסוּר לִמְכֹּר לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים מַיִם, כְּשֶׁיּוֹדְעִים שֶׁרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת מֵהֶם מַיִם לְהַטְבִּיל (תא"ו ני"ז).

 הָיוּ מְעֹרָבִים דְּבָרִים הַמְיֻחָדִים עִם דְּבָרִים שֶׁאֵינָם מְיֻחָדִים, כְּגוֹן לְבוֹנָה זַכָּה בִּכְלַל לְבוֹנָה שְׁחֹרָה, מוֹכֵר הַכֹּל סְתָם וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא יְלַקֵּט הַזַּכָּה לְבַדָּהּ לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.

הַגָּה: וְדַוְקָא לְכֹהֵן (עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים) אוֹ לְגּוֹי שֶׁחֶזְקָתוֹ שֶׁיַּקְטִיר הַלְּבוֹנָה לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, אֲבָל לִסְתָם גּוֹי, שָׁרֵי. יֵשׁ אוֹמְרִים הָא דְּאָסוּר לִמְכֹּר לָהֶם דְּבָרִים הַשַּׁיָּכִים לַעֲבוֹדָתָם, הַיְנוּ דַּוְקָא אִם אֵין לָהֶם אֲחֵרִים כַּיּוֹצֵא בוֹ אוֹ שֶׁלֹּא יוּכְלוּ לִקְנוֹת בְּמָקוֹם אַחֵר, אֲבָל אִם יְכוֹלִים לִקְנוֹת בְּמָקוֹם אַחֵר, מֻתָּר לִמְכֹּר לָהֶם כָּל דָּבָר (מָרְדְּכַי דפ"ק דע"ז). וְיֵשׁ מַחְמִירִין. וְנָהֲגוּ לְהָקֵל כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה, וְכָל בַּעַל נֶפֶשׁ יַחְמִיר לְעַצְמוֹ (ר"ן שָׁם וּבְתוֹסָפוֹת וַאֲשֵׁרִ"י והגמ"ר פ"ק דְּשַׁבָּת לְדַעַת הָרַב).

 

 

 

האם ישיבה מעורבת של נשים וגברים מותרת בחתונה?

אשמח לדעת האם ראוי בחתונות לעשות ישיבה מעורבת כדי שניתן והכלה יהיו ביחד

תשובה

שלום,
אפתח בברכה ותפילה על כל עם ישראל שנצא מימי "בין המיצרים" הארוכים שאנו נמצאים בהם, ונזכה להרבה שמחות של שיבת החטופים לביתם, ושל זוגות נישאים ובניין בתים בישראל. בעזרת ה'. 

אשיב תחילה בקצרה. שאלת הישיבה המעורבת נוגעת בעיקרה להערכת האווירה באירוע. כבר אצל חז"ל מצאנו שבענייני מצווה משמעותיים, כמו אכילת קרבן פסח, לא הפרידו גברים ונשים. בשמחות ואירועים המוניים, כמו שמחת בית השואבה, היתה הפרדה.

ביחס לשאלת הישיבה המעורבת בחתונה אין על כך איסור מפורש, אולם יש מי שמתירים רק בדיעבד ויש מי שמתירים מלכתחילה, אבל מדגישים את החשש של קלות ראש והרהורי עבירה במצבים של שמחה מרובה.

כעת אפרט יותר ונפתח את הדיון בשאלה האם לגברים ונשים מותר לשבת ביחד בסעודה רגילה.

חז"ל כותבים במשנה במסכת ברכות (פרק ז משנה ב):  "נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהם". ומכאן שאין איסור לאכול יחדיו, אלא רק לא להצטרף לזימון. במסכת פסחים (פרק ז משנה ב, ופרק ח משנה ז) אנו למדים שאת קרבן פסח אכלו בחבורה אחת גברים ונשים, אך לא נשים, עבדים וקטנים ללא גברים. כלומר לפי המשניות מותר לאכול יחדיו גם בסעודה רגילה וגם בסעודת מצווה.

מנגד אנו לומדים במסכת סוכה על שמחת בית השואבה (פרק ה משנה א): "… במוצאי יו"ט הראשון של חג ירדו לעזרת נשים ומתקנין שם תיקון גדול", ומסבירה הגמרא מה הוא אותו "תיקון גדול" (סוכה נא, ב): "… בראשונה היו נשים מבפנים ואנשים מבחוץ והיו באים לידי קלות ראש, התקינו שיהו נשים יושבות מבחוץ ואנשים מבפנים. ועדיין היו באים לידי קלות ראש, התקינו שיהו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה" – כלומר התיקון הוא שלא תהיה ישיבה או עמידה מעורבת של גברים ונשים, והסיבה היא – חשש מ"קלות ראש", ומסבירה הגמרא (שם) שהחשש הוא ש"עוסקים בשמחה ויצר הרע שולט בהם…"

במסכת קידושין (דף פא) אנו לומדים שהאמוראים אביי ורבא יצרו מחיצה מכלי חרס או מקנים כדי להפריד בין הגברים לנשים בעת דרשה, ומסבירים בעלי התוספות: החשש הוא ש"נותנים עין זה בזה"… מכאן נשאל האם נדרשת הפרדה גם בעת סעודה?
בתשובות הגאונים (סוכה סימן קפט) אנו לומדים ש"אסור לא לאדם להתערב עם הנשים בסעודה חוץ מאחותו, אחות אמו, אחות אשתו, וזאת על מנת שאשתו תהיה בסעודה כדי לשמור אותו מן העבירה".

הרמב"ם, הטור והשולחן ערוך לא פסקו כך. אבל, בשולחן ערוך (אורח חיים תקכט, סעיף ד) נפסק שנדרשת הקפדה גדולה בעת שמחת החגים:
"חייבים בית דין להעמיד שוטרים בשלושה רגלים, שיהיו משוטטים ומחפשים בגנות ובפרדסים שלא יתקבצו שם לאכול ולשתות אנשים ונשים ויבואו לידי עבירה… (על פי לשונו של הרמב"ם. הלכות יום טוב פרק ו הלכה כ"ב). ומסביר ה"משנה ברורה" שסיבת הדבר: "מפני שברגל מצוי הקלקול ביותר".

מן המקורות עד כה אנו למדים מפוסקי הדורות על החשש שעירוב נשים וגברים עלול להביא לידי עבירה, או הרהורי עבירה.

ומה בקשר לסעודת נישואין?
יש מי שפסקו שאסור לברך ברכת "שהשמחה במעונו" אם יושבים במעורב בסעודת החתונה. (למשל בספר חסידים סימן שצג. פסיקה זאת מצוטטת אצל פוסקים נוספים), אולם אין איסור כזה ברמב"ם, ולא בשולחן ערוך. פוסקים אחרים (שדבריהם מובאים ב"פתחי תשובה" אבן העזר סימן ס"ב, סעיף יח) כותבים שכיום איננו מקפידים על ישיבה בנפרד, משום שבשגרת החיים שלנו היום, גברים פוגשים בנשים ומסתכלים עליהן כבדרך שגרה ולא מתוך הרהורים אסורים, ולכן אין חשש. בעל ה'לבוש' (לקוטי מנהגים ל"ו) העיד: "ואין נזהרים בזה עכשיו. ואפשר משום שעכשיו מורגלות הנשים הרבה בין אנשים ואין כאן הרהורי עבירה מרוב הרגלן" (מובא ביביע אומר או"ח ח"ו סי' י"ג). הרב עובדיה יוסף פסק (שם)  שמלכתחילה יש לשבת בנפרד, אבל בדיעבד ישיבה מעורבת מותרת.

