איך לנהוג כלפי משפחה וחברים שחיים בשטחים כבושים או גזולים?
לאחרונה אימצתי דעות פוליטיות ששונות מבני משפחתי. הבנתי ממחקר אישי ואינטואיציה שיש המון בעיות הלכתיות סביב המקומות שהמשפחה שלי גרה בהם, כיוון שהם נבנו תוך גזל של אדמות. האם מותר לי ללכת לבקר אותם ולשתף פעולה עם העברה הזו? זה כולל את סבא וסבתא- שזה ממש כמו כיבוד הורים ללכת אליהם. האם לפי ההלכה מותר לי להשאר בקשר עם בני משפחה וחברים שאני יודעת שעוברים עברות חמורות ועושים פשעים בשטחים אלו ובשם העם היהודי?
אני גרה בשטח בירושלים שסופח אחרי המלחמה ב67 האם גם אני עוברת על ההלכה כשאני גרה פה?
יש לי גם הרבה חברות שמתחתנות בחוות, האם מותר ללכת לשמוח בחתונה שאני יודעת שנחגגגת על שטח שנגזל מאנשים אחרים ואף מייצרת ריבונות אלימה בשביל להרחיק את הבעלים של האדמה?
אני כבר מכירה רבנים שפוסקים לכאן ולכאן אבל אבל לא ראיתי שום פסיקה מפורטת בנושא ואשמח לשמוע את הקול הנשי שלכן.
תשובה
שלום לך.
ראשית ישר כוחך על החיפוש אחר עמדתך המוסרית, על העצמאות בדעותייך ועל הרצון למצוא מה אומרת לך ההלכה בנושאים המורכבים שאת שואלת עליהם. זה לא פשוט להחזיק בדעות שונות משאר המשפחה, זה לא קל להרגיש שמתרחשות סביבך עוולות, וזה תובעני להתנהל עם חשיבה מוסרית ערה וחקרנית. כל הכבוד על רצונך לברר מה עמדת ההלכה בשאלות שמטרידות אותך.
ניתן למצוא בשאלותיך שלושה עניינים שונים:
- האם כשמדינה כובשת/מפקיעה אדמות ומקימה עליהם ישובים, זוהי עבירה של גזל?
- במידה והתשובה היא כן, האם בעייתי לבקר במקומות האלה ולהיות בקשר עם בני משפחה שחיים שם? האם זה נחשב שיתוף פעולה עם עבירה?
- אם ידוע על מקום מסוים שיושביו נוהגים באלימות או גוזלים, האם מותר להשתתף בחתונה שם?
ננסה להשיב על השאלות לפי הסדר. גזל הוא עבירה דאורייתא שבין אדם לחבירו, שמשמעותה שאדם לקח מחברו חפץ שלא כדין. האם דין זה חל גם על מדינה?
נראה שלא. לפי ההלכה לשלטון יש כוח להפקיע רכוש ולכבוש קרקע, ואין בכך גזל. אמנם, המציאות בה דנים רוב הפוסקים רחוקה ממציאות ימינו ומשתמשת במושגים כגון "מלך" וכדומה, ואינה מכירה את דיני המלחמה המודרניים, אבל כאשר הפוסקים מחילים את אותם עקרונות לימינו ניתן להסיק שמותר למדינה לכבוש אדמות (ראי בהרחבה).
לצד זאת, עדיין יתכן שבמציאות יש בעיות מוסריות באופן בו המדינה מתנהלת. ראינו שעצם השליטה באדמה אינה גזל לפי ההלכה. אך לצורך העניין נבחן את המצב התיאורטי בו מדינה מבצעת עוול כלשהו – בין אם זוהי מציאות אובייקטיבית ובין אם זה רק האופן בו את מבינה את המציאות על פי ערכייך. האם זו בעיה שתבקרי את משפחתך במקום בו לתפיסתך מתבצע עוול?
המונח ההלכתי הרלוונטי לשאלה זו הוא "להחזיק יד עוברי עבירה", מונח שקשור לאיסור "לפני עיוור לא תתן מכשול". במקרה שלנו, נראה שבני משפחתך לא מבצעים עוול כלשהו בעצמם (בהנחה שהם גרים באופן חוקי במקום שהמדינה מאפשרת לגור בו) ולכן אין בידם עבירה כלשהי. הם אינם אחראים על החלטות המדינה, וכן גם את לא אחראית עליהן. לכן, אין סיבה הלכתית לאסור עליך לבקר אותם, וכן אין סיבה שיהיה אסור לך לגור בירושלים בשטחים שנכבשו או סופחו בעבר.
