האם מותר לרווקות לטבול לצורך עליה להר הבית?

שלום,

אני בחורה רווקה . חשבתי לעלות להר הבית. רציתי לדעת אני צריכה לטבול? זה מותר לרווקות לטבול?

 

תשובה:

שלום לך,

שמחתי לקרוא את שאלתך, ואני מתפללת שתזכי לעלות במהרה גם כנשואה. 

בזמן הבית ברור לכולם שרווקות נהגו לעלות למקדש לשם תפילה, השתתפות במעמד הקהל ועוד. עוד ברור, שלשם כך טבלו כל העולים, ובתוכם גם בחורות פנויות, ואף ילדות (נידה דף לב עמוד א, רש"י שבת דף סה עמוד א). גם לאחר החורבן, במשך שנים רבות לאחר תקופת המשנה והתלמוד חובת הטבילה לרווקות עדיין נהגה (שדי חמד מערכת יום הכיפורים סימן א אות ו). במהלך הדורות פסק קיומן של הלכות טהרה בקרב העם, ונותרו באופן מצומצם ביותר בתחום הלכות הנידה שבין בני זוג נשואים. מסיבה זו קיימת בעם הבנה שגויה, שלכאורה רק נשים נשואות טובלות.

 

כיום, עם שינוי המצב הלאומי, שבו מדינת ישראל הנה עצמאית וריבונית, החלה התעוררות עממית לקראת עליה להר הבית, ועמה עלתה שאלת הטבילה בפני פוסקי דורנו, שאלה שלא נדונה במהלך שנות הגלות הממושכת. בעניין זה חלוקות דעות הפוסקים, יש המתירים ואף משבחים את הטובלות לשם עליה להר הבית, בשל קיום המצוות הכרוכות בכך, ויש האוסרים טבילה לפנויות מן החשש ל"מדרון החלקלק", אשר עלול להוביל בסופו של דבר גם לטבילה לשם יחסי אישות ללא נישואין. כאן מדובר במדיניות פסיקה, אשר רואה את מכלול הציבור, ומביאה שיקולים נרחבים מעבר להלכה המסוימת, יתכן לומר ששיקולים אלה נכללים במסגרת "רוח ההלכה".

 

בכרוזים שונים מטעם הרבנות הראשית ואף מספר רבנים , נטען כי ישנו איסור על טבילת רווקות, ולכאורה מדובר בתקנה, חרם, או גזרה מחייבת. יש מבין האוסרים טבילת פנויות, אשר מבססים את איסורם על שו"ת הריב"ש (סי' תכ"ה), שם הוא נשאל אודות הצורך לחייב את הפנויות בטבילה, במטרה למנוע מן הבאים עליהן חיוב כרת. בתשובתו מאריך הריב"ש בגודל האיסור להזנות את בנות ישראל, ואוסר טבילה המונית, סדירה וקבועה של פנויות לצורך זה, מה שמהווה סיוע לעוברי עבירה. גם הבית-יוסף (יורה דעה בסוף סימן קפג), אשר מזכיר את תשובת הריב"ש, מבין כך את תוכן השאלה – האם איסור נידה נוהג גם בפנויה, "וכתב שהטעם שלא תקנו טבילה לפנויה – כדי שלא יבואו לידי מכשול בהסתלק ממנה איסור נדה החמור".

 

מן הצד השני ישנם רבנים המתירים ומעודדים טבילת רווקות לצורך עליה להר הבית. ודעתי נוטה לדבריהם, להלן אפרט:

 

  1. הריב"ש לא אסר על טבילת רווקות לצורך טהרה אלא על טבילה לפריצות:

מתשובתו יש ללמוד, כי הריב"ש לא נשאל האם מותר לפנויות לטבול, אלא מדוע אין הלכה המחייבת אותן לטבול. מעבר לכך, הוא מדבר על כלל הפנויות (רווקות, גרושות ואלמנות), מבלי לייחד את התשובה לרווקות בלבד. זאת ועוד, תשובתו עוסקת בטבילה לשם יחסי אישות ללא נישואין, והיא אינה נוגעת כלל בטהרה לשם קדושה. בזמנו שאלת הר הבית לא היתה רלוונטית כלל, וככל בני דורו, הוא לא נדרש לה.

