אני גבר שרוב נטל הילדים והבית הם עליי, האם אני פטור מחלק מהמצוות כמו נשים?
התחתנו צעירים ויש לנו כמה ילדים קטנים צפופים, לאשתי רצף הלידות מאוד קשה. עם השנים אני לוקח על עצמי יותר ויותר מעול גידול הילדים והחזקת הבית. בנוסף אשתי עובדת במקצוע מאד תובעני והיא עובדת שעות ארוכות יותר ממני. כיום הבית תלוי בי ופעמים רבות העיסוק הרב בבית מקשה עליי להגיע לתפילה במניין או לקבוע עיתים לתורה כפי שהייתי רוצה. האם ניתן לראות בי, בנסיבות אלו, כמי שפטור ממצוות שהזמן גרמן או מלימוד תורה קבוע בציבור, בדומה לפטור המקובל אצל נשים?
תשובה
שלום וברכה,
אתה מתאר ניהול משק בית שאולי שונה מהמוכר בסביבתך, אך אין סיבה בימינו שאישה וגבר יתחלקו אחרת מהמקובל במטלות הבית. כיום כשיש יותר הזדמנויות ודיבור על שוויון הזדמנויות לשני המינים הגיוני מאד שכל זוג יבחר באופן שטוב לשניהם את החלוקה שמתאימה לאורח חייהם והעדפותיהם.
אתה שואל כמה שאלות חשובות שמתעוררות בעקבות החלוקה שיש לכם בבית.
פטור נשים ממצוות עשה שהזמן גמרן ולימוד תורה
ראשית אומר שאין אנחנו יודעים את טעמיהן של מצוות, גם כאשר פרשנים וחכמים נתנו הסברים המתקבלים על הדעת (שהרי יש ערך בחיפוש אחר טעמי המצוות), אין אנחנו יודעים בוודאות מה הטעם שהקב"ה ייעד בקביעת המצווה. משום כך, גם כאשר נראה ש"מתבטל" הטעם למצווה מסויימת, אין אנחנו יכולים לבטל את המצווה.
לכן, כשאתה מסביר שהסיבה שנשים פטורות ממצוות מסויימות זה בכדי לפנות אותן לעבודות הבית והמשפחה, אנחנו לא יכולים להשליך את זה על גבר שמחזיק את הבית ולפטור גם אותו ממצוות אלו. (ר' בהרחבה בעניין טעמי המצוות [1]).
מכאן יש לומר, שלמרות שאתה "עקר בית", מכיוון שאתה גבר הנך עדיין מחוייב במצוות המוטלות עליך – תפילה במנין, קריאת שמע, תפילין, לימוד תורה וכו'.
נבדוק כעת האם יש מקום להקל עליך בתוך חובות ששאלת לגביהם כדי שתתפנה לענייני המשפחה והבית.
תפילה במנין
חז"ל מזכירים את מעלת התפילה בבית הכנסת (ברכות ו,א): "תניא, אבא בנימין אומר: אין תפילה של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת, שנאמר: "לשמוע אל הרנה ואל התפלה", במקום רנה – שם תהא תפלה". בהמשך שם (דף ח,א) יש אמירות נוקשות ביחס למי שלא מתפלל בציבור: "אמר ר"ל כל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס שם להתפלל נקרא שכן רע שנאמר (ירמיהו יב, יד) 'כה אמר ה' על כל שכני הרעים הנוגעים בנחלה אשר הנחלתי את עמי את ישראל' ולא עוד אלא שגורם גלות לו ולבניו שנא' (ירמיהו יב, יד) 'הנני נותשם מעל אדמתם ואת בית יהודה אתוש מתוכם'".
מדברי הרמב"ם אנחנו מבינים ש"בבית הכנסת" הכוונה בעשרה, אך יחד עם זאת הפוסקים מתייחסים למעלת התפילה בתוך ביה"כ באופן פיזי גם אם אין במקום מנין.