ציינת גם שחשוב לך לנהוג בכבוד הראוי כלפי סבך וסבתך, וזה מגדיל את המורכבות שאת חווה. אשרייך על הרגישות הזו והחשיבות שאת מייחסת לכבודם של בני משפחתך, ואכן ראוי להקפיד על כבוד כלפיהם גם כשיש מחלוקת.
לשאלתך השלישית, כאן למעשה את לא שואלת על צעדים מדינתיים אלא על התנהגות של יחידים – אנשים שגוזלים אדמה בעצמם או מתנהגים באלימות, ואת שואלת האם מותר להשתתף בחתונה במקום כזה. נראה שכאן יש לברר האם הביקור מחזק את יכולתם לעבור עבירה. אכן, אסור למשל לקנות חפץ גזול מידי הגזלן משום "מחזיק יד עוברי עבירה" (ראי בהרחבה). כדי שאיסור זה יחול, יש צורך בקשר ישיר בין המעשה שלך ובין העבירה. אם אין קשר כזה, אין כאן איסור.
בדוגמה שנתת, השאלה היא האם הגעתך לחתונה גורמת לגזל. בשביל לענות על כך צריך לדעת של מי האדמה עליה מתרחשת החתונה, והאם מדובר בגזל או בהיתר של גורמי השלטון לשבת שם – שאלות מציאותיות שלרוב קשה לברר בצורה עובדתית (יתכן שאפשר לשאול את החברה שמזמינה אותך). אם ידוע לך שמדובר בגזל, האם הגעתך תורמת לגזל זה? נראה לי שהחתונה תתרחש שם איתך או בלעדייך, וגם אם לא תתרחש שם – תהיה כנראה חתונה אחרת באותו המקום. כך שהגעתך או אי הגעתך לא משנים לעניין העבירה.
נוסיף בשולי הדברים התייחסות להנחת יסוד שמורגשת מבעד לדבריך. את שואלת מתוך רגישות מוסרית ועמדה פוליטית שאת מאמינה בה בלב שלם, וכפי הנראה ברור לך שלא כולם סוברים כמוך – ויחד עם זאת, את חושבת שראוי שיהיה קשר בין ההלכה שאת שומרת ובין העמדות והתחושות שלך. זה מעיד שאת רואה את ההלכה כמערכת מוסרית שיש בה גם מקום אישי, ויש בה מעמד לתפיסה המוסרית של כל אדם. אולם, ההלכה נוטה יותר להגדרות כלליות ורחבות, ונקבעת לפי עמדות שמוסכמות על הרבים. יש בהלכה מושג "בטלה דעתו אצל כל אדם", שמשמעותו שההלכה מתחשבת בדעות הרוב והקונצנזוס של שומרי התורה ולא המיעוט.
אין זה אומר שאין חשיבות לעמדות המוסריות האישיות. הן חשובות ויקרות, ואנשים רבים נוהגים לפי מצפונם בנוסף לצו ההלכה. למשל, ההלכה מתירה אכילת ביצים אך יש אנשים שנמנעים מכך כי הם סבורים שהביצים מיוצרות תוך צער בעלי חיים; ההלכה מתירה בהערמה מסויימת שימוש בעובדים בשבת אך יש מי שלא שוהים במלון בשבת כדי שלא יעבדו עבורם, וכן הלאה. אם העמדות האישיות שלך לא תואמות את ההלכה הרחבה והכללית, אין זה אומר שעליך לוותר עליהן.
אני מאחלת לך המשך גיבוש של אמונותייך וערכייך, תוך שמירת הקשרים הטובים עם המשפחה והאכפתיות העמוקה שמאפיינת את מבטך על העולם.
כל טוב
שלומית
הרחבה
א. סמכות המדינה
היכולת של המדינה לכבוש אדמות ולעשות שאר פעולות שלטוניות נובע מהכלל "דינא דמלכותא דינא" המופיע מספר פעמים בגמרא בהקשרים שונים (גיטין י' ע"ב, נדרים כ"ח ע"א, ב"ק קי"ג ע"א, ב"ב נ"ד ע"ב). הרשב"ם (בבא בתרא נד ע"ב) מסביר את משמעות המונח:
"כל מסים וארנוניות ומנהגות של משפטי מלכים שרגילים להנהיג במלכותם דינא הוא שכל בני המלכות מקבלים עליהם מרצונם חוקי המלך ומשפטיו והלכך דין גמור הוא ואין למחזיק בממון חבירו ע"פ חוק המלך הנהוג בעיר משום גזל".