 

מלבד תשובה זו לא נמצאת בדברי הראשונים התייחסות כלשהי לנושא טבילת פנויות מכל סיבה שהיא (למעט שאלה, שנשאל בעל עקידת יצחק בראשית שער כ פרשת וירא, בדבר מיסוד הזנות ע"י הקהילה. נושא זה רחוק משאלתנו כרחוק מזרח ממערב, ואף שם לא נזכר איסור טבילת רווקות), יתרה מזאת, לא פעם פוסקים אחרונים המצטטים את תשובת הריב"ש, מביאים את דברי הבית יוסף, מבלי לקרוא את התשובה במקורה (כך כתב הבן איש חי בשו"ת רב פעלים חלק ד יורה דעה סימן טז אודות הבאר היטב: "אך כפי הנראה לא ראה דברי הריב"ש, במקומם, אלא ראה מה שכתב מרן בבית יוסף מדבריו"). ראינו אם כן, שאין מקור קדום לאיסור טבילת רווקות.

 

  1. חסרונו של המנהג אינו מהווה ראיה שכן מדובר במציאות חדשה:

גם הטיעון שעד הדורות האחרונים "לא נהגו" לטבול, אינו רלוונטי, ואף רוב הגברים בישראל לא נהגו לעלות להר הבית, מכיוון שהתגוררו בארצות ניכר, ואף המעט שגרו בארץ חיו תחת שלטון נכרים. גם הפרשת תרומות ומעשרות "לא נהגו" אצל אבותינו בחו"ל, ופתיל תכלת לא הוטל בציצית, אך אין מי שיטען, שיש בזה משום מנהג מחייב, נהפוך הוא.

 

  1. תקדים של טבילת נשים נשואות ורווקות בערב יום כיפור:

סיוע נוסף לדברי המתירים הוא המנהג הקדום של טבילה בערב יום הכיפורים, כולל הבנות הפנויות. מנהג זה מקובל בקרב ציבורים רבים מזה מאות בשנים, והוא נזכר כבר בתקופת הגאונים (רא"ש למסכת יומא פרק ח, סימן כד בשם רס"ג). לטבילה זו ניתנו טעמים שונים (משום טהרת קרי, משום הידמות למלאכים, או משום תשובה כגרים), ומתוך כך נהגו בה אף נערות ורווקות. פוסקים רבים ראו זאת בעין יפה, ואף התייחסו למנהג כמחייב (שו"ת מהרי"ל הלכות ערב יום כיפור אות ג-ד, שו"ת רב פעלים חלק ד יורה דעה סימן טז, וכן גם בן איש חי שנה ראשונה פרשת וילך סעיף ח ופרשת ניצבים סעיף ג, הרב יהודה הרצל הנקין שו"ת בני בנים חלק ג סימן ה, מפרשי השולחן ערוך באורח חיים סימן תרו: מטה אפרים סעיף ח, מגן אברהם סקי"ב, שולחן ערוך הרב סימן ס, קיצור שולחן ערוך סימן קלא,סעיף ו, משנה ברורה סקי"ז, כף החיים חלק ח סימן תרו).

 

בקרב הללו, לא נזכר חשש לניצול הטבילה עבור פריצות, וכאשר הוא מוזכר, הוא נדחה מכל וכל (רב פעלים ובני בנים לעיל), וודאי שלא נזכרים בדבריהם איסור או תקנה כלשהם.

 

יתרה מזאת, במקורות שונים נאמר במפורש שסיבת הטבילה הינה לשם טהרה, (מה שכביכול מגביר את החשש למכשול), ומכך נגזרים עניינים נוספים, כגון הצורך בברכה (רס"ג), או הדרישה להסרת חציצות (מהרי"ל, בן איש חי, קיצור שולחן ערוך, מטה אפרים, כף החיים, דרכי משה אורח חיים סימן תרו ועוד), ועם כל זאת אין הם חוששים לתקלה, לפריצת הגדר ולעבירה. עוד העיד הרב היינקין בספרו, שבשנת תשנ"ד טבלו רווקות במקווה בקרית משה בערב יום כיפור, ואל המקום הגיעו גם נשים משכונות נוספות.

 

לכן לדעתי אין לאסור טבילה של פנויה, שנועדה לצורך קדושה והתעלות רוחנית, ובלשונו של בעל ה'בן איש חי' בשו"ת רב פעלים :"משום טהרת הנפש ונקיות לעבודה ותפלה של ימים נוראים". ואם במנהג יפה של חסידות רבו המחייבים, קל וחומר להתיר ולראות זאת בעין יפה כשמדובר בעליה להר הבית, הכוללת מצוות רבות מן התורה אף בעת חורבן בית מקדשנו. לכן מותר לך לטבול לשם עליה להר הבית, אולם חשוב שתקבלי הדרכה הלכתית כיצד לבצע את הטבילה וההכנות אליה כראוי.

ברכה והצלחה.

 

תשובה מורחבת:

ראי את תשובתי לשאלה האם מותר לעלות להר הבית.