להלכה כתבו הפוסקים שתפילת הרבים מתקבלת יותר ו"ישתדל אדם" להתפלל במנין אם הוא יכול ואין בכך "טרח כל כך". אך יש פוסקים שתפילה במניין הוא חובה ממש. (ראה בהרחבה [2]).
ביחס לאמירות על אדם שלא מתפלל בבית הכנסת יש מי שראו באמירות אלו תוכחה למתעצלים ללכת לבית הכנסת להתפלל במניין. אך במקרה שלך לא מדובר בעצלנות אלא כורח לדאוג לצרכי הבית. אני נזהרת מלקרוא לזה מצב של "אנוס", הגדרה הלכתית שפוטרת כיוון אתה לא בדיוק אנוס בכך, ואשתך יכולה לשמור על הילדים בזמן שאתה הולך למניין, אבל ניתן לומר שיש כאן מצב שהוא לפחות קרוב לאנוס.
בפועל, יש חשיבות רבה להשתדל להתפלל במניין ויש אף שראו זאת כחובה ממש. אך יחד עם זאת, כאשר יש טורח וקושי גדול כמו במצב שלך, ראינו שיש מקום להתגמש ולא לטרוח באופן שלא מתאפשר. מאיך שאתה מתאר את המצב נראה שאין לך אפשרות להתפלל במנין אך אין לקבל זאת כאמירה כללית אלא לימים ותקופות בהם באמת אין אפשרות. למשל, בשנת הלימודים תוכל להגיע למנין אחרי פיזור הילדים למסגרות וכד'.
אך בתקופות שהדבר כרוך הטרחה גדולה טוב אתה עושה כשאתה משתדל לפקוד את בית הכנסת לפחות בשבת.
עוד ראינו במקורות, שגם אם אינך יכול להגיע לבית הכנסת, יש ערך בתפילת יחיד בזמן שהציבור מתפללים בבית הכנסת כדי שתפילתך תצטרף לתפילה הציבור.
שיעור בלימוד תורה
אנחנו לומדים מן המקורות על חשיבות לימוד תורה ושיש להרבות בו כמה שיותר. בתהילים דוד המלך משבח את האיש: "כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה". ועוד בפרקי אבות (א,טו) "שמאי אומר, עשה תורתך קבע" (ובגמרא ברכות לה,ב). הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה (ג,ט) מגדיר את האיזון בין מלאכה ולימוד תורה, בהבנה שצריך גם להתפרנס: "וְעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּכָל יוֹם מְעַט כְּדֵי חַיָּיו אִם לֹא הָיָה לוֹ מַה יֹּאכַל וּשְׁאָר יוֹמוֹ וְלֵילוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה".
מכאן אנחנו מבינים את החשיבות של המצווה וכמה יש להרבות בה. אך יש מקום לשאול גם מה שיעור המינימום הנדרש בכדי לצאת ידי חובת המצווה ממי שלא מתאים לו או לא יכול להרבות כך בתלמוד תורה .
בשו"ע ובנושאי כלים מציינים שבמינימום אפשר להסתפק באמירת פסוק ראשון של קריאת שמע ביום ובלילה. כמובן שכל תוספת אפשרית מעבר לזה, אפילו מעט, יהיה לשבח. גם לימוד שהוא "פשוט" יותר כגון לימוד משנה, מדרש ופרשת השבוע נחשב ללימוד תורה ואין צורך כשיש מעט זמן דווקא להתפלפל בסוגיות תלמודיות. (ראה בהרחבות [3]).
לגבי מה שהזכרת שהרב מנסה לגרום לך להגיע לשיעורים בקהילה כדי שתלמד תורה, יש ערך בשיעורים שיש בהם לימוד משותף, הרחבת הדעת מרב מלומד וחיזוק הקהילתיות. אך ההשתתפות בשיעורים היא להחלטתך האישית, שהרי לימוד תורה יכול לבוא בכל מיני אופנים ואין חובה דווקא להשתתף בשיעורים.