משמעות כלל זה היא שדין המלכות תקף מבחינה הלכתית. למשל פסק הרמב"ם לגבי יכולת השלטון לגבות מיסים:
"אבל מוכס שפסקו המלך … אינו בחזקת גזלן לפי שדין המלך דין הוא… וכן מלך שמשים מס על בני העיר או על כל איש ואיש דבר קצוב … כללו של דבר כל דין שיחקק אותו המלך לכל ולא יהיה לאדם אחד בפני עצמו אינו גזל" (הלכות גזילה ואבדה פ"ה)
ובהמשך הוא מסביר את הסיבה לסמכות המלך:
"מלך שכרת אילנות של בעלי בתים ועשה מהן גשר מתר לעבר עליו. וכן אם הרס בתים ועשאן דרך או חומה מתר להנות בה. וכן כל כיוצא בזה שדין המלך דין.
במה דברים אמורים במלך שמטבעו יוצא באותן הארצות שהרי הסכימו עליו בני אותה הארץ וסמכה דעתן שהוא אדוניהם והם לו עבדים" (שם)
כלומר שהסכמת בני המדינה לחיות תחת שלטונה נותן לה את הסמכות לקחת מרכוש פרטי לפי הדין שחוקקה. כך הובא להלכה גם בשולחן ערוך (חו"מ, שסט).
הסבר נוסף מלבד הסכמת התושבים מועלה בדברי רבנו יונה (בבא בתרא נד ע"ב):
"שהנכסים מופקעים מבעליהם בדיני המלך וכענין הפקר בית דין הפקר".
הוא משווה בין סמכות המלך לכלל ההלכתי של "הפקר בית דין הפקר", שמשמעותו שלבית הדין יש סמכות לקחת רכוש פרטי לפי החלטתם, וזוהי סמכות שההלכה העניקה להם. באופן דומה, העניקה לדבריו ההלכה סמכות לשלטון.
בהקשר לכיבוש במלחמה, נלמד מהפסוק "וישב ממנו שבי" שיש סמכות לשלטון לקחת רכוש ועבדים במלחמה (מדובר כמובן על תקופות אחרות בהן דיני המלחמה היו שונים). כך ניתן להבין מדברי הרשב"א על יבמות מו ע"א, בהקשר של תושבי מדינה שלא שילמו מיסים ושועבדו לעבדים – "דעל דעת כן הם באים לדור בארצו וכאלו לקחם במלחמה שיש לו בהן קנין גוף", וכן הסביר שם הריטב"א "דמכירת הגזבר מכירת עבד גמור כי המלך קנאם במלחמות ועל מנת כן הניחם בארצו". וכתב הרדב"ז:
"חוק המלכים הוא כשלוכדים המדינה בכוח המלחמה, כל הבתים והשדות והכרמים הם שלו וגם העם הם לו למס עובד" (שו"ת רדב"ז ח"ג סימן תקלג).
אמנם, לדעת הר"ן (נדרים כח ע"א) הכלל "דינא דמלכותא דינא" אינו תקף בארץ ישראל:
"דדינא דמלכותא דינא מפני שהארץ שלו ויכול לומר להם אם לא תעשו מצותי אגרש אתכם מן הארץ אבל במלכי ישראל לא לפי שא"י כל ישראל שותפין בה"
וכן כתב שם גם הרשב"א. אבל הרמב"ם פסק את דינא דמלכותא דינא "בין שהיה המלך עכו"ם בין שהיה המלך ישראל" (הלכות גזלה ואבדה ה', י"א) וכן נפסק בשו"ע (חושן משפט שסט ו').
השאלה האם גם למדינה בימינו יש סמכות הלכתית דומה לזו של מלך נדונה רבות בדורות האחרונים. אם ברצונך להעמיק בסוגיה נרחבת זו אני מציעה לך לקרוא את פסק בית המדרש ההלכתי של בית הלל העוסק בתשלום מיסים במדינת ישראל. ניתן לומר שכיום מוסכם על הפוסקים שהכלל "דינא דמלכותא דינא" חל על השלטון במדינת ישראל, תוך התאמתו לכללים החלים על מדינות בימינו.
פרישה מעמיקה של כל הדעות בנושא מעמדם ההלכתי של חוקי המדינה תוכלי לקרוא כאן.
ב. סיוע לעוברי עבירה
המעורבות שלך במעשה עבירה של אדם אחר יכולה לבוא לידי ביטוי בשתי דרכים שיש ביניהן הבדל הלכתי.