המקור העיקרי, שעליו נסמכים האוסרים טבילת פנויות נמצא בשו"ת הריב"ש – רבי יצחק בר ששת (סי' תכ"ה). להלן תמצית דבריו:

"שאלת: לבאר לך, מה שכתוב בתורה: ואל אשה בנדת טומאתה, לא תקרב לגלות ערותה. אם נאמר על כל אשה נדה: בין באשתו, בין בפנויה? ואם כן הוא… ואיך לא תקנו: שום תקון, או שום גדר של טהרה, בפנוי'; כדי שלא יכשלו בה רבים, אחר שהבא עליה ענוש כרת, והנוגע בה באצבע קטנה, חייב מלקות?

תשובה: דבר ברור הוא: שאיסור ביאת הנדה; לא באשתו בלבד, אלא: בין באשתו, בין באשת חברו, בין בפנויה… ומה שנפלאת: איך לא תקנו טבילה לפנויה, כדי שלא יכשלו בה רבים? ואין כאן מקום תמה! שהרי כיון שהפנויה אסורה, כמש"כ. אדרבה! אם היתה טובלת, היה בה מכשול: שהיו מקילין באיסורה; כיון שאין אסורה, אלא מדרבנן… והכתוב צווח: לא תהיה קדשה מבנות ישראל. וכתב הרמב"ם ז"ל: שהיא אזהרה לה, ולהבא עליה. והרמב"ן ז"ל כתב, בפי' התורה: שהיא אזהרה לב"ד, שלא יניחו בנות ישראל להפקיר עצמן, לישב בעינים על הדרך, או בקובה של זונות, לזנות לכל יבא…"

 

הריב"ש נשאל אודות צורך ספיציפי לחייב את הפנויות בטבילה, במטרה למנוע מן הבאים עליהן חיוב כרת. בתשובתו מאריך הריב"ש בגודל האיסור להזנות את בנות ישראל, ומסרב לחייב מכל וכל טבילה המונית, סדירה וקבועה של פנויות לצורך זה, של סיוע לעוברי עבירה.

 

יתר על כן, הריב"ש עצמו בסיום דבריו, מבדיל בין נושא תשובתו, שהוא טבילה לשם אישות ללא נישואין, ובין הטבילה שהיתה נהוגה בזמן המקדש ואף לאחריו לצורך טהרות (כגון עבור הפרשת חלה ותרומה בטהרה). לדבריו, נהגה הטבילה אף לאחר החורבן, אך בשלב מסויים הפסיקה לנהוג, והראשונים לא ראו טעם להמשיכה, מן החשש האמור, שמא מתוך טעות יקלו ראש באיסורי תורה (ראי גם חידושי הרמב"ן למס' שבת, י"ג, ע"ב). מן האמור לעיל, נראה אם כן, שאין להקיש גזרה שווה בין התשובה המפורסמת ובין השאלה בה אנו עוסקים, מכיוון שבימינו ישנה סיבה ממשית לטבול.

 

כבר הגמרא (נידה, ל"ב, ע"א) מציינת שבנות ישראל הצעירות נהגו לטבול, ואף הקטנות הוטבלו כדי לאפשר להן את אכילת התרומה (כבנות כהן). ועוד, במעמדים שונים הנזכרים בתנ"ך, אשר התקיימו במקדש (למשל הקרבת הפסח, עליה לרגל ותפילות אישיות וציבוריות[1] ) השתתף כל העם, כולל כמובן הנשים והבנות, ולצורך כך, טבלו אנשים כנשים ופנויות כנשואות. הרחבה בנושא ניתן לקרוא בספרו של הרב ישראל אריאל-  'בית ה' נלך'. כך גם בימינו, ישנן מצוות שניתן לקיים בעליה להר הבית (יובאו בהמשך), מה שמצדיק את הטבילה כדי לאפשר את קיומן. אמנם הרמב"ן (על מסכת שבת דף יג עמוד ב) מתייחס לטבילה הכפולה של הנשים הנשואות לאחר החורבן (בתום שבוע לנידתן מדאוריתא ובתום שבעה נקיים מדרבנן), ומציע שיתכן שזו היתה חומרא שהביאה לידי קולא, ולכן היא בטלה בדורות האחרונים,אך הוא ממשיך וכותב – "ומשום טהרות נהגו בה תחילה", כלומר, כאשר ישנה הצדקה לכך, כן קיימו את הטבילה הכפולה, למרות החשש שבצדה.

