מה העניין שלא ללבוש בגדים חגיגיים מאד בראש השנה?
לא יודעת אם התשובה תגיע בזמן לראש השנה, אבל בעזרת ה' לשנה הבאה. קראתי על כך שבראש השנה לא לובשים בגדים חגיגיים מידי, כשהמקור הוא הרש"ל שמדבר על כך שאין ללבוש בגדי משי ורקמה בשל מורא הדין. ניסיתי להבין קודם כל האם מדובר במנהג או הלכה, כי תמיד בסביבתי אני רואה מצב הפוך, הנשים מגיעות לתפילה בבגדים חגיגיים וחדשים, אז האם מדובר בהלכה שלא ידועה או במנהג שלא מונהג בכל מקום? (מדברת על אשכנזים אם יש חילוק). דבר נוסף, מנסה להבין את הגדר, ראיתי בפניני הלכה שהוא מדבר על כך שאין לובשים את הבגדים החגיגיים ביותר, ובעיני בחג חדש נחשב כחגיגי ביותר, והרי ידוע שבערב חג שני יש מנהג ללבוש בגד חדש לברכת שהחיינו, אז מה, יש עניין לקנות בגד חדש שלא יהיה חגיגי מידי בעיני? זה כ"כ סובייקטיבי.
מצד שני ראיתי מקום אחר שדיברו על כך שכיום שהבגדים שלא לובשים הם בגדי אירועים יקרים באלפי שקלים, אבל גם כאן- כמי שאף פעם לא לובשת בגדים כאלו- באופן סובייקטיבי זה לא נחשב בעיניי כבגדים החגיגיים שלי, כך שהטעם של מורא הדין שעומד מאחורי זה לא נראה תקף במקרה כשלי. אשמח לקריאת כיוון.
תשובה
שלום יקרה,
לבושו של האדם משתנה מיום חול לשבת, ומשבת ליום טוב כי האדם מבטא את החגיגיות המיוחדת גם באמצעות הבגדים. לצורך הבנת עומק הדיון אכניס אותך קצת לאחורי הקלעים של הדיון ההלכתי שבבסיסו דיון על המאכלים שמכינים לראש השנה ואחד ה"סעיפים" שלו הוא עניין הבגדים.
מבוא: הדואליות של ראש השנה
אחת מן המבוכות הגדולות בראש השנה נובעת מן התחושה שאלה הרגעים לבקש על מה שעומד להתחולל בשנה שאנו בפתחה, לפני שיוכרע אופיה של השנה הבאה עלינו לטובה. התחושה שכל טוב השנה הבאה גנוז בתפילות ראש השנה הוא משקל כבד על הלבבות של כולנו. אבל ראש השנה הוא גם "בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ" ולא רק "מִשְׁפָּט לֵאלֹקי יַעֲקֹב" (תהלים פא, ד-ה).
"וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם" (במדבר כט, א), כך התורה מתארת לנו את ראש השנה ומשמעותו. ניתן להבחין בכפילות המסרים של ראש השנה כבר בפסוק הזה. מצד אחד זהו "מקרא קודש" – יום טוב חג ומועד, ומצד שני, זהו "יום תרועה" המזכיר ימי תענית שבהם אנו מריעים בשופר או בחצוצרות. הקישור של ראש השנה עם "יום תרועה" מתיישב עם דברי חז"ל שבראש השנה – "כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון" (משנה ראש השנה פ"א מ"ב) ועם המהות של ראש השנה כיום דין. בהתאם לכך, ראש השנה מתיישב יותר עם מתח ודאגה ופחות עם חג ושמחה. אחת השאלות ההלכתיות שמצביעות על המבוכה ביחס לאופיו של ראש השנה היא השאלה אם יש לצום בראש השנה או לסעוד בו כביום טוב, ולכבדו בשפע וביד רחבה.
חז"ל, בהכריעם שמדובר ביום שמחה וסעודה, ביטאו גם את חוסר ההלימה בין ההכרעה המעשית ובין התוכן הרעיוני של ראש השנה:
בנוהג שבעולם, אדם יודע שיש לו דין – לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו,
שאינו יודע היאך דינו יוצא.
אבל ישראל אינן כן, אלא לובשים לבנים ומתעטפין לבנים ומגלחין זקנם ואוכלין ושותין ושמחים,
יודעין שהקב"ה עושה להן ניסים (ירושלמי ראש השנה פ"א ה"ג).