א. הפעולה שלך מאפשרת את העבירה, בלעדיך האדם לא היה יכול לעבור את העבירה. הדוגמא הקלאסית היא נזיר שאסור לו לשתות יין, והיין נמצא בצד השני של הנהר. אם תביאי את היין לנזיר, הוא יוכל עכשיו לעבור עבירה בעוד שבלעדיך זה לא היה אפשרי (ע"ז ו ע"א). זוהי עבירת "לפני עיוור לא תתן מכשול" שהיא לאו דאורייתא:
אי אמרת משום הרווחה הא קא מרווח ליה. אי אמרת משום עור לא תתן מכשול – הא אית ליה לדידיה. וכי אית ליה לא עבר משום עור לא תתן מכשול? והתניא אמר רבי נתן: מנין שלא יושיט אדם כוס של יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח? ת"ל (ויקרא יט, יד) ולפני עור לא תתן מכשול. והא הכא דכי לא יהבינן ליה שקלי איהו, וקעבר משום לפני עור לא תתן מכשול! הכא במאי עסקינן, דקאי בתרי עברי נהרא. דיקא נמי דקתני לא יושיט ולא קתני לא יתן שמע מינה.
ב. מצב בו האדם יכול לבצע את העבירה גם בלעדיך. למשל, אם את מלצרית במסעדה לא כשרה ואת מאפשרת לסועדים לאכול מאכלות אסורים. אם לא היית שם היו אחרים שיגישו את האוכל, ולכן העבירה היתה מתרחשת גם בלעדיך. במצב כזה יש איסור דרבנן של "מסייע לדבר עבירה" ולא איסור תורה של "לפני עיוור".
כך כתב הריטב"א (ע"ז ו ע"א)
כל היכא דמצי עביד איסור שלא על ידינו ליתא משום ולפני עוור, ואעפ״י שאפשר שהוא מרבה באיסור על ידינו לא חיישיינן. אבל מכל מקום, אי תבע ליה בפירוש לאיסורא, נהי דמשום ולפני עור ליכא, אכתי איסורא במלתא משום מסייע ידי עוברי עבירה כל שאנו גורמין לו לעשות איסור או להרבות באיסור, וכדקיימא לן שאין מסייעין ידי ישראל בשביעית ואפילו לומר להם הוחזקו אסור. ולא עוד אלא שאנו חייבין למחות בידו, דכל ישראל ערבין זה לזה, וכל שכן שאסור להם לגרום להם לעשות שום איסור או להרבות באיסור כלל.
לפי דברי התוספות במסכת שבת דף ג' עמ' א', דיבור המתחיל "בבא", "מסייע לדבר עבירה" במצב כזה עובר על איסור דרבנן ולא דאורייתא.
הפוסקים העלו חילוקים שונים בנושא רחב ומסועף זה – שהאיסור חל רק על סיוע לדבר עבירה של יהודים ולא של גוים (ש"ך ביורה דעה קנ"א סק"ו) או רק בזמן העבירה ולא אחר כך (הכתב-סופר יו"ד, סימן פ"ג) ועוד.
יש מצבים בהם את מעורבת בעבירה של אדם אחר אך אינך עוברת על אף אחד מהאיסורים הנ"ל.
לפי חלק מהפוסקים, זהו המצב כאשר החוטא עושה את חטאו בקביעות עם או בלי המעורבות שלך.
בנוסף, אם המעורבות שלך לא קשורה ישירות לעבירה אלא מרוחקת מבחינת זמן וסיבתיות, אין לך אחריות על הבחירה של האחר לבצע את העבירה.
לא כל מעשה נחשב לסיוע בעבירה – למשל, מתן מחמאה על בגד שאינו עומד בגדרי ההלכה אינה סיוע לעבירה. אין בהכרח קשר ישיר בין המחמאה ובין הבחירה של לובשת הבגד להתלבש שלא לפי ההלכה.
ניתן לקרוא על גדרי "לפני עיוור" ו"מסייע לדבר עבירה" גם בתשובות נוספות במשיבת נפש: כאן, כאן וכאן.
בשאלה הנוכחית, כיוון שאם ישנה עבירה היא מתרחשת ללא קשר למעשיך ולהגעתך לחתונה, אין רלוונטיות לא ל"לפני עיוור" ולא ל"מסייע לדבר עבירה".
ג. האם יש איסור להנות מעבירה של אדם אחר?
לא תמיד. בהקשר של הלכות שבת יש איסור להנות מחילול שבת תוך כדי השבת, ובתנאים מסוימים אסור להנות מתוצאות חילול השבת לעולם. אבל זה לא כלל גורף על הנאה מכל עבירה שהיא. אם מישהו עבר עבירה מרצונו ולא עבורך, את לא שותפה בה גם אם את נהנית לאחר מעשה מתוצאותיה.