 

טבילה אחרת המיועדת לצורך קדושה, שהמשיכה לנהוג בשנות הגלות ואף בימינו, היא טבילה בערב יום הכיפורים, כחלק מתהליך התשובה ומן ההכנות ליום הקדוש. בטבילה זו השתתפו אף הרווקות, ותמכו בה רבים מן הפוסקים. אצל חלק מן הפוסקים עולה החשש מפני ניצול הטהרה לשם עבירה, ובתשובתו להיתר כותב הרב הינקין (שו"ת 'בני בנים' ח"ג סי' ה):…"ברשיעי לא עסקינן, וגם בלי מקווה, המבקשת להטהר כדי לחטוא תסע לים ותטבול בבגדים רפויים…"

 

מבין פוסקי דורנו המתירים טבילת פנויות לשם עליה להר הבית, נמנים:

הרב ישראל אריאל (https://www.inn.co.il/Forum/Forum.aspx/t951249),

הרב אליעזר מלמד (https://www.dmag.co.il/pub/shvii/287/31/#zoom=z),

הרב מאור קיים (https://www.facebook.com/yaraeh.temple.mount/posts/836421886563897/),

הרב שמואל אליהו (https://a7.org/?file=20151025211516.jpg),

הרב שרלו (

הרב הלל בן שלמה ( http://asif.co.il/download/kitvey-et/malin/malin26/2%20(12)(2).pdf)

והרב אלישע וולפסון (הר הבית כהלכה, בירור הלכתי מקיף בנושא העליה להר הבית, דברי שיר, תשע"ט, עמ' )385.

 

בין מיעוט הפוסקים שאסרו טבילת רווקות לקראת יום הכיפורים, העיקרי שבהם היה בעל השדי חמד, שכתב  : "מסתברא דאין להניח לבתולות לטבול גם בערב יום הכיפורים, דהוי חומרא דאתי לידי חשש תקלה" (שדי חמד מערכת יום הכיפורים סימן א אות ו, וכן כתב הר"ע יוסף יביע אומר חלק י, יורה דעה סימן נח קובץ הערות והארות על שו"ת "רב פעלים" ח"ד יורה דעה, ובחלק א – אורח חיים סימן ל, וגם הרב יעקב אריאל שכתב בפשטות: רווקות לא טובלות

https://www.yeshiva.org.il/ask/3626 ).

אף הרב דב ליאור, הקורא לעלות להר הבית, אוסר על עליית רווקות (שו"ת דבר חברון חלק ג עמוד רנג, עלוני ממרא, גליון 122 קיץ התשס"ט עמ' 25 וכן בתשובות באתרים שונים ברשת: https://www.yeshiva.org.il/ask/43898 https://www.yeshiva.org.il/ask/105492). אולם חשוב להדגיש, כי הוא רואה בכך בעייתיות, ומעשה שאינו רצוי, והוא אינו נוקט לשון איסור, ואף כותב במפורש "אכן מבחינה הלכתית יש אפשרות עקרונית שאישה תוכל לעלות, בלי שום חששות", אלא שלעתים מדובר במצבים "מורכבים" ובשאלות "סבוכות" (מונח מעורפל ואף תמוה), וחשש מפריצת גדרי הצניעות. תמיהה נוספת היא, שלמרות איסורו הגורף על כלל הנשים, הוא אינו רואה בעיה עקרונית בטבילת אלמנות (בשונה מרווקות). גם הרב גורן הסתייג מכך, אך אף הוא לא השתמש בלשון איסור (בספרו "הר הבית" פרק ל, עמ' תכז, תלז).

 

יחד עם זאת, יש מן הפוסקים מי שנוקט בלשון איסור, אך אלה אינם עושים זאת מעיקר הדין, אלא משיקולים של מדיניות ציבורית, "למגדר מילתא" כהוראת שעה וכסייג (ונשאלת שאלת הסמכות לתקן תקנות חדשות בדורנו, ותוקף מחויבותנו כלפיהן), בעיניי קרוב הדבר לחידוש גזרות שלא נתקנו בעבר, ולאיסור מה שמותר, וזאת בשונה מהאיסור הקיים על טבילה לשם פריצות. חשוב ליצור הבחנה בין האסור והמותר, ובין החוטאים לכשרים (כעין מה שכתב הרב קוק באורח משפט סימן קיב), וגם כאשר החשש ישנו, אין לראות בו איסור, אלא הסתיגות בלבד.

 

לסיום, מובאים להלן -דברי הרב ישראל אריאל בעניין המצוות שמקיימים בעליה להר הבית:
א: "מקדשי תיראו": רמב"ם בית הבחירה (ז, א): "מהלך באימה וביראה וברעדה… אף על פי שחרב [יהלך בו כי] בקדושתו עומד".
ב: "עובדהו במקדשו": המתפלל בהר הבית או משתחווה – מקיים מצות עשה (רמב"ם ספר המצוות ה).
ג: "ירושה וישיבה": מצות 'ירושה וישיבה' התקיימה בהר הבית לפני יובל שנים בידי צבא ישראל. מאז הולך האויב ומשתלט על ההר בהתפרעויות וזריקות אבנים. העולה להר בליווי כוחות הבטחון, מקיים בכל עלייה מצות 'כיבוש', ככתוב: "כל מקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם יהיה" (דברים יג; רמב"ם מלכים ה, ו; רמב"ן השמטות עשה ד).