לשיטת הרב משה פיינשטיין  (אגרות משה או"ח ח"א סימנים ל"ט-מ"ד, וח"ג סימנים כ"ג-כ"ד) המחיצה בבית המקדש ובמקום תפילה נועדה למנוע קלות ראש, דהיינו, מניעת אפשרות של נגיעה או שיחה בדרך של קלות ראש בין איש לאשה, כפי שנעשה במקדש בשמחת בית השואבה, אך לא בהתכנסות של רשות, כמו בחתונה, כפי שאכלו ביחד את קרבן הפסח. לדעתו אין קשר בין מחיצה מסוג זה לאיסור ההסתכלות בנשים, אשר מוטל על כל יחיד בכל הקשר, ולא על הרבים. כלומר, אדם צריך להקפיד על עצמו גם ברחוב ולא רק בעת התכנסות רשמית, גם ללא מחיצה. עם זאת, ודאי שמעבר לחיוב מחיצה בבית המקדש ובבית הכנסת, צריך למנוע קלות ראש והסתכלות אסורה בכל התכנסות של אנשים ונשים, במידת האפשר. לכן, במקום שהנשים אינן מתלבשות בצניעות, או שיש חשש לקלות ראש יותר מאשר ברשות הרבים סתם, יש מקום להחמיר ולהפריד את הנשים מהגברים. אבל דבר זה מסור לשיקול דעת של עורכי החתונה, ואינו חיוב הלכתי. ואכן, כך נהג הרב פיינשטיין ועוד רבנים חשובים (כמו הרב סולובייצ'יק ועוד) אשר ישבו עם נשותיהם בחתונות. 

הרב ישראל רוזן מרחיב ומסביר שבמסיבות חברתיות שתועלתן מרובה נוהגים אנו לכתחילה מנהגי דיעבד. כלומר, בעצם כך נוהגים להלכה, ואין מפרידים בעת חתונה. הרב רוזן מסביר מה היא התועלת בכך: 
א. יש באווירת השמחה הקהילתית כדי לחזק את התא המשפחתי הרופף בימינו. 
ב. דרישת ההפרדה גורמת לעיתים מתח בין בני הזוג ובין משפחותיהם. 

הישיבה בצוותא מותרת, לדעתו לבני זוג נשואים ולמשפחות. באשר לרווקים ורווקות – ראוי שיקפידו שלא להגיע לאווירה של קלות ראש. הרב יעקב אריאל מוסיף ומדגיש שיש להקפיד על הפרדה בעת הריקודים. (תשובותיהם באתר ישיבה). 

אוסיף שישיבה משותפת של חברי וחברות החתן והכלה זאת הזדמנות נאותה להיכרויות, ואולי תרבינה כך שמחות בישראל.

יהי רצון שנרבה בבניין בתים נאמנים בישראל הבנויים על טהרת הקודש ובשמחה גדולה, 

רחל קרן

מסיבות רפואיות אני חייבת לאכול בבוקר, האם עליי לחזור ולצום לאחר האכילה?

שלום לרבניות היקרות,

אני נוטלת בקביעות שתי תרופות קבועות שרציתי לדעת איך להתנהל איתן בצומות השונים. אציין כי אין אפשרות בתרופות הללו לדלג על יום. מבחינה רפואית אני צריכה לקחת אותן כל יום ללא החסרות:

1. כדור בבוקר, חייב להילקח על קיבה מלאה, זאת אומרת – אחרי אוכל. (לא "ביס" אלא כמות יותר משמעותית, בערך פרוסת לחם וקצת). 
אני מבינה (בהוראה רפואית) שאני אצטרך לאכול אבל רציתי לדעת אם יש דרך מסוימת עדיפה ואיך זה משליך על המשך הצום.

2. כדור לפני השינה. הסעיף הזה מתייחס לתשעה באב ויום כיפור. יכול להיות שבמקרים מסוימים תהיה אפשרות להקדים את לקיחתו לפני כניסת הצום אבל לא תמיד תהיה אפשרות כזו (תלוי במצב רפואי) ולכן אשמח להתייחסותכן אל המצב שבו אי אפשר להקדים את לקיחתו לפני כניסת הצום.
תודה רבה רבה והלוואי שיתהפכו עלינו צומות החורבן לששון ולשמחה.

 

 תשובה

שלום רב לך.

תודה על שאלתך.

אני מבינה שאת אחרי התייעצות רפואית ואין ברירה אחרת אלא ליטול כדור בצום ורק לאחר אכילה בשעות הבוקר.

אני מתייחסת בתשובתי לכדור שעליך לקחת בבוקר בהנחה ובתקווה שתוכלי לקחת את הכדור של הערב לפני תחילת הצום ובמוצאי הצום, והיה ולא- יש ללמוד מהדברים שאני כותבת על הבוקר גם על הלילה. בנוסף, התשובה מתייחסת לתשעה באב ולא ליום כיפור.

 לגבי חולה בתשעה באב, אכן, נפסק במפורש בשולחן ערוך שחולה פטור מצום תשעה באב:

חולה שהוא צריך לאכול, אין צריך אומד אלא מאכילין אותו מיד, דבמקום חולי לא גזרו רבנן.  (שו"ע, סימן תקנד).

על פניו נראה שבמצב כמו שלך, גם אם את אינך חולה בפועל אלא מונעת מצב של חולי, את חייבת לאכול לפני לקיחת התרופה. 

אנסה לדייק שתי נקודות- אחת האם את יכולה לאכול רגיל והשניה האם עליך להמשיך לצום אחר נטילת התרופה.

  1. השאלה האם יש דרך הלכתית לאכילה מינימלית בצום תשעה באב.

ביום כיפור אנחנו מכירים את המושג של "אכילה לשיעורים". "אכילה לשיעורים" היא אכילה מינימלית במשך זמן מסוים. ביום כיפור, במצבים מסוימים בהם אדם חייב לאכול או לשתות מדין פיקוח נפש, פוסקים לו לאכול או לשתות לשיעורים. אכילה או שתיה פחות משיעור היא אכילה שיש בה איסור מעיקר הדין אך חמורה פחות. בתשעה באב- איסור אכילה ושתיה איננו מדואוריתא ולכן היחס לאכילה בשיעורים הוא אחר. עד תקופת האחרונים אנחנו לא רואים פסיקה של אכילה בשיעורים לחולה בתשעה באב. 

לעומת זאת, הביאור הלכה (סימן תקמד סעיף ו) הביא להלכה מקרה של חולי בו פסקו לאכול "לשיעורים" גם בתשעה באב.