אדם שעומד לדין בדרך כלל מסתובב מודאג, חסר תיאבון ונראה כאבל (לובש שחורים, מגדל זקנו וכו'), אבל ישראל אוכלים ושותים ושמחים וגם לובשים בגדי חג. אין זאת אלא משום שעם ישראל בטוח בה' שיוציא את דינו לטובה ויעשה לו ניסים. הניגוד והסתירה המובנים בהנהגות ראש השנה מהדהדים במדרש הזה, והפוסקים אכן התאמצו להביא ראיות רבות לכך שראש השנה הוא יום טוב שאין בו תענית, אחד מן המקורות הללו הוא מספר נחמיה, שם מסופר שבאחד לחודש השביעי, כלומר בראש השנה, העם התכנס לשמוע את קריאת ספר התורה, ובשומעם אותו החלו לבכות ולהתאבל בהביעם חרטה על טעויותיהם, אבל בתגובה לכך עזרא ונחמיה שולחים את העם לביתו לשמוח ולאכול: "לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם" (נחמיה ח, י).
השלכת המורכבות של ראש השנה על הסעודה
בגלל המורכבות של ראש השנה השאלה אם לצום בראש השנה חזרה ונשאלה לאורך הדורות שוב ושוב. הגאונים נחלקו בשאלה זו, חלקם נהגו לצום בראש השנה וחלקם פסקו שיש לסעוד ולשמוח. גם בדברי הראשונים אנו מוצאים עדות לכך שהיו קהילות ומקומות שבהם נהגו לצום בראש השנה. אומנם, ראשונים רבים שתיארו את המנהג יצאו נגדו והביאו ראיות רבות לכך שראש השנה הוא מועד ויום טוב. ואכן בסופו של דבר כתב הטור להלכה שבראש השנה אוכלים ושותים ושמחים (טור אורח חיים סימן תקצז). וכך כותב המשנה ברורה בהסבר הדברים:
אוכלים ושותים ושמחים – רוצה לומר: אף שהוא יום הדין, מכל מקום מצוה של "ושמחת בחגך" שייך גם בו,
שגם הוא בכלל 'חג' כדכתיב [=כמו שכתוב]: "תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו"
ונאמר בנחמיה ח' "אכלו משמנים ושתו ממתקים וגו' כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו כי חדות ד' היא מעוזכם" (משנה ברורה סימן תקצז ס"ק א).
אלא שהמורכבות באופיו של ראש השנה לא נעלמה מן ההלכה והמנהג. כבר בספר האגודה (גרמניה, תחילת המאה ה־14) נזכר: "אמנם האוכלים לא יאכלו כל שובעם למען לא יקילו ראשם ותהי' יראת השם על פניהם…" (האגודה ראש השנה פ"ד יום טוב סימן כא). לדעת האגודה יש לתת ביטוי מסוים לאימה שאוחזת בנו מחמת הדין שאנו עומדים בפניו ולמעט באכילה. למעשה, אדם שמפנים את תודעת הדין מאבד את התיאבון ומצוי בחרדה לגורלו. המנהג למעט באכילה מבקש להחדיר לתודעה את מה שהיה אולי מתרחש באופן טבעי. במיעוט האכילה להבנתי, יש "זכר" לצום שבא לביטוי בכך שלא יאכלו כל שובעם. בכך נשיג גם את המטרה של כובד הראש הנדרש בראש השנה ונעטה את יראת ה' ויראת היום על פנינו.
עניין זה של הימנעות מאכילה לשובע בראש השנה מופיע גם כמאה שנים לאחר מכן בספר המנהגים (טירנא) של יהודי אשכנז (הגהות המנהגים ראש השנה). מנהג זה הובא להלכה בשולחן ערוך, בפרישה ובב"ח (שו"ע או"ח סימן תקצז; ב"ח לטור או"ח ד"ה ואוכלין; פרישה שם ד"ה ואוכלין ושותין). הצורך למעט מן השמחה ולהדגיש גם את הצד המאיים של ראש השנה מצוי במקורות נוספים באופנים שונים. כך למשל מסופר על סבו של המהרש"ל (פולין המאה ה־16) שלא אכל דגים בראש השנה מפני שדגים היו המאכל האהוב עליו במיוחד. במקורות אחרים הציעו שלא לאכול בשר ולשתות יין. ונראה שעיקר העניין הוא לחפש כיצד להנכיח בסעודת החג את התכנים העמוקים ואת המשמעות של ראש השנה. לא יהיה נכון לחגוג את ראש השנה בהתפטמות והאבסה, וחשוב מאוד שהסעודה של ראש השנה, גם היא מלאה כל טוב, תהיה עוגן לדיון על התשובה, על שבריריות החיים ועל כך שאין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמיים.