ד: "לשכנו תדרשו ובאת שמה": העולה להר במטרה לחדש את העבודה במקדש, מקיים  מצות עשה (רמב"ן).לדעת הרמב"ם מצוה לכבוש את הר הבית, שהוא "תכלית התורה", גם אם תתחייב "מלחמה חזקה" (רמב"ם מו"נ ג, מה).

ה: מצות אהבת ה': העולה להר הבית למרות התנגדות חוגים המוכנים למסור את הר הבית לידי אויב – מקיים במעשיו את מצות אהבת ה', ככתוב: "לא תשמע אל דברי… חולם החלום ההוא [הסבור כי הכניעה לאויב – מצוה] כי מנסה ה' אלהיכם אתכם לדעת; הישכם אוהבים את ה' אלהיכם?" 

ו: "ועשו לי מקדש": (בית הבחירה לרמב"ם א, א). זה יובל שנים חל חיוב על עם ישראל ועל הרבנות הראשית – לקיים מצוה זו, וכן את מאתיים המצוות המתקיימות במקדש. העולה להר הבית מסייע בידי גדולי התורה, לשוב ולדון בחובתם להקים את בית המקדש השלישי.

ז: "הוכח תוכיח": מצות תוכחה, מחוייב בה גם תלמיד לרבו, כי "חיוב מצוה זו על כל אדם! ואפילו הפחות לנכבד – חייב להוכיחו!" (ב"מ לא, א; רמב"ם ספר המצוות עשה רה).  עליית האלפים להר הבית – תוכחה יש בה לישראל ולמנהיגיו לעשות את חובתם ולחדש את העבודה במקדש.

ח: מצות שמירת הקרבנות: בעניין קרבן התמיד נאמר בתורה: "תשמרו להקריב לי במועדו". וכתבו הראשונים, שמצות עשה זו מוטלת על "בית דין ומורי התורה שבישראל" לוודא את הקרבת ה'תמיד' בוקר וערב (סמ"ג עשין קץ; חינוך תא). העולה להר מזרז בכך את בית הדין של הדור לעשות את חובתו.

ט: "מדבר שקר תרחק": יש מחכמי ישראל המכריזים, כי העולה להר הבית עובר על איסור כרת. דברי אותם חכמים מנוגדים לאמת ההלכתית, האומרת (רמב"ם ביאת המקדש ג, ד; יב): "טמא מת… מותר להכנס להר הבית… ואין חייבין כרת… אלא מעזרת ישראל ולפנים". נמצא, שלעומת דברי כזב הנאמרים ברבים, מכריז העולה להר הבית בעלייתו את האמת ההלכתית לאמיתה.

י: "לא תגורו מפני איש!" זה יובל שנים שיש מחכמי ישראל המשתמשים בהלכה של איסור כרת, כביכול, בהר הבית, כדי למנוע את ישראל מלקיים את מאתיים המצוות האמורות במקדש, ולהמשיך בכך את הגלות והחורבן. בעניין זה קובע הרמב"ם להלכה (סנהדרין כב, ב): "תלמיד שהיה יושב לפני רבו וראה [שרבו טועה] אם שתק [וממשיך את ביטול המצוות] הרי זה עובר משום: 'לא תגורו מפני איש'". 

יא: מצות קידוש השם: בספר המצוות לרמב"ם (עשה ט) כתב: "אנחנו מצווים לפרסם האמונה הזאת האמיתית בעולם, ושלא נפחד… אבל נמסור עצמנו למיתה… וזאת היא מצות קידוש השם המצווים בה בני ישראל". מסירת הר בית ה' לידי אויבי ישראל, וביטול המצוות המתקיימות בו זה יובל שנים, היא חילול השם שלא נשמע דוגמתו. העולים להר כדי לקיים את המצוות האמורות בו – הם המקדשים שם שמים, ונוטלים שכר כולם (ירושלמי ברכות ט, ה(.

[1] למשל תפילת חנה בשילה, תפילת שלמה בחנוכת הבית, תפילת העם בתקופת יהושפט לפני מלחמה, כינוסי תשובה ע"י עזרא ונחמיה ועוד.

איך אוכל לנהל מטבח כשר ולא כשר עם החבר הלא דתי שלי?

רבניות משיבת נפש היקרות שלום,

בשעה טובה אעבור בקרוב לדירה עם בן הזוג שלי, שאינו שומר כשרות, ואני מנסה להבין כיצד נוכל לחלוק מטבח, האם נוכל לעשות שימוש יומיומי משותף (בדרך כזאת או אחרת) באותם תנור/מיקרו/כיריים/שיש/שולחן אוכל וכו', או שיש הכרח לרכישת שניים מאלה.