הציץ אליעזר (חלק י, סימן כה, פרק טז סעיף ב) הביא את מחלוקת האחרונים אם בכלל יש מקרים בהם להצריך אכילה לשיעורים בתשעה באב. לפי פוסקים רבים, במידה והאדם מוגדר חולה בתשעה באב מותר לו לאכול באופן פשוט כפי שפסק השו"ע, ללא "שיעורים" (וימנע ממאכלים מפנקים במיוחד), יש שסברו שהמקרה שהובא בביאור הלכה מתאים לסיטואציות מסוימות של מניעת מחלה ולא של חולי ממש.

הציץ אליעזר פוסק למעשה בסוף דבריו כי אין להצריך חולה לאכול ב"שיעורים":

"ולכן נלפענ"ד שבדרך כלל יש להורות להקל שלא להצריך שיעורין להצריך ומותר לו לאכול, והמחמיר יחמיר לעצמו או להבא לשאול לדקדק בזה ותאב שלא יאבד התענית של היום"

במקרה כמו שלך, נראה שהאפשרות של אכילה לשיעורים איננה מתאימה מכיוון שאת צריכה להגיע לכדי שביעה ונראה שאפשר לסמוך על שיטות הרוב אשר מקלים שבתשעה באב אין להצריך שיעורים ולכן מותר לך לאכול את מה שאת צריכה כדי שתוכלי ליטול את התרופה על פי ההמלצה הרפואית.

 שימי לב, השנה תשעה באב חל ביום ראשון ולפי רוב הפוסקים עליך לעשות הבדלה במקרה שאת אוכלת. (שש"כ, סב, מו) ישנו דיון בפוסקים האם מותר להבדיל על יין ולמעשה עדיף להבדיל על משקה חשוב אחר, כגון בירה, קפה או מיץ. 

  1. האם לאחר נטילת התרופה את צריכה להמשיך להתענות- לצום ולהמשיך עם שאר העינויים?

אמנם מעיקר הדין , ברגע שאכלת מסיבות רפואיות אינך נחשבת ל"מתענה" ואת יכולה להמשיך ולאכול אמנם יש צורך לזכור את הצום ולהיות שותפה עם הציבור באווירת צום תשעה באב.
לכן, אם את רוצה להחמיר, ולא קשה לך מבחינה רפואית את יכולה כמובן להמשיך בצום, ותתברכי בדברי חז"ל "כל המצער עצמו עם הצבור – זוכה ורואה בנחמת צבור." (תענית יא). 

יש לזכור שהשנה, תשפ"ב, צום תשעה באב הוא נדחה (כי ט' באב יוצא בשבת) ולכן אפשר להקל עוד יותר בדיני התענית.

מתפללת איתך שתזכי לבריאות שלמה ונזכה לראות בבוא גואל במהרה בימינו.

         בת שבע

 

 הרחבות

ביאור הלכה סימן תקנד סעיף ו ד"ה * דבמקום חולי

* דבמקום חולי וכו' – עיין בספר פתחי עולם דבמקום שאין המחלה של חלערי"א חזקה ח"ו יאכל פחות מככותבת בכדי אכילת פרס וכן בשתיה כמ"ש השיעורי' בשו"ע סימן תרי"ח (כך יש להורות לשואל בט"ב שבזה לא נעקר התענית לגמרי ורחמנא ליבא בעי) ומי שירצה להתענות במקום שאין המחלה בזעם ח"ו יש ליועצו ולהזהירו שלא ילך מפתח ביתו כל היום ולהכריחו כשיצא ישא סביב לחוטמו ופיו חתיכה קאמפע"ר ומעט עשב מיאט"ע עכ"ל:

 

שו"ת ציץ אליעזר חלק י סימן כה פרק טז

וכמו כן בעצם דבר זה אודות חולה הצריך לאכול בט"ב אם בכלל צריכים להורות לו לאכול פחות מכשיעור כמו ביוהכ"פ? הנה השד"ח מערכת בין המצרים סי' ב' אות א' מביא בשם הצצה"ח וספר דברי נחמיה דסברי שגם בט"ב יש להאכיל פחות מכשיעור וכך כותב גם באות מ"ג שם ע"ש וכן בשו"ת צמח צדק שער המילואים סימנים ח' ט' עיין שם. וכן במנ"ב סי' תקנ"ד בביאור הלכה ע"ש. והכי ראיתי גם בספר שו"ת שי למורא חאו"ח סי' ד' שנו"נ בזה ודעתו נוטה ג"כ לכזאת דכשמספיק יש להאכילו ח"ש. גם לרבות בספר מרחשת ח"א סי' י"ד מעיד על עצמו דכשהיה חולה בת"ב והי' קשה עליו התענית נהג בעצמו לאכול פחות פחות מכשיעור כדי שלא יהי' מאבד תענית של אותו יום שהי' מדברי קבלה וחמור כשל יוהכ"פ עיין שם. אולם בערוך השלחן סי' תקנ"ד סעי' ז' כותב בפשטות ההיפך מהנ"ל, דפחות מכשיעור לא שייך בט"ב שהוא מדרבנן ע"ש, ומסייע לו מה דלא מצינו ברמב"ם ובטור ושו"ע שיזכר מזה בט"ב. ולא עוד אלא דיש אפילו מקום לומר דז"ש בשו"ע בסי' תקנ"ד סעי' ו' בלשון א"צ אומד דכלול בזה גם דא"צ אומד לשיעורין אלא מאכילין אותו מיד ככל הצורך. ומצאתי תניא דמסייעא להבעל ערוה"ש בספר מזבח אדמה סי' תקנ"ד שפוסק בזה"ל: לחולה שנתרפא רק שהוא חלוש מאד אינו צריך אומד בתענית של ט"ב, מ"מ הוא עצמו יראה עצמו אם מצטער הרבה שחושש שחוזר עליו חליו יאכל ואין צריך שיעורין רק שלא יאכל למעדנים עכ"ל, ופסקו דבריו בפשטות גם במחזיק ברכה בקו"א אות א' ובס' כסא אליהו אות ג' עיין שם. הרי דקסברי הני רבנן ג"כ בפשיטות דבט"ב אין צריך שיעורין [והכה"ח באות ל"א העתיק דבריהם, ובאות ל"ה הביא מהני דסברי לתת בשיעורים ולא הרגיש בסתירה שבין זה לזה כיעו"ש]. ועוד זאת זאת מצאתי בספר שו"ת שערי דעה (מסאסניצא) ח"ב סי' רנ"ב שעמד על הפשר במה דלא אשכחן בתעניות דרבנן כמו בד' צומות בחולה שאין בו סכנה שיוצרך לשער להתיר לו רק פחות פחות מכא"פ, ומביא ששמע בשם גדול אחד שביאר דשיעור אכילה פחות מכשיעור שייך רק בחולה שיש בו סכנה שדי לו ויפה לו בכך משא"כ אדם שהוא בריא על כל אבריו יתכן שאכילה מעט מעט כעין זה יותר יזיק לו ומוסיף וכותב שזוהי השערה נכונה עפ"י חכמת הרפואה, וכפי הנראה רצונו בזה לבאר עפי"ז גם מה דלא הוזכר משיעורים גבי ד' צומות, והיינו בהיות דשם המדובר על חולי שאין בו סכנה ולו יזיק ג"כ יותר אם יאכל מעט מעט יעו"ש. ולכן נלפענ"ד שבדרך כלל יש להורות להקל שלא להצריך שיעורין להצריך ומותר לו לאכול, והמחמיר יחמיר לעצמו או להבא לשאול לדקדק בזה ותאב שלא יאבד התענית של היום.