לעניות דעתי, אם תצליח להגיע ללימוד נוסף מעבר למינימום זה יוסיף טוב, לא רק כדי לקיים את מצוות תלמוד תורה אלא כדי לשמור על החיבור לתורה, לנשמה ולרבונו של עולם. בעיניי הלימוד האישי גם משפיע על חינוך הילדים ומה שהם סופגים ממך ולומדים ממך (ולא רק מהתוכן עצמו).
לסיום אברך אותך שתמצא את האיזונים הבריאים והטובים שיאפשרו לך לדאוג למשפחתך ולביתך וגם לעצמך ובו בעת לקיים את המצוות המוטלות עליך בשמחה ובאהבה.
רחל
הרחבה
[1] טעמי המצוות – בטל הטעם בטלה המצווה?
הגמרא מתייחסת לסכנה שקיימת בהבנת טעמי המצוות, שכך אדם עלול לזלזל או לבטל מצווה ובסופו של דבר ליפול בדיוק במקום שממנה הזהירה התורה.
מסכת סנהדרין כא, א
מפני מה לא נתגלו טעמי תורה? שהרי שתי מקראות נתגלו טעמן, נכשל בהן גדול העולם. כתיב 'לא ירבה לו נשים [ולא יסור לבבו]', אמר שלמה: אני ארבה ולא אסור; וכתיב 'ויהי לעת זקנת שלמה, נשיו הטו את לבבו'. וכתיב 'ולא ירבה לו סוסים [ולא ישיב את העם מצרימה]', אמר שלמה: אני ארבה ולא אשיב; וכתיב 'ותצא מרכבה ממצרים'
הרמב"ם מתייחס לעניין על דרך השלילה, שאם לא נמצא טעם אל לנו לומר שאין טעם או צורך במצווה. מכאן אפשר ללמוד גם את היפוך הדברים, גם אם אנחנו בטוחים שאנחנו יודעים מה הטעם, אך טעם לא רלוונטי כעת, אל לנו לומר שאין צורך במצווה.
רמב"ם הלכות מעילה פרק ח
ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה ולידע סוף עניינם כפי כוחו. ודבר שלא ימצא לו טעם ולא ידע לו עילה אל יהי קל בעיניו, ולא יהרוס לעלות אל ה' פן יפרוץ בו, ולא תהא מחשבתו בו כמחשבתו בשאר דברי החול. בוא וראה כמה החמירה תורה במעילה. ומה אם עצים ואבנים ועפר ואפר כיון שנקרא שם אדון העולם עליהם בדברים בלבד נתקדשו, וכל הנוהג בהן מנהג חול מעל בה, ואפילו היה שוגג צריך כפרה; קל וחומר למצוה שחקק לנו הקדוש ברוך הוא, שלא יבעט האדם בהן מפני שלא ידע טעמן, ולא יחפה דברים אשר לא כן על השם, ולא יחשוב בהן מחשבתו כדברי החול. הרי נאמר בתורה 'ושמרתם את כל חקותי ואת כל משפטי ועשיתם אותם', אמרו חכמים: ליתן שמירה ועשייה לחוקים כמשפטים. והעשייה ידועה, והיא שיעשה החוקים, והשמירה – שיזהר בהן, ולא ידמה שהן פחותין מן המשפטים.
[2] תפילה במנין
משנה תורה לרמב"ם הלכות תפילה פרק ח
תפילת הציבור, נשמעת תמיד; ואפילו היו בהן חטאים, אין הקדוש ברוך הוא מואס תפילתן של רבים. לפיכך צריך אדם לשתף עצמו עם הציבור, ולא יתפלל יחידי, כל זמן שיכול להתפלל בציבור. ולעולם ישכים אדם ויעריב לבית הכנסת, שאין תפילתו של אדם נשמעת בכל עת, אלא בבית הכנסת. וכל מי שיש לו בית הכנסת בעירו, ואינו נכנס לתוכה להתפלל–נקרא שכן רע.
שולחן ערוך אורח חיים צ
ט – ישתדל אדם להתפלל בב"ה עם הציבור ואם הוא אנוס שאינו יכול לבא לב"ה יכוין להתפלל בשעה שהציבור מתפללין.