אשמח גם אם תוכלו להפנות אותי למקורות נוספים להעמקה, וכמו כן, אשמח אם תסבירו לי האם באופן כללי ניתן להסיק מהלכות הפרדה בין בשר וחלב בכלים, להלכות הפרדה בין כלים כשרים ללא כשרים. כלומר, אם למשל גיליתי שצריך הפרדה בין בשרי לחלבי בתנור, האם ניתן להסיק אוטומטית שהוא הדין לגבי הפרדה בין כשר ללא כשר?

תודה רבה

 

תשובה: 

שלום לך.

מהשאלה שלך אני לומדת כמה חשובה לך השמירה על הכשרות וההלכה בביתכם החדש, וגם כמה חשובה לך הזוגיות. את מוכנה ללמוד ולעשות מאמץ כדי לא לוותר, לא על חייכם יחד ולא על המצוות שאת מחויבת אליהן. בכל זוגיות – ובמיוחד בזוגיות עם פערים דתיים – ישנם ויתורים; אני רוצה לחזק אותך ברצון שהויתורים שלך לא יהיו בתחומי ההלכה.

יחד עם זאת, המצב שאת נכנסת אליו אינו פשוט כלל.

 

נציג את היקף הבעיה:

הנחת היסוד של הלכות כשרות היא שבמקום שבו חיים אנשים, יקרו טעויות. אי אפשר באמת לנהל את חיי היומיום בזהירות תמידית ובהקפדה מושלמת, וכל בני האדם מסיחים דעתם לפעמים ושוגים.

לכן, ההלכה לימדה אותנו שמטבח כשר חייב שולי בטחון, טווח לטעויות, אחרת פשוט לא נאכל אוכל כשר. אי אפשר באמת להתנהל במטבח בו כלים כשרים וטרפים נמצאים יחד, או שהשימוש במכשירים ובמשטחים מערבב טרף וכשר. במטבח כזה, במוקדם או במאוחר הכל יהיה טרף, ומי שיאכל מהמאכלים שיבושלו בו יעבור מתישהו על איסורי דאורייתא.

הבעיה מקצינה עוד יותר כאשר חלק מהמשתמשים במטבח מודעים לדרישות ההלכה וחלקם לא. אפילו במטבח כשר של משתמשים שומרי כשרות קורות טעויות ונוצרים מצבי איסור; קל וחומר במצב בו לא שומרים. מי שלא מכיר את הכללים – לא יוכל לשמור עליהם גם אם ירצה מאוד, והכללים הם סבוכים ומלאי פרטים.

לכן, מטבח יכול להיות כשר או לא כשר. כמעט בלתי אפשרי לנהל מטבח שהוא גם וגם.

 

אבל את מחפשת פתרון, ולכן ננסה כעת לבדוק מה האפשרויות שבפניך:

 

א. האפשרות הטובה ביותר היא כמובן שיהיה לך מטבח כשר. אולי תחליטו שבבית מבשלים כשר, ותוכלו ללמוד יחד את עיקרי הכשרות בספרים שמופיעים למטה, אולי תיצרו שני מטבחים, מה שמתאפשר לכם. 

 

ב. אפשרות פחות טובה, אך כזו שעדיין תאפשר לך לאכול בבית, היא מטבח אחד בו יש כפילות של דברים. כלים כשרים צריכים להיות מאוחסנים בנפרד ושונים במראם מכלים טרפים; רצוי ביותר שמכשירים – תנור, מיקרוגל, מעבד מזון וכו' – יהיו כפולים, וכדאי גם להפריד את הכיורים ומשטחי העבודה. ההכשרה של מכשירים וכלים אם שימשו למזון טרף היא מסורבלת וקשה שלא לשכוח או לטעות מדי פעם, ולכן זה לא מעשי להשתמש בהם באופן קבוע לכשר וטרף יחד. אם אתם בוחרים באפשרות זו, קריטי שיהיו לך ספרי הלכה בבית, ועוד יותר חשוב שתהיה לך כתובת זמינה לשאלות – כי גם ספר ההלכה המפורט ביותר לא יוכל לתת מענה לכל סיטואציה שתתרחש. 

בהרחבה שבהמשך יוצגו הנחיות להתמודדות עם בעיות שעלולות להיווצר אם תבחרו באפשרות זו. כדאי שיהיה לך את אחד הספרים – "ואכלת ושבעת" של הרב קנוהל ו/או "פניני הלכה כשרות" של הרב מלמד, שני החלקים. הם יעזרו לך לדעת מה ההלכה במקרים רבים, ולדעת מתי צריך לפנות בשאלה.

את מוזמנת כמובן תמיד לפנות אלינו.

 

ג. אפשרות זו היא היפוכה של האפשרות הקודמת: לדעת שהמטבח בבית טרף, ואת יכולה לאכול בבית רק אוכל קר או אוכל שהוכן במקום כשר וחומם לפי כללים ששומרים על כשרותו. אם לא תיצרו במטבח שלכם הפרדה בין כלים ומכשירים כשרים לאלו שאינם, זו בעצם המציאות שתהיה. 

אני מציעה לך לקרוא את הפסק של ארגון "בית הלל" שמסביר כיצד להתנהל במצב זה, כאן.

 

אני מחזקת אותך ומאחלת לך איתנות ונחישות בשמירה על נאמנותך העמוקה להלכה, ואנחנו כאן לכל שאלה.

שלומית

 

הרחבות

 

א. הנחיות מעשיות לאופציה ב' – מטבח אחד עם כפילות:

 

נציג כעת עקרונות שלפיהם צריך להתנהל במצב בו המטבח משותף, יש בו כלים ומכשירים כשרים לצד לא-כשרים, ונעשה בו שימוש לבישול כשר ולא-כשר כאחד. 

נדגיש שוב כי מצב כזה אינו רצוי ובלתי אפשרי שלא יקרו בו טעויות; בנוסף, ישנן סיטואציות רבות שלא ניתן ללמוד ולהיערך אליהן מראש, ופרטים קטנים יכולים להיות משמעותיים להתיר או לאסור. לכן, כל מה שנאמר כאן הוא בבחינת מבוא ראשוני, ויש ללמוד לעומק את הדינים.

בהמשך נציג באופן תמציתי כמה מעקרונות הכשרות, אותם צריך להכיר כדי ללמוד את ההלכות וכדי להתנהל במטבח. אם משהו ממה שיובא כאן לא ברור – כנראה קריאת העקרונות הללו תבהיר אותו.

 

בהלכות כשרות יש הבדל בסיסי ונרחב בין מצבי "לכתחילה" למצבי "בדיעבד". יש הקפדה גדולה לא ליצור במודעות מצבי איסור ומצבי ספק, אבל יש דרכים לפתור מצבים אלו אם כבר קרו. במילים אחרות, אמנם ההלכה יודעת לעזור אם טעינו ונוצרו ערבובים אסורים במטבח, אבל לכתחילה לא רצוי להיכנס למצבים של נוכחות אוכל טרף במטבח כשר. לכן נפרט כאן פתרונות בדיעבד, ונדגיש כי אסור ליצור מצבים כאלה לכתחילה.

 

כעיקרון כללי, ההלכה מפרידה בין "היתרא בלע" ל"איסורא בלע". "היתרא בלע" הוא מצב בו הטעם שנבלע בכלי הוא טעם של מאכל מותר, רק שאני לא חפצה בו, כמו למשל סיר חלבי שבלע טעם בשר. "איסורא בלע" הוא בליעת טעם שהוא עצמו אסור. במצבים של "איסורא בלע" יש יותר החמרה בהלכה, גם לכתחילה וגם בדיעבד. זוהי הסיבה לכך שהמצב של נוכחות אוכל טרף במטבח הביתי יהיה שונה מהותית מהמצב בבתים שומרי כשרות, ומצבים הלכתיים שלא היו כל כך בעייתיים בבית כשר יהיו חמורים יותר. חשוב שתהיה מודעות לכך.

 

כלים:

כאמור, כלי צריך להיות או כשר או לא-כשר ולא יכול להיות גם וגם. אם בטעות נעשה שימוש בכלי כשר לבישול מזון לא-כשר, הכלי כעת טרף ויש לנקותו, להמתין 24 שעות ואז להגעילו. אם הכלי עשוי מסוג כלשהו של חרס או אדמה (קרמיקה, חימר, חרסינה וכד') – לא ניתן להכשירו. אם המזון טוגן או נאפה, ולא בושל – הגעלה לא תספיק וצריך ליבון, אבל לא כל כלי ניתן ללבן. במקרה כזה צריך לשאול רב/נית כיצד לנהוג.

אם כבר בושל מאכל בכלי שבלוע בו טעם איסור – באופן כללי יש לזרוק את המאכל, ישנם מקרים חריגים ואם מדובר בשעת הדחק כדאי להתייעץ עם רב/נית.