שיעורים והמשך צום לאחר נטילת התרופה

הסברא שלי ביחס לאכילה לשיעורים היא להקל ולא להצריך שיעורים כפי שרוב הפוסקים כתבו לחולה. פוסקים רבים שהציעו לחולה אכילה לשיעורים זה היה כדי לזכור את הצום. (למשל הרב יעקב אריאל כאן)

במקרה שלך מכיוון שתמשיכי לצום אחכ- נראה כי אין צורך ב"תזכורת". כמו כן, השנה (תשפ"ג) תשעה באב הוא צום נדחה וזה כבר סברא להקל בשיעורים. (הרב נבנצל כאן)

שיעורים

שיעור שתייה הוא 'כמלא פיו', היינו כמלא פיו עם לחי אחת מלאה, כל אדם לפי גודל פיו. וכיוון שהשיעור משתנה מאדם לאדם, החולה צריך לבדוק כמה מים נכנסים ב'כמלא פיו', ויפלטם לתוך כוס, ויסמן את המקום שאליו הגיעו המים, וישתה בכל פעם פחות מזה. לכתחילה יש לבדוק זאת לפני כניסת הצום.

 שיעור האכילה ככותבת הגסה (תמר גדול), שהוא פחות מכביצה. ופחות מכשיעור הוא כ-30 סמ"ק (שו"ע תריב, א-ה, ט-י).

 זמן ההפסק שבין שתייה לשתייה ובין אכילה לאכילה צריך להיות כשיעור 'אכילת פרס'. וכיוון שיש סוברים שהוא כתשע דקות, לכתחילה כך טוב להפסיק. ואם צריך לאכול ולשתות יותר אפשר להסתפק בהפסק של שבע דקות. ובשתייה, אם צריך לשתות יותר, אפשר להסתפק בהפסק של דקה, מפני שיש סוברים שלגבי שתייה הפסק זה מספיק (שו"ע תריח, ז-ח). אין הבדל בין מים לשאר משקים, ולכן ממליצים לחולה שדי לו בשתייה לשיעורים, שישתה משקים עתירי קלוריות, ועל ידי כך לא יצטרך לאכול

  

 

 

חובה עלי לשתות בט' באב עפ"י הוראת רופא, האם לשתות לשיעורים?

שלום רב,

על פי הרופאים המטפלים שלי, אסור לי לצום משתיה (קרישיות יתר). אני לא מניקה ולא בהריון. כיצד עלי לנהוג בצום תשעה באב? האם עליי לצום מאכילה בלבד? כמו כן, האם יש לשתות לשיעורין?
תודה רבה

 

תשובה

שלום,

תודה על שאלתך. למרות שאת מבינה שאת פטורה מן הצום אני שומעת שאת רוצה להבין אם מדובר בפטור גורף או שמא יש מקום להשתתפות כלשהי עם הציבור בתענית.

צום תשעה באב הוא אחד מארבעת צומות החורבן שתיקנו חז"ל והחמור שביניהם. הוא מוזכר בספר זכריה (ח,יט) ובמסכת תענית (ד,ו) מוזכרים האירועים הקשים שאירעו לישראל בתאריך זה: "בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה  ובשניה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר".

בצום יום כיפור, שעליו אנו מצווים מן התורה, חייב גם מי שחולה שאין בו סכנה. אך בצום תשעה באב, בהיותו צום מדרבנן, החולה פטור מן הצום כיוון שחכמים לא גזרו תענית על החולה (שו"ע או"ח תקנד, ו): "חיה כל שלשים יום וכן חולה שהוא צריך לאכול אין צריך אומד אלא מאכילין אותו מיד דבמקום חולי לא גזרו רבנן".  

ביום כיפור, מכיוון שהאכילה והשתיה אסורים מן התורה, כאשר אדם נדרש לאכול ביו"כ משום פיקוח נפש או ספק פיקוח נפש חז"ל הורו לו לאכול לשיעורים, כדי להמעיט ברמת האיסור (אכילה לשיעורים אסורה גם היא מן התורה אך ברמת חומרה פחותה).

את שואלת האם גם בתשעה באב במצב שאדם פטור מן הצום משום חולי עליו לשתות לשיעורים. אמנם ישנם מעט אחרונים שהזכירו לראשונה את החובה לשתות לשיעורים (כאשר הדבר לא פוגע בבריאותו של החולה) גם בצום דרבנן, אך רוב הפוסקים הסכימו ששתיה לשיעורים רלוונטית אך ורק בצום יו"כ שהוא מדאורייתא. יחד עם זאת, מי שמעוניין לנהוג כך כדי להיות שותף עם הציבור יכול להדר, אך לא חובה עליו. (ר' בהרחבה את הדיון בנושא).

שאלת גם האם יש לאכול רק את מה שנדרש ממך כדי להישמר מן החולי.

בהמשך דברי השו"ע (שם) כותב הרמ"א שאכן יש מנהג להתענות מה שאפשר אם זה לא מזיק לחולה אך מסייג שאין זה חובה: "ומיהו נוהגין להתענות כל זמן שאין להם צער גדול שהיה לחוש לסכנה והמקל לא הפסיד".

בסעיף קודם (שם, ה) פוסק השו"ע ביחס לנשים בהיריון ומניקות שפטורות משלשת צומות החורבן הקלים: "בג' צומות אחרים פטורו' מלהתענו' ואעפ"י כן ראוי שלא תאכלנה להתענג במאכל ובמשתה אלא כדי קיום הולד". כך פוסק המשנה ברורה ש "מכל מקום אף הצריך לאכול לא יתענג עצמו בבשר ויין רק כפי מה שצריך".

 נדגיש את הניסוח שבהלכות אלו של "נוהגים.. והמקל לא הפסיד", "ראוי שלא תאכלנה" ו"לא יתענג", ומכאן שיש מקום לצמצם באכילה ובשתיה כדי להשתתף עם הציבור באבלות אך אין זה חובה. (כך גם בכף החיים שם ס"ק לא שהפטור לא יאכל "מעדנים").

החתם סופר פוסק בצורה יותר חד משמעית (שו"ת חתם סופר חלק א או"ח, קנז): "החולה אינו מחוייב בדבר התענית ואינו מתענה בו, והלא לא הותר לו אלא כדי צרכו וחיותו ואם די לו בשתיה לא יאכל, ואם די לו באכילה פעם אחת לא יאכל ב' פעמים, ולא יותר ממה שצריך".

אך פסק החת"ס שלא יאכל יותר ממה שצריך היא חומרא שלא כולם הורו לפיה, ומותר לאכול אך אם רוצה להשתתף באבלות עם הציבור ראוי שלא להתענג באכילה (מנחת אשר לקט עניינים ותשובות בהלכות תשעה באב, ר' בהרחבה).

לסיכום:

א.  הפטור שלך בתור מי שמוגדרת חולה הוא פטור גורף, ואינך חייבת לשתות לשיעורים אלא אם כן תבחרי להדר ולקבל זאת על עצמך.

ב.  ראוי להימנע ממאכלים מיוחדים ומענגים בצום במידת האפשר, אך אין חובה לצמצם באופן כללי את האוכל. אם תרצי להשתתף באבלות עם הציבור יש לך אפשרות לצמצם את השתיה למה שנדרש בלבד ולהימנע מאכילה (מכיוון שאמרת שעבורך מה שחשוב היא דווקא השתיה).

שתזכי לבריאות איתנה ולישועות אישיות ולאומיות,

רחל

 

הרחבה

שתיה לשיעורים בצום תשעה באב

עניין שתיה לשיעורים בתענית דרבנן מופיע לראשונה בביאור הלכה (בשו"ע שם סעיף ו) המתייחס לחובת האכילה ע"י אדם בריא בגלל התפשטות מגיפת החולירע והסכנה שעמדה בפני כל אדם:  

"עיין בספר פתחי עולם דבמקום שאין המחלה של חלערי"א חזקה ח"ו יאכל פחות מככותבת בכדי אכילת פרס וכן בשתיה כמ"ש השיעורין בשו"ע סימן תרי"ח (כך יש להורות לשואל בט"ב שבזה לא נעקר התענית לגמרי ורחמנא ליבא בעי) ומי שירצה להתענות במקום שאין המחלה בזעם ח"ו יש ליועצו ולהזהירו שלא ילך מפתח ביתו כל היום ולהכריחו כשיצא ישא סביב לחוטמו ופיו חתיכה קאמפע"ר ומעט עשב מיאט"ע עכ"ל"

כף החיים (שם ס"ק לה) מביא את דברי הביאור הלכה אך כותב לכאורה בסתירה לכך קודם לכן (ס"ק לא) "וכן חולה שהוא צריך וכו' חולה שנתרפא אך חלוש מאד אין צריך אומד ואם הוא מצטער הרבה וחושש שיחזור חליו יאכל וא"צ שיעור רק שלא יאכל מעדנים מזבח אדמה".

יתכן לומר שביחס לחולירע מדובר דווקא באדם בריא שפטור משום חשש הסכנה, ומכיוון שהוא אינו חולה ממש הביאור הלכה ובעקבותיו כף החיים פסקו לאכול לשיעורים (אולי כדי להבחין בין החולה לבין הבריא החושש למחלה). כך שניתן להבין שכאשר כף חיים פסק "שאין צריך שיעור" הוא דיבר ביחס לחולה ממש. מסיבה זו פוסקי ימינו שדנו בנושא בעקבות הביאור הלכה הבינו שלא מדובר בפסק מוחלט שעל החולה לאכול ולשתות לשיעורים אלא רק במקרה של להידבק במגיפה (שו"ת יביע אומר חלק י – אורח חיים סימן לט).

כראיה לדבריהם הזכירו הדנים בנושא את העובדה שבהלכות יום כיפור מרן מביא בשו"ע את ההלכה של שתיה לשיעורים ובמכוון לא הזכיר זאת ביחס לתשעה באב. בנוסף, הם הביאו אחרונים שפסקו במפורש שאכילה לשיעורים אינו שייך בתשעה באב (כגון ערוך השולחן תקנד, ד).

הרב ולדנברג מביא רשימה ארוכה של פוסקים שכותבים שאין צורך לאכול לשיעורים ומסכם כך (שו"ת ציץ אליעזר חלק י סימן כה, טז): "ולכן נלפענ"ד שבדרך כלל יש להורות להקל שלא להצריך שיעורין להצריך ומותר לו לאכול, והמחמיר יחמיר לעצמו או להבא לשאול לדקדק בזה ותאב שלא יאבד התענית של היום".

כך מסכם גם הרב מלמד בפניני הלכה (זמנים, י, ג): "להלכה, חולה שיחמיר על עצמו ויאכל פחות משיעור כזית כל 7 דקות, וישתה פחות ממלוא לוגמיו כל  דקה, לא יברך ברכה אחרונה ויוכל אח"כ לומר בתפילה 'עננו'. ויש שנוהגים להדר בכך. אולם ההוראה למעשה, שאין צורך שהחולים ידקדקו בכך".

 

הרב אשר וייס מתייחס לדברי הביאור הלכה:

מנחת אשר לקט עניינים ותשובות בהלכות תשעה באב

חולה בתשעה באב כיצד יאכל

הנה הבאתי לעיל שדנו האחרונים אם חולה שצריך לאכול בתשעה באב צריך לאכול פחות פחות מכשיעור, וכבר כתבתי במנח"א מועדים ח"ב (סי' לח) את הנלענ"ד ברור דאין דין שיעורין בתשעה באב, דאילו היה כן לא היו בעלי השו"ע והמפה משתמטין מלהודיענו הלכה זו, וכיון שמצינו הלכה זו בהלכות יוה"כ בסי' תרי"ח, ולא מצאנוה בהלכות ת"ב בסי' תקנ"ד, מדשתקי רבנן ש"מ לא ניח"ל, ובפרט שלשון השו"ע דבמקום חולי לא גזרו, משמע להדיא דפטרוהו מן התענית לגמרי.

ואין לומר ילמד סתום מן המפורש, וכידוע דרכו של השו"ע לא לכפול הלכות ולסמוך על הלומד שיבין דבר מתוך דבר, דהלא יוה"כ חיוב כרת יש בו ות"ב הוי דברי קבלה בלבד ואין ללמוד את הקל מן החמור, ועוד דאף שדרך השו"ע לסמוך על הלומד שילמד את המאוחר מן המוקדם אין דרכו לסתום את המוקדם ולפרש את המאוחר, ומשו"כ נראה ברור דכיון שהמחבר סתם בהלכות ת"ב ולא כתב דהחולה יאכל פחות מכשיעור, ע"כ דאין דין שיעורים בת"ב.

ומה שכתב בביאור הלכה (סי' תקנ"ד ו') בשם ספר פתחי עולם ומקורו בתשובת הצמח צדק בשו"ת דברי נחמיה (סי' מ"א) דבשעה שאין מחלת החולירע חזקה כ"כ יאכלו פחות מכשיעור לפי המבואר בסימן תרי"ח, כבר ביארתי לעיל ובמנחת אשר (שם) דאין המדובר במי שכבר נדבק במחלה ונפל למשכב, דלגבי דידיה אין כלל נפ"מ אם המגפה חזקה או לא דהלא פשוט דחולה הוא, אלא הכונה למי שעדיין לא נדבק ולא נפל למשכב ואעפ"כ כיון שמחלה זו מדבקת ויש מגיפה בעיר אף הבריאים צריכים לאכול כדי לחסן את גופם מפני המחלה, ובזה נכון הדבר דיש לאכול שיעורים כיון שאין כאן חולה בפנינו ולא הותרה הרצועה לבריאים (ובסגנון אחר, לגבי חולה הוי גדר הותרה וכלשון השו"ע שם ס"ו "דבמקום חולי לא גזרו רבנן" וכ"ה בחי' הגר"ח (סטנציל סי' מ"ה) אבל בבריא האוכל כדי שלא ידבק במחלה הוי גדר דחויה ומשו"כ צריך לאכול פחות מכשיעור).