כאן אנו מגיעות לקטגוריה נוספת, שעלולה להיות רלוונטית במקרים רבים בהם אנו חיות בממשק עם אחרים שאינם מקפידים על ההלכה – "חיזוק ידי עוברי עבירה" או בניסוח אחר "מסייע בידי עוברי עבירה".
לעיתים המעשים שלנו עלולים לעודד ולחזק את ביצוע העבירות. המקרה הקלאסי הוא קניית חפצים גזולים – הגזלן מרוויח ממעשה הגזל באמצעות הקונים, ובכך הם מחזקים את ידיו להוסיף ולגזול. זה העיקרון שבגללו שומרי מצוות רבים מקפידים לא לקנות בחנויות המוכרות דברי איסור, ולהעדיף שכספם יחזק מוכרים המקפידים להמנע מכך.
כך כתב השו"ע (חושן משפט שנ"ו) בעקבות הטור והרמב"ם:
אסור לקנות מהגנב החפץ שגנב ועון גדול הוא שהרי מחזיק ידי עוברי עבירה וגורם לו לגנוב גניבות אחרות שאם לא ימצא לוקח אינו גונב (וכן אסור לסייע לגנב בשום דבר כדי שיגנוב
ומעיר על כך הט"ז: "אפילו בספק אם הוא שייך לגניבה יש לזהר בו".
יש לציין שאיסור זה אינו מופיע במפורש בגמרא אלא עולה מדברי כמה ראשונים. למשל רש"י ותוספות מתייחסים אליו בע"ז נו ע"ב לגבי סיוע לדריכת יין באופן המטמא את התרומה; רא"ש ור"ן בריש מסכת שבת לעניין הוצאה; ריטב"א על ע"ז ו ע"ב שצוטט לעיל, ועוד.
כותב המגן אברהם (שו"ע או"ח שמ"ז סק"ז) על גדרי איסור מסייע בידי עוברי עבירה:
דקעבר משום לפני עור לא תתן מכשול, ואם הוא מונח באופן שאם אפילו לא היה בידו היה יכול ליטלו – לא עבר אלפני עוור. ומכל מקום איסורא דרבנן איכא, דאפילו קטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו, כל שכן גדול שלא יסייע לו.
…ואסור להשאיל לאדם כלי מלאכה אם הוא חשוד לעשות מלאכה בשבת, אם לא שיש לתלות שיעשה בה מלאכת היתר. ודוקא בדבר המצוי אבל בדבר שאינו מצוי אסור, אם לא מפני דרכי שלום … דרך ארץ לומ' לאדם שעוסק במלאכה תצלח מלאכתך (שבת ד' פ"ט) ואפילו לעכו"ם, אבל מי שעוסק במלאכת איסור אסור לומר לו כך
ניתן לראות בדבריו כמה עקרונות של "איסור מסייע": – אסור לעזור בפועל למעשה העבירה, אסור לתת לו אמצעים לעשיית עבירה – אלא אם כן יש אופציה שישמשו להיתר ולא לאיסור, ויש גם שיקול של "דרכי שלום" שצריך להתחשב בו. בנוסף, אין לחזק במילים מעודדות את עוברי העבירה. כך נפסק גם במשנה ברורה שם.
לסיכום, אלה שלוש הקטגוריות העיקריות של קשרים בין המעשים שלנו לביצוע עבירות על ידי אחרים:
- לפני עיוור לא תתן מכשול – עבירה מדאורייתא, כאשר ללא העזרה שלי העבירה לא היתה מתרחשת ואני איפשרתי אותה.
- מסייע לדבר עבירה – עבירה מדברי חכמים, כאשר העבירה היתה יכולה להתרחש גם בלעדי אבל אני סייעתי לה לקרות בפעולה ישירה.
- מסייע / מחזיק יד עוברי עבירה – עבירה מדברי חכמים, שגבולותיה לא מוגדרים, ובאה לידי ביטוי בתשלום או בעידוד הקשור לעבירות שאחרים עושים.
בשאלה הנוכחית, גם אם ישנה עבירה, קשה לומר שההגעה לחתונה מעודדת כשלעצמה מעשי עבירה. הזוג בוחר את הספקים מהם הוא קונה את המרכיבים השונים של החתונה (שימוש בשטח, מזון וכו') והמוזמנים הם אורחי הזוג. אין קשר ישיר בין המוזמנים ובין הספקים, כך שאין לראות בהגעה לחתונה סיוע לעבירה כלשהי.