 

תנור:

גם התנור "סופג" את טעם המאכלים ואם נאפה או חומם בו מזון טרף – הוא טרף. לצורך ההכשרה צריך לנקות בחומר חריף כך שלא יהיו שאריות, לחכות 24 שעות ולחמם לחום מקסימלי למשך כחצי שעה. את רשתות התנור לא ניתן להכשיר, אם נגע בהן מאכל טרף רותח צריך להחליפן. יחד עם זאת, אם המאפה היה מכוסה היטב (והוצא מהתנור בעודו מכוסה בתום האפייה) – אז התנור לא נאסר. באופן דומה, אם המאכל נאפה בטעות בתנור טרף אבל היה מכוסה, מותר לאוכלו.

במיקרוגל הדינים דומים, רק שההכשרה נעשית באופן שונה: לאחר ניקוי והמתנה של 24 שעות, מכניסים למיקרוגל כוס עם מי סבון ומחממים כמה דקות עד שהמים רותחים. את צלחת המיקרוגל יש להגעיל בנפרד.

 

כיריים:

משטח הכיריים עצמו הוא טרף בכל בית, גם אם המטבח כשר, שכן נופלות עליו שאריות שונות בעודו חם. כל דבר שנפל על המשטח בין הלהבות – אסור לאכול. בנוסף, כשמבשלים על הכיריים לא כדאי שסיר כשר וסיר טרף יהיו קרובים זה לזה, כי הטרף עלול להתיז על הסיר הכשר או על המכסה שלו ולאסור את המאכל. אם זה קרה – כדאי להתייעץ מה דין המאכל ומה דין הסיר, זה תלוי בפרטי האירוע.

 

שיש:

אם נגע בשיש מאכל טרף חם או נשפך עליו נוזל חם מכלי טרף – צריך להכשיר את השיש. גם הכשרת השיש נעשית על ידי ניקוי, המתנת יממה ועירוי מים רותחים. עושים זאת ממיחם רותח, ובזהירות רבה.

 

כיור: 

אי אפשר להשתמש בכיור אחד לכלים כשרים ולא-כשרים, כי המים החמים עלולים להעביר טעם מכלי לכלי. אם יש שני כיורים, עדיף שאחד מהם יהיה לכלים לא-כשרים והשני לכלים כשרים, בשרי וחלבי כאחד; במצב כזה, מניחים בתוך הכיור בכל פעם רק חלבי או רק בשרי ומנקים בין לבין (ואם אפשר לשים רשתות בתחתית הכיור – עדיף). אם נשפך בכיור הכשר משהו טרף – מכשירים אותו כמו את השיש.

אם בטעות הונח כלי כשר בכיור הלא-כשר ונשטף – זה לא אוסר את הכלי.

 

ב. מושגי יסוד בהלכות איסור והיתר

 

"טעם כעיקר" – הנחת היסוד בדיני כשרות היא שבתנאים מסוימים (בעיקר בחום אבל לא רק) טעם המאכל נבלע בכלי בו הוא מתבשל, והטעם הזה הוא כמו המאכל עצמו מבחינה הלכתית. כלומר, כלי שבושל בו או אוכסן בו מזון טרף הוא טרף.

 

"פסול טעם" – הכלי יעביר את הטעם הבלוע בו לכל מה שיבושל בו, עד שהטעם ייחלש ו"יפסל". זה קורה יממה לאחר שהטעם נבלע.

 

"כבולעו כן פולטו" – כדי להכשיר את הכלי צריך להחזיר את הכלי למצב בו נבלע הטעם. אופן ההכשרה זהה לאופן הבליעה.

 

"נותן טעם" – אם מתערבבים מאכלים זה בזה, הטרף יטריף את הכשר החל מכמות שבה קיימת השפעה על הטעם. כמות זו היא לרוב 1:60 מהמאכל כולו, אך אם הטעם חזק במיוחד או שהמאכל שעורבב חשוב במיוחד זה יכול להשתנות.

 

ספק דאורייתא לחומרא, ספק דרבנן לקולא – במצבים של טעויות והיסח הדעת יש הרבה פעמים מצב של ספק, בו לא יודעים בדיוק מה התערבב וכמה. כאשר מדובר על דין מן התורה – צריך להחמיר במצב של ספק. כאשר מדובר על גזרת חכמים מדרבנן – צריך להקל. למשל, באיסורי אכילת בשר שלא הוכשר צריך להחמיר, כי זה איסור דאורייתא, לעומת הפרדה בין עוף לחלב שהיא מדרבנן.

 

לכתחילה ובדיעבד – יש הקפדה גדולה יותר לא ליצור במודעות מצבי איסור ומצבי ספק, אבל יש דרכים לפתור מצבים אלו אם כבר קרו. לכן, אמנם ההלכה יודעת לעזור אם טעינו ונוצרו ערבובים אסורים במטבח, אבל לכתחילה לא נכנסים למצבים של נוכחות אוכל טרף במטבח כשר.