ונראה עוד דבאמת אין הלכה זו שכתבו הצ"צ והביה"ל הלכתא פסיקתא אלא מעין הנהגה ראויה וכלשון הבה"ל שהוסיף בסוגריים "כך יש להורות לשואל בת"ב, דבהכי לא נעקר התענית לגמרי  ורחמנא לבא בעי" ומלשון זה משמע דאין כונתם לקבוע מסמרות להלכה אלא מעין המלצה יש כאן דיכול הוא לחזק את גופו בעוד אין התענית נעקר לגמרי ודו"ק.

אך בשו"ת חת"ס (או"ח סי' קנ"ז) כתב לגבי חולה שצריך לאכול בת"ב אם יכול לעלות לתורה במנחה, דכיון שאסור לו לאכול יותר מן הצורך ואם די בשתיה אסור לו לאכול ואם די באכילה פעם אחת אסור לו לאכול שני פעמים עדיין הוא בכלל המתענים, ומבואר מדבריו דאסור לחולה לאכול יותר מן הצורך כפי מחלתו אלא חייב הוא לצמצם אכילתו, ומשו"כ לא יצא מכלל המתענים ויכול לעלות לתורה.

אמנם פשוט לענ"ד, דאף לשיטתו אי"צ לצמצם ולאכול פחות פחות מכשיעור, אלא דאסור לו לאכול מה שאין בו צורך לבריאותו, שהרי באמת מבואר בלשון השו"ע שם "חיה כל ל' יום וחולה שצריך לאכול אי"צ אומד" הרי דרק החולה שצריך לאכול לפי מצב בריאותו מותר לו לאכול ולא חולה שאינו צריך לאכול, והחת"ס הרחיב לחדש דאף חולה שצריך לאכול אסור לו לאכול יותר מצרכו, אבל מה שצריך לאכול אי"צ לצמצם לאכלו פחות מכשיעור.

ואף דברי החת"ס חידוש הם, ואין הם ענין למה שהביא המשנ"ב בסי' תק"נ סק"ה דאף מי שצריך לאכול בד' צומות לא יתענג באכילת בשר ויין אלא לחם וכדו' שלא לפרוש מן האבילות, דמבחינת התענית אין כלל נפ"מ אם אוכל בשר או לחם (וכבר ביארתי במנח"א לפסחים סי' ע"ז דאף ביוה"כ אין נפ"מ מחמת גדר התענית אם אוכל בהנאה מרובה או בהנאה מועטת) וע"כ אין זה דין בתענית אלא באבילות, דכל אלו הד' צומות הוי משום גדר צער דאבילות, כמו שביארתי במנח"א מועדים (ח"ב סי' ל"ו), וכדי שלא לפרוש מן האבילות יש לו להמעיט בהנאת אכילה, אך אין בזה כדי לאפשר למי שצריך לאכול לעלות לתורה דאף שהוא עדיין עושה זכר לאבילות מ"מ אינו מתענה ורק משום שהוא מצווה להמעיט ולצמצם בכמות אכילתו עדיין הוא בכלל המתענים, ודו"ק בזה כי ברור הוא.

 

 

 

האם מותר לחתום על כרטיס אדי לתרומת אברים לאחר המוות? מאת: הרבנית רוית קלך

האם מותר לחתום על כרטיס אדי לתרומת אברים לאחר המוות? האם יש בכך חשש הלכתי?

תשובה

את מעלה שאלה חשובה מאד. בתקופה זו אנו שומעות יותר ויותר על משפחות של חיילים שנפלו במלחמה שהחליטו לתרום איברים של יקיריהן שמתו וזכו להציל בכך חיים של אחרים. 

אין עוררין על כך שתרומת אברים אכן  מצילה חיים של אחרים. יחד עם זאת, הכלל ההלכתי הוא שהגוסס הרי הוא כחי (שו"ע יו"ד שלט ס"א). כל עוד אדם לא הוגדר "מת" אנו מצווים לטפל בו ולהשאיר אותו בחיים ואסור לזרז מותו בכל דרך. כך למשל אנו מצווים לחלל שבת בכדי להציל אפילו במקרה של ספק פיקוח נפש ואף לצורך חיי שעה (כשברור שאותו אדם לא יוכל לחיות מעבר לפרק זמן קצר) (יומא פה ע"א, שו"ע או"ח שכט ס"ד). לפיכך, חל איסור על לקיחת איברים מאדם שעדיין לא עונה להגדרת "מת" על פי ההלכה וכן על עשיית פעולות שעלולות להביא לזירוז מותו של אדם.   

בחינת הסוגייה ההלכתית של תרומת אברים מחייבת התייחסות בראש ובראשונה להגדרת אדם כ"מת"- קרי, קביעת רגע המוות, כמו כן יש להתייחס גם לנושאים של "כבוד המת" "ניוול המת" ו"הנאה מן המת".

בעניין קביעת רגע המוות, כבר יותר מעשור קיימת בישראל חקיקה בנושא אשר מעגנת את התנאים לקביעת מוות מוחי נשימתי באופן שאושר ע"י רופאים וע"י רבנים מגדולי הדור וקיבל גם את אישורה של הרבנות הראשית. להלן יוסבר בהרחבה מדוע קביעת מוות מוחי נשימתי היא חיונית לעניין תרומת האברים ולאפשרות להציל חיים. החובה ההלכתית לשמור על כבוד המת, האיסור לנוול את המת והאיסור להנות מן המת, נדחים מפני פיקוח נפש של חייו של האדם אשר זקוק להשתלת האברים. (יודגש כי לא התייחסתי בתשובה זו למקרה שבו נדרשת ההשתלה לצורך הצלת איבר בגופו של אדם ולכאורה אין סכנת נפשות לאדם כמו למשל השתלת קרניות/עור. יצויין כי גם במקרה זה ניתן לצרף לפסיקת ההלכה את הדעה לפיה ש"סומא חשוב כמת" ואכמ"ל).

בעניין החתימה על הכרטיס חשוב לציין כי פוסקים רבים בדורנו פסקו שחתימה על כרטיס אדי לא רק מותרת מבחינה הלכתית אלא שזו ממש מצווה לחתום על כרטיס זה.(ראי בהרחבה באתר כרטיס אדי ולהלן). יש הרואים בכך מצוות לא תעשה של "לא תעמוד על דם רעך" שכן יש ביכולתי להציל את חברי בכך שאתרום לו את אבריי לאחר מותי ואם אני נמנעת אני "עומדת על דמו". אני מציעה לראות בכך אף מצוות עשה של "ואהבת לרעך כמוך" (רמב"ם בפי"ד מהלכות אבל הי"א וספר החינוך רמ"ג) שהרי אם הייתי חו"ח במצב של אותו אדם הזקוק להשתלה הייתי רוצה לקבל תרומה כזו שתאפשר לי להמשיך לחיות.

קביעת רגע המוות

עובדתית- רגע קביעת המוות הוא קריטי להליך תרומת האברים ולאפשרות להשתמש בהם להצלת חיי אחרים. כאן יש הבדל משמעותי בשלב בו נלקחים האברים מן האדם המת – בין קביעת מוות לבבי, לבין קביעת מוות מוחי נשימתי. כאשר נקבע מוות מוחי זהו מצב חסר תקנה שבו נפגע גם מנגנון הנשימה באופן בלתי הפיך, אבל הלב יכול להמשיך ולפעול עוד מספר ימים כ"זנב הלטאה". כך שהדם עדיין זורם לאברים. בדיוק בשל כך, בקביעת מוות מוחי נשימתי עוד ניתן לקחת אברים שונים מהאדם המת ולהשתיל אותם באדם אחר ולהציל את חייו. לעומת זאת, אם נמתין עד הפסקת פעימות הלב, קרי שלב המוות הלבבי, לא ניתן יהיה לעשות שימוש ברוב האברים מצילי החיים כמו לב, ריאות וכבד, אלא רק בקרניות ובעור.

נכון הדבר שיש המתנגדים לפסיקה ההלכתית לפיה יש לקבל הגדרת "מת" בהתאם להגדרות מוות מוחי נשימתי. לדידם של אותם פוסקים יש להמתין לכך שהלב יפסיק לגמרי לפעום ורק אז לקבוע מוות- כלומר מוות לבבי. (1)

חשוב לציין כי כבר בשנת 1986 פסקה מועצת הרבנות הראשית שאדם שמתקיימים בו כל התנאים המדעיים האובייקטיביים הכלולים בקביעת מות המוח כולו ובעיקר גזע המוח, והיעדר בלתי הפיך של הנשימה נחשב "מת" לכל דבר ועניין. (2) גם גדולי הדור שנשאלו פסקו כך וביניהם הרב משה פינשטיין, והרב עובדיה יוסף. (ראי שם)

עם זאת היו חילוקי דעות בין הרבנים לבין הרופאים לגבי הדרישות המקדימות לקביעת רגע המוות המוחי-נשימתי. לאחר שיושבו המחלוקות, נחקק בשנת 2008 חוק מוות מוחי נשימתי התשס"ח – 2008 שמעגן את כל הדרישות לקביעת מוות מוחי המקובלות גם על הרבנים המקבלים את מות המוח כמות האדם וגם על הרופאים. הנחיות החוק כוללות בנוסף למבחן הקליני ע"י שני רופאים גם מבחן מכשירני -אובייקטיבי, הסמכה מיוחדת לרופאים העוסקים בקביעת מוות מוחי-נשימתי, בקרה של וועדת מעקב, ואחידות בכל המדינה.

לפיכך, נוסח כרטיס אדי כיום שונה מהנוסח לפני חקיקת החוק ואין צורך כיום להתנות את מתן האברים באישור רבני לקביעת המוות. בכל מקרה, ע"פ החוק וכפי שנכתב בכרטיס עצמו למשפחת הנפטר עומדת הזכות להתייעץ עם רבנים/גורם דת אחר לגבי הליך תרומת האברים.

כבוד המת, ניוול המת

אנו מחויבים לנהוג בכבוד במת ולא לנוול את המת.(למשל שו"ע סימן שס"ג סע ב) לכן הניתוח ללקיחת האברים חייב להיעשות תוך התחשבות בכבודו של המת. יש אומרים שעצם העובדה שהאדם מציל חיים של אחרים באמצעות אבריו זהו כבודו. (ראי בשו"ת עשה לך רב הערה למטה) עם זאת, יש פוסקים שקבעו כי כל ניתוח של המת, גם לצורך הצלת אחרים, יש בו פגיעה בכבוד המת (3)  כאשר מדובר בהצלת נפשות, ויש כאן לפחות ספק פיקוח נפש, אם לא פיקוח נפש ממש, הרבה פוסקים מאפשרים תרומת האברים גם אם תהיה בכך פגיעה בכבודו של המת. (4)

איסור הנאה מהמת 

קיים איסור הנאה מהמת (שו"ע יו"ד סימן שמ"ט ב). הדרכים להתמודד עם האיסור הלכתית הן : 1) על הכף עומדים חיי אדם, ההלכה נותנת עדיפות להצלת חיי אדם על פני ערכים אלו. 2) לא לראות בכך איסור הנאה מהמת כיוון שאותו איבר ממשיך "לחיות". לכן גם אין בעיה שהוא אינו נקבר.  (ראי הרב חיים דוד הלוי בהערה 4)

לסיכום, כאשר הליך תרומת האברים מתבצע בהתאם להלכה, כפי שנעשה כיום, אין כל מניעה לחתום על כרטיס אדי.  וכך כותב הרב פרופ' אברהם שטיינברג, נוירולוג ילדים מומחה לאתיקה רפואית ומנהל היחידה לאתיקה רפואית במרכז הרפואי שערי צדק : "…קביעת מוות מוחי נשימתי נעשית היום בהליך קפדני על פי נוהלי משרד הבריאות – חוזר מנכ"ל – על ידי שני רופאים מומחים שעברו הכשרה מיוחדת, ולאחר ביצוע בדיקה מכשירנית שהראתה היעדר פעילות מוחית, וזאת על פי חוק מוות מוחי נשימתי, ובתיאום מלא עם דרישות הרבנות הראשית לישראל וההלכה". (מתוך אתר כרטיס אדי)

זאת ועוד, אני סבורה כי חתימה על כרטיס אדי לא רק מותרת מבחינת ההלכה אלא שמדובר במצווה יש הרואים בכך מצוות לא תעשה של "לא תעמוד על דם רעך" שכן יש ביכולתי להציל את חברי בכך שאתרום לו את אבריי לאחר מותי ואם אני נמנעת אני "עומדת על דמו" (ראי למשל הרב ראם הכהן הערה 5). יתכן שיש בכך אף מצוות עשה של "ואהבת לרעך כמוך" (רמב"ם בפי"ד מהלכות אבל הי"א וספר החינוך רמ"ג) שהרי אם הייתי חו"ח במצב של אותו אדם הזקוק להשתלה הייתי רוצה לקבל תרומה כזו שתאפשר לי להמשיך לחיות.

לסיכום, הקב"ה זיכה אותנו ביכולת לתת חיים לאנשים אחרים, אפילו במותינו ועל כך נאמר במשנה "וכל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא". (סנהדרין פ"ד ה"ה).

 רוית

הרבנית עו"ד רוית קלך מוסמכת לרבנות מטעם "כולל דעה" במדרשת לינדנבאום והיא ממשיכה ללמוד בכולל כעמיתה. הרבנית רוית עסקה בעבר בעריכת דין עם מומחיות בתחום הבינלאומי במחלקה המשפטית של התעשייה האווירית לישראל בע”מ.