יא – מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס בו להתפלל נקרא שכן רע וגורם גלות לו ולבניו:
משנה ברורה שם – וזה הסעיף הוא תוכחת מגולה לאותן האנשים שהם בעיר ומתעצלים לילך לבהכ"נ להתפלל מנחה ומעריב:
ערוך השולחן אורח חיים צ, יג
התפילה היותר מקובלת והמצוה היותר גדול, הוא להתפלל בבית הכנסת עם הציבור, דכתיב: "הן אל כביר לא ימאס". וזכות הרבים מאוד, ואין מעיינין כל כך מלמעלה על תפילת ציבור כמו על תפילת יחיד. ואם אי אפשר לו לילך לבית הכנסת, אם ביכולת בקל לאסוף מנין בביתו, שאין עליו טרחא בזה כל כך ואין על האנשים טרחא כל כך (עיין מגן אברהם סעיף קטן י"ז בשם סמ"ג) – יעשה כן.
ואם בזה יש טורח ומתפלל ביחידות בביתו, מכל מקום יהדר להתפלל באותו עת שהציבור מתפללין
שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ב סימן כז
הנה להתפלל בעשרה הוא חיוב מצוה על האדם ולא רק הדור ומעלה בעלמא…
עכ"פ כיון שחזינן שצריך לטרוח הרבה מוכרחין לומר שהוא חיוב מצוה על האדם להתפלל בעשרה..
[3] שיעור מצוות תלמוד תורה
שולחן ערוך יורה דעה רמו, א
כל איש ישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר בין שלם בגופו בין בעל יסורים בין בחור בין זקן גדול. אפילו עני המחזר על הפתחים אפילו בעל אשה ובנים, חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר והגית בו יומם ולילה. ובשעת הדחק, אפילו לא קרא רק קריאת שמע שחרית וערבית, לא ימושו מפיך קרינן ביה (הגהות מיימוני פ"א וסמ"ג עשין י"ב). ומי שא"א לו ללמוד, מפני שאינו יודע כלל ללמוד או מפני הטרדות שיש לו, יספיק לאחרים הלומדים.
הגה: ותחשב לו כאילו לומד בעצמו (טור). ויכול אדם להתנות עם חבירו שהוא יעסוק בתורה והוא ימציא לו פרנסה ויחלוק עמו השכר, אבל אם כבר עסק בתורה אינו יכול למכור לו חלקו בשביל ממון שיתנו לו. (תא"ו נתיב ב' מש"ס דסוטה).
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה הלכות תלמוד תורה סימן רמו סעיף א
ובשעת הדחק כו' – וכ"ה בסמ"ג עשין י"ב ומסיים בה ודבר זה אסור לומר לפני ע"ה מיהו בהגמי"י לא מייתי האי סיומא ואחריו נמשך הרב ונראה שטעמא דגרסינן במנחות (דף צ"ט ע"ב) אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק אפי' לא קרא אדם אלא ק"ש שחרית וערבית קיים לא ימוש ודבר זה אסור לאמרו בפני ע"ה ורבא אמר מצוה לאומרו בפני ע"ה, ופירש"י דסבר משום ק"ש נוטל שכר גדול כזה אם היה עוסק כל היום כ"ש ששכרו גדול ומרגיל בניו לת"ת, ל"א סברי הנך רבנן מצי פטרי נפשייהו בק"ש ויתבי כולי יומא וגרסי ש"מ שכר גדול יש ע"כ, אם כן כיון דרבא אמר מצוה לאמרו נקטינן כוותיה וכ"ש לפי גירסת הילקוט בריש יהושע דגרסינן לייט עלה אביי האומרו בפני ע"ה ורבא אמר מצוה כו' אם כן נקטינן כרבא לגבי אביי גם במדרש תהלים איתא סתמא משום ריב"ל אפילו לא קרא אלא ק"ש שחרית וערבית קיים ובתורתו יהגה יומם ולילה ומייתי ליה הילקוט בריש תהלים ע"ש:
לקריאה נוספת בנושאים דומים: