אני רוצה מצד אחד להתפלל אבל מצד שני יש ימים שבכלל לא מפריע לי שלא התפללתי
יש לי שאלה לגבי תפילה. אם בתוך תוכי אני מרגישה שאני רוצה להתפלל לקב״ה ולהתחבר אליו ולפעמים ברגעי משבר באמת התפילה הזאת חסרה לי אבל בתכלס בחיי היום יום שלי אני פיזית לא מתפללת בכלל וזה לא כזה מפריע לי. איך זה הגיוני? אני מסוגלת לעבור יום מבלי להתפלל. זה נורא. מצד שני, זה לא כזה מזיז לי. יש פה פער גדול בין מה שאני רוצה למה שקורה במציאות. לפעמים אני אומרת לעצמי, אולי אני לא באמת רוצה להתפלל? ואז שבא רגע של קושי אני פשוט רואה איך אני זקוקה לדיבור עם הקב״ה. הבנת? מה עושים עם זה?
תשובה
שלום יקרה,
את שואלת שאלה גדולה.
בתפילה יש מרכיב של חובה ומרכיב של חיבור, והיחס בין זה לזה מורכב.
כבר במשנה עסקו בשאלה זו – שאלת היחס בין תפילת קבע לתחנונים.
"רבי אליעזר אומר, העושה תפילתו קבע, אין תפלתו תחנונים." (מסכת ברכות דף:ד)
המשנה מציפה את העובדה שמי שמתפלל באופן קבוע – קשה לו להיות בעמדה של תחנונים. של חיבור, של התרגשות. תפילה קבועה לכאורה איננה תפילת תחנונים.
"וכשאתה מתפלל, אל תעש תפלתך קבע, אלא רחמים ותחנונים לפני המקום ברוך הוא, שנאמר (יואל ב יג) כי חנון ורחום הוא ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה." (אבות ב:יג)
אמירה זו המובאת בשם רבי שמעון מחזקת את שאלתך – הרי ראוי שהתפילה תהיה תחנונים.
יש לנו רצון להרגיש חיבור גדול בתפילה, להרגיש שאנו רוצים להתפלל ומתפללים מתוך חיבור עמוק וכוונה.
מצד שני נפסק להלכה שצריך להתפלל כל יום. איך מתפללים בכוונה כל יום?
נראה לי שצריך להוסיף שיחד עם הרצון להתפלל תפילת תחנונים, יש רצון שהתפילה תלווה את היום יום שלנו. תמסגר את חיינו ותיתן את הטון. ואת זה אנו משיגים על ידי תפילה קבועה ונוסח קבוע.
אבל להחזיק גם וגם – קבע ותחנונים יחד, זה אתגר גדול.
אגש לאתגר מתוך שאלתך. נגעת בשאלתך גם בשאלת הרצון. מה אני באמת רוצה?
יש רבדים רבים של רצון. אפשר לרצות גלידה, ואפשר לרצות לתקן את העולם. שני אלו רצונות, אבל יש ביניהם הבדל גדול.
יש רצון עמוק. ויש רצון חיצוני. לפעמים ביום יום אנו מרגישים רק את הרצונות החיצוניים. על מנת לשמוע את הרצון הפנימי צריך לפעמים להשקיע. לעבוד.
כי הרצונות החיצוניים הם לעיתים קרובות ביטוי לצרכים הבסיסיים שלנו כמו רעב ועייפות.
הרב קוק מסביר (עולת ראי"ה עיוני תפילה, התפילה המתמדת של הנשמה) שהנשמה תמיד מתפללת. משתוקקת להתקרב לקב"ה. זה לא אומר שמרגישים את זה בכל רגע, אבל לעיתים אנו שומעים לרגע את הקול הזה של הנשמה.
נראה לי שהתחושות שתיארת בשאלתך יכולים ממש להתכתב עם דברי הרב קוק. מידי פעם את מרגישה את הרצון להתפלל, אבל הרבה פעמים הרצונות הפיזיים נוכחים יותר והרצון של הנשמה להתפלל נבלע בתוך בליל הרצונות החיצוניים.
אז מה עושים?
קודם כל מאמינים ברצון הפנימי הזה, מתמקדים בו ומחזקים אותו.
איך עושים את זה? אחת הדרכים הכי טובות היא להתפלל. כמובן שתפילה בכוונה תעזור יותר מתפילה שאינה בכוונה. כוונה בתפילה זה כמו שריר, צריך לאמן אותו. ואפשר גם להתפלל על התפילה, שהרצון והכוונה יבואו מתוכך.
דרך נוספת היא ללמוד ולתרגל את נושא הכוונה. אני ממליצה לך על שני ספרים טובים שעוסקים ממש בעניין הזה, אולי תרצי להיעזר בהם. "תיכון תפילתי – מתכוני תפילה" מאת הרב דוב זינגד ו" אביתה תהילה – פרקי הדרכה בעבודת התפילה " מאת הרב אברהם אנג'ל.
שיהיה בהצלחה! מוזמנת תמיד לפנות.
רחל וינשטיין
הרחבה – בעניין חובת נשים בתפילה