 

הערות:

(1)     כך למשל שו"ת שבט הלוי (חלק ז סימן רלה) שו"ת ציץ אליעזר (י"ד, פ"ד)

(2)     החלטת מועצת הרבנות הראשית מ1986. (ראי: הרב יצחק שילת, קביעת מוות והשתלת אברים, בכתב העת, הלכה רפואה וכוונת התורה (ישיבת מעלה אדומים), (תשע"ד) בעמוד 154 (מתייחס להחלטה זו ולפסיקת הרב עובדיה יוסף) וכן הרב משה פינשטיין, אגרות משה, יורה דעת חלק ד סימן נד.

(3)     שו"ת בנין ציון, סימן ק"ע

(4)   בעניין ניוול המת. ספרי דברים פ"כא רכא (כג): מנין למלין את מתו שהוא עובר בלא תעשה תלמוד לומר לא תלין נבלתו על העץ, הלינו לכבודו להביא לו ארון ותכריכים יכול יהא עובר עליו תלמוד לומר על העץ מה עץ מיוחד שהוא ניוול לו אף כל שהוא ניוול לו יצא המלין לכבודו שאין ניוול לו.

הרב חיים דוד הלוי, שו"ת עשה לך רב חלק ב סימן נו על ניוול המת: לא גוף המת שאינו חש ואינו מרגיש מאומה, זקוק לאותו כבוד, אלא אותה נפש עילאית המביטה אל הגוף ממרומי שמים, ועשויה להצטער על ניוולו. ומכאן שאין שום ניוול ובזיון באותו ניתוח הנעשה בעינו של המת, ובהוצאת הקרנית ממנה, לצורך החזרת מאור עיניו של אדם אחר, שהלא אין ספק שהניתוח נעשה בכל הכבוד הראוי. זאת ועוד, כשם שכל אדם בחייו שמח ומאושר להביא תועלת לזולת, אין ספק, שנפשו אחרי מותו מאושרת עוד יותר לעזור לזולת, וביחוד כשמדובר בהחזרת אור עיניו של אדם. ולכן, אין לראות בשום פנים בניתוח זה שאחרי המוות, שום ביזוי למת.

הרב עוזיאל שו"ת משפטי עוזיאל (א', יו"ד, כ"ח)  פוסק שאם נעשה לתועלת הרבים או שיש בו צד פיקוח נפש אין מדובר בניוול המת ולא אסור בהנאה.

ראי גם הרב רא"ם הכהן, קביעת רגע המוות והחובה לתרום אברים, מביא את פסיקת הרב גורן בספרו תורת הרפואה שאיסורים אלו נדחים מפני פיקוח נפש.

(5)     הרב רא"ם הכהן, האם חובה לחתום על כרטיס אדי? כתב עת בניין האריאל

(6)   רמב"ם בפי"ד מהלכות אבל הי"א :"מצות עשה של דבריהם לבקר חולים ולנחם אבלים ולהוציא המת ולהכניס הכלה וללוות האורחים ולהתעסק בכל צרכי הקבורה לשאת על הכתף ולילך לפניו ולספוד ולחפור ולקבור וכן לשמח הכלה והחתן ולסעדם בכל צרכיהם ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור אע"פ שכל מצות אלו מדבריהם הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים עשה אתה אותן לאחיך בתורה ובמצות".

 

 

 

בעלי במילואים, האם אני צריכה להפריד מיטות כשאני נידה?

שלום,
בעלי יצא למילואים כשאנחנו אסורים, ולא אמור לחזור לפני שאני טובלת ונטהרת. האם אפשר לקרב בחזרה את המיטות? האם מותר לי לישון במיטה שלו, גם אם אי אפשר לקרב אותן?

 

תשובה

 שלום רב,

ראשית כל, מחזקת את ידייך בתקופה מאתגרת זו של מילואים, ריחוק מבעלך והתמודדות בגבורה בעורף הביתי. הקב"ה ישלח לך ולו כוחות לפעול בצורה הטובה ביותר בתפקידים שלכם בנפרד וברכת אוהבים כאשר אתם רחוקים וקרובים.

שנית, שאלת לגבי הצורך בהקפדה על דיני הרחקות בזמן שבעלך אינו נמצא בבית. דיני הרחקה הם הלכות מיוחדות שמסייעות לבני הזוג להימנע מקירבה פיזית מרגע שהאישה נאסרה ועד להשלמת תהליך הטהרה, ויוצרות אבחנה ברורה יותר בין זמני ההיתר וזמני האיסור. באופן פשוט בפוסקים, דיני הרחקות שיש בהם מרכיב של הפרדה – כמו שלא ישנו שאותה מיטה או שלא יאכלו וישתו מאותם כלים – תקפים כאשר בני הזוג נמצאים יחד באותו מקום. אך כאשר הם נמצאים בנפרד, אין חשש מהקרבה שנוצרת מתוך השימוש המשותף – ולכן אין מניעה להשתמש בחפצים המיוחדים לאחד מבני הזוג (יש פוסקים שהקפידו מעט יותר עם הגבר משום תפיסתם את האפשרות של הרהורי עבירה מצידו). על כן, אין כל מניעה לקרב בין המיטות או שתשני במיטה שלו. ר' אלישיב קנוהל מסכם את העניין בקצרה בספרו 'איש ואישה' (עמ' 168): "התירו לאישה לשכב במיטתו שלא בפניו, ולשבת עליה אפילו בפניו" (עפ"י פתחי תשובה יורה דעה סימן קצ"ה סעיף ט').

כאמור בתשובה לשאלתך, מותר לך לעשות כאוות נפשך עם המיטות כאשר בעלך אינו בבית. עם זאת, ייתכן שיש לשקול את מידת הטרחה בהזזת המיטות במקרה שבעלך יחזור הביתה במפתיע מוקדם יותר מהצפוי, בזמן שתהיי עדיין אסורה. כמובן, אם הפעולות פשוטות אתם יכולים לקרב ולהפריד ככל שתרצו לפי צרכיכם ונטיית לבבכם.

כאשר מועד הטבילה מגיע בזמן שהאיש במילואים, ייתכן שהדבר גורם אתגרים אישיים ולוגיסטיים. ניתן לשתף חברה, ולבקש שתצטרף אלייך או תהיה לצידך באופן אחר באותו היום. וכמובן, ניתן לפנות אלינו שוב ולהתייעץ באופן ספציפי. פה תוכלי למצוא תפילה מיוחדת לאישה הטובלת כאשר בעלה במילואים.

לסיום, אני מחזקת את ידייך שוב בהתמודדות שלכם עם מציאות של הקפדה על טהרת המשפחה בזמן של מילואים בשעת חירום. במלחמת 'חרבות ברזל' סמכויות הלכתיות רבות התייחסו למצב המיוחד שאנו נמצאים בו ופרסמו מידע ופסקים לעת הזו. באתר 'משיבת נפש' מופיעות שאלות ותשובות בנושא, הרבנית מיכל טיקוצ'ינסקי והרב דוד ביגמן פרסמו פסק מיוחד לטהרת המשפחה בזמן שירות מילואים במלחמה. וכן, באתר יועצות הלכה של נשמת יש מדור מיוחד לטהרת המשפחה בזמן מלחמה. 

 בהצלחה רבה ואנו כאן לשאלות נוספות,

חנה