המורכבות של ראש השנה וביטויה בלבוש
לאחר שפרסתי את היריעה בנוגע למורכבות של ראש השנה ולביטוי של המורכבות הזאת גם בתוך הסעודה לאחר שכבר הכרענו שראש השנה נחגג כיום טוב, מוצאת את ביטויה גם בדיון על הלבוש. כידוע גם הלבוש מעצב תודעה וזו הסיבה שאנו מבטאים חגיגיות או חלילה אבל באמצעות הבגדים. נקודת הפתיחה לדיון על הלבוש היא במדרש שנזכר בירושלמי ושהבאתי אותו כאן בתחילת דברי ואביא אותו שנית:
בנוהג שבעולם, אדם יודע שיש לו דין – לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו,
שאינו יודע היאך דינו יוצא.
אבל ישראל אינן כן, אלא לובשים לבנים ומתעטפין לבנים ומגלחין זקנם ואוכלין ושותין ושמחים,
יודעין שהקב"ה עושה להן ניסים (ירושלמי ראש השנה פ"א ה"ג).
ניכר מהמדרש שהוא מתייחס להפתעה ולפליאה שמעורר עם ישראל כשביום הדין שלו אינו לובש שחורים אלא בגדים לבנים. הבגדים הלבנים בפשטות מסמלים במדרש בגדי חג משובבי נפש. והנה לנו לכאורה מקור מפורש שיש להתלבש בראש השנה בחגיגיות. וכך כותב הטור להלכה:
ע"פ המדרש… איזו אומה כאומה זו… שמנהגו של עולם אדם שיש לו דין לובש שחורים… אבל ישראל אינן כן לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחין זקנם ומחתכין צפרניהם ואוכלין ושותין ושמחים בר"ה לפי שיודעין שהקב"ה יעשה להם נס
לפיכך נוהגין לספר ולכבס בער"ה ולהרבות מנות בר"ה…(טור סי' תקפא).
הטור מבאר שההצדקה לחגיגיות היא בבטחון שלנו בה' שיחון אותנו בדין. ולכן, אומר הטור שאנו מכבסים את הבגדים ומתלבשים בבגדים נאים (בגדים לבנים הם בגדים חגיגיים ויפים ומיוחדים). בכל זאת, היו מי שערערו על פרשנות זו וקראו את המדרש אחרת, כמדרש שמדגיש שאומנם איננו לובשים שחורים אבל גם איננו לובשים בגדים צבעוניים, רקומים וססגוניים. כלומר, בגדי לבן הם בדיוק הממוצע, הם מבטאים גם חגיגיות אבל גם יראה מיום הדין. וכך מביא הב"ח בשם המהרש"ל:
וכתב מהרש"ל (בביאורו לטור) ויש מקשין לפי זה ילבוש בגדים מרוקמים וצבעי ארגמן
ונ"ל דאם כן אין כאן הוכחה שבטוח בו יתברך כי שמא אינו מפחד מיום הדין כלל (ב"ח, שם).
המהרש"ל מזכיר בדיוק את הטענה הזו שההיפך מבגדים שחורים הם בגדים רקומים בצבע ארגמן בוהק. והוא מבאר שבגדים לבנים מורים שנכון שאנו חוגגים אבל אנחנו גם פוחדים מיום הדין. המנהג הזה של המהרש"ל נזכר אחר כך גם במשנה ברורה (תקפא ס"ק כה) ומשם הגיע גם לפניני הלכה.
נדמה לי שברוב בתי ישראל לא נהגו להקפיד על כך, ואולי זה גם ביטוי לכך שמאז השיבה לארץ בטחוננו בקב"ה בהמשכת תהליך הגאולה, בנשיאת חן ובאהבתו אלינו גדלה. על כן, לדעתי אם לא נהגת להקפיד על כך עד היום בוודאי שיש לך ולחברותיך על מה לסמוך ולהתלבש במחלצות נאות ובבגדים שמבטאים את שמחת היום. אם תרצו תבטאו בדרכים עמוקות את מהותו של היום, בשיחה על יום הדין סביב השולחן, בסימנים שאנו מביאים ומבקשים באמצעות על בשורת שנה טובה.
כתיבה וחתימה טובה
מיכל טיקוצ'ינסקי
להמשך קריאה בנושאים